למי שייכת הארץ?
סוגיית חוק ההסדרה הביאה לפתחה של לשכת נתניהו דרישה להכריע הכרעה אסטרטגית – בחירה בין סיפוח לבין גירוש
העניין הוא בזה שמאז שנכפה עלינו ב-67' בדרך נס, לשחרר את לב הארץ ואת ירושלים, התעקשנו לדחות את המתנה הזו, לייצר פצצת זמן ולגלגל אותה לדורות הבאים. אי אפשר לצפות ממנהיגי הליכוד הנוכחיים לתעצומות נפש ומקורות לגיטימציה עמוקים וחזקים יותר, מאלו שהיו למנהיגי ישראל בשעתה החזקה ביותר – מיד לאחר ניצחון הבזק המדהים ההוא.
כשמתגלגלת למנהיג התורן הכרעה אסטרטגית שמשמעה בחירה בין המשך המצב הנוכחי לבין החלת ריבונות – התוצאה צפויה.
הקולות שנשמעו השבוע מכיוון בית המשפט העליון, באמצעות השופט מצא וח"כים מקורבים, היו חד משמעיים. לא ניתן לחוקק את חוק ההסדרה מכיוון שקודם לכן צריך להחיל את החוק הישראלי על יהודה ושומרון.
כלומר בית המשפט העליון אמר לנתניהו, דע לך שאם אתה לא עוצר את הדבר הזה, אנו נפסול את החוק מסיבה טכנית כביכול ונאלץ אותך להמשיך עד להחלת הריבונות. אנו לא ניתן לך להתייחס לחוק הזה כאל עניין טקטי – עניין של גזירות שהציבור אינו יכול לעמוד בהן. אנו מאלצים אותך כבר עכשיו להכריע הכרעה אסטרטגית – הלנו הארץ? כן או לא! אתה צריך לבחור בין סיפוח לבין גירוש.
אגב, בג"צ לא טען את הדברים הללו כשחוקקו חוקי הגירוש מגוש קטיף, איש לא טען שצריך להחיל את חוקי ישראל על עזה כדי לגרש משם את היהודים. אפשר היה לחוקק את חוק ההסדרה ולהמשיך בתרגילי צו אלוף וכיוצא באלה מוצאות משפטיות כפי שנעשה עד היום.
אבל נעזוב את ה"קטנוניות" הזו. בשורש הדברים האמת היא שאי אפשר לחיות לנצח חיי קבע אזרחיים על תשתית משפטית של כיבוש צבאי, וחסד עושה עמנו יריב אופנהיימר שמביא אותנו אל הרגע שבו ניאלץ להכריע.
עם הקמת המדינה, ב-1948,
במלחמת השחרור כבשה ישראל שטחים רבים מעבר לאלו שהוקצו לה על ידי האו"ם בתוכנית החלוקה. בכל המקומות שבהם החזיקה ישראל בסיום המלחמה, היא קיימה את החוק האמור עד לס"מ האחרון, החילה את החוק הישראלי והם הפכו לחלק בלתי נפרד מהמדינה. כך נהריה, כך אילת, כך נצרת, כך באר-שבע ועוד ועוד מקומות שנפלו לידינו מכוח כיבושי צה"ל בלבד.
למעשה, לאחר שחרור יהודה ושומרון ישראל לא הייתה צריכה לחוקק שום חוק אלא לפעול בדיוק כפי שפעלה ב-48'. איש לא הכריח את דיין לחסום את דרכם של הפליטים על גשרי הירדן ולהחזירם עם זרי פרחים לשכם וקלקליה, איש גם לא הכריחו למסור לווקף המוסלמי את מפתחות הר הבית.
אבל אל לנו להלין על דיין לבדו. תודעת ההנהגה הישראלית כולה, כולל ההנהגה הדתית, לא הייתה מוכנה להתמודדות עם האתגר הזהותי שכפתה עליה לפתע ארץ האבות שנפלה בחיקה.
הסיכוי לשלום עם הערבים נגוז ברגע שהבחינו כי למעשה כלל לא הפסידו במלחמה וישראל מתייחסת אל כיבושיה כאל קלף מיקוח. אם מה שרציתם הוא לא השטח אלא שלום, אז למה שניתן לכם את הניצחון הזה? באוגוסט 67 – שלושה חודשים לאחר המלחמה - התכנסה ועידת חרטום ומדינות ערב קיבלו בה שלוש החלטות:
• לא לשלום עם ישראל
• לא להכרה בישראל
• לא למשא ומתן עמה
נוצר מצב של לא לבלוע ולא להקיא. מחד, אין למי לתת כי אין מי שמוכן לקחת, מאידך, הרוח הציונית שפיעמה פעם במפלגת העבודה ביקשה להמשיך את תנופת 48' על פי אותם כללים. גם יתומי גוש עציון והקהילה היהודית בחברון, אשר ביקשו לחזור לבתים שנאלצו לעזוב, הוסיפו את הנופך שלהם וכך החלה ההתנחלות.
כך, בקיצור נמרץ, נוצר המבנה המוזר והמתגלגל הזה של ההתיישבות ביש"ע. במעשיה, ישראל הודיעה לעולם שזו לא ארצנו אלא שטח כבוש ותרצה את ההתיישבות בצורכי ביטחון. תשתית משפטית שכזו יכולה להחזיק מעמד 4-3 שנים, לא ארבעים. כל מומחי ההסברה לא יכולים להסביר את צדקת ישיבתנו ביהודה ושומרון כשהמסר העולה מהתנהלותנו בשטח הוא שאנו כובשים ומיישבים את אזרחנו בארץ לא לנו.
מי שמפנטז על יציאה מהשטחים, עם או בלי פרטנר, קיבל כבר את תקדים ההתנתקות – תקדים הטילים על באר שבע ואשקלון. נראה כי את החלטתו של בורא העולם במלחמת הנסים של ששת הימים לא נוכל לשנות והארץ הזו תישאר ארצנו על אפנו ועל חמתנו.
במוקדם או במאוחר ניאלץ לעשות ביהודה ושומרון את מה שעשינו בנהריה ובבאר שבע ב-48', כלומר פשוט לקיים כלשונה את פקודת שטח השיפוט. לשם כך תידרש הנהגה עם תודעה שאינה יראה מאתגר הזהות שנושאים בחובם הר הבית, מערת המכפלה וקבר רחל.
וההנהגה הזו בו תבוא.
זו רק שאלה של זמן.
היא תבוא.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם