תחקיר: אושפזתם? סיכוי רב שתידבקו בחיידק אלים וקטלני
בתי החולים בישראל עמוסים בחיידקים עמידים, ובכל שנה מתים 4,000 מאושפזים שנדבקו. תחקיר סופשבוע מגלה איך פציעה או ניתוח פשוט, יכולים להיגמר בזיהום חמור ואפילו במוות. משרד הבריאות מסרב לחשוף דוח סודי בנושא: "זה לא יעניין את הציבור"
"הרופא אמר לי,'עשיתי מאות כאלה כבר, זה ממש הליך פשוט'". אבל פצע הניתוח הזדהם על ידי המרסה (MRSA), חיידק אלים במיוחד, ונפתח מחדש.
תסמיני הזיהום הופיעו מיד לאחר הניתוח: חום, אודם וכאב באזור הפצע. "הרופא הזהיר אותי שעלולים להיות סיבוכים, אבל לא מסבירים כדי שהחולה יעכל ויבין, אלא הכל טיק טק, אין זמן להסביר עד הסוף. אני מכירה את זה מניסיון, זה תמיד ככה".
בגלל הסיבוכים שנוצרו בעקבות הזיהום דפנה ממשיכה להיכנס גם היום לאשפוזים חוזרים. בפעם האחרונה הייתה מאושפזת במשך ארבעה חודשים, שבמהלכם עברה כמה ניסיונות תיקון על ידי ניתוח ושיקום - ללא הצלחה. הזיהום שלה פשוט חריף ועמיד מדי. במסמכים הרפואיים שלה מופיעה האבחנה: "זיהום עיקש במרסה".
"תראי, אני מכירה את זה מהתפקיד שלי בתור אחות, זיהומים זה מכה, ועכשיו אני אכלתי אותה בעצמי", אומרת דפנה. "אנשי הצוות לא רוחצים מספיק ידיים, לא מסבנים טוב ולא משתמשים בחומרי החיטוי. אין זמן ועוברים ממקרה למקרה. הציבור לא מודע לזה ולא יודע. רק כשהייתי חולה בעצמי הבנתי כמה זה מזעזע להיות בצד השני".
"בגלל העומס היינו חמש חולות בחדר במקום ארבע. הכניסו בחורה מזוהמת שאנשי הצוות היו ניגשים אליה עם חלוק חד פעמי וכפפות. אבל בינינו לבינה לא הפריד כלום חוץ מווילון שהיה פתוח. לידה הייתה שקית זבל כתומה גדולה, שם זרקו את כל הדברים ששייכים לה, והיה צוות גדול שלפעמים טיפל בה בלי חלוק וללא כפפות וללא מסיכות. לא פעם הם עברו לטפל בנו לאחר מכן".
היום היא לא מסוגלת לתפקד עצמאית, לא עובדת ונתמכת בקושי מקצבת נכות מהביטוח הלאומי שקיבלה בעקבות הזיהום. חייה השתנו ללא תקנה. היא סובלת מבקעים בבטנה, שאינם ניתנים לטיפול בגלל הזיהום המלווה בכאבים מייסרים. גם מצבה הנפשי הידרדר ונישואיה התפרקו אחרי 30 שנה.
"החיידק הזה פשוט הרס לי את החיים ואני מאשימה את הרופאים שלא שמרו עלי ולא היו זהירים מספיק", היא אומרת בדמעות. "הייתי אישה מלומדת, גאה, עצמאית, נהניתי מהחיים. אני סובלת מכאבים שאפילו מעירים אותי מהשינה. אני לא מסוגלת לעלות במדרגות, אפילו לא במדרגות של האוטובוס, ואני מוגבלת בתנועה ותלויה לחלוטין בעזרה של אחרים".
"אני לא יכולה להתכופף או אפילו לגרוב גרביים לבד. בגלל זה אני מסתגרת בבית. לא יוצאת. הפכתי נטל על אנשים ואני כבר מתביישת לבקש עזרה. תראי לאן מגיע זיהום. מי חשב על זה בכלל? אני מיואשת ואין לי פתרון".
לדברי
"אישה נכנסת לבית חולים ויוצאת מזוהמת עם חיידק שעמיד לאנטיביוטיקה, שלמעשה לא ניתן לטפל בו והוא מכרסם בה והורס לה את החיים. מה קרה פה?", תוהה עורך דינה של דפנה, ישראל וינברג. "מישהו צריך להסביר ולתת תשובות. נגרם לה נזק בלתי יתואר מהזיהום, ובכוונתנו להגיש בקרוב תביעה נגד בית החולים".
לפעמים הזיהום שנגרם בעקבות ניתוח עלול להוביל למוות. חיידקים אלימים, רבים מהם עמידים לאנטיביוטיקה, הם גורמי מוות קטלניים שאורבים לכולנו בבתי החולים. בשנים האחרונות נרשמה עלייה במספר המקרים של הידבקות בחיידקים עמידים. זהו אויב בלתי נראה, בעל עוצמה רבה. אבל למרות שזיהומים שלוקים בהם בבתי החולים מהווים סיכון שכיח ביותר עבור חולים מאושפזים, רק לעתים נדירות אנחנו מייחסים להם את מקרי המוות שנגרמו בזמן האשפוז.
זה מה שקרה לאמה של הרקדנית אלונה דיסקין. כשאלונה (29) השתתפה לפני שנתיים ב"רוקדים עם כוכבים", היא נראתה חייכנית וזוהרת בבגדי ריקוד נוצצים. אבל בפנים, היא מספרת, הלב שלה נשבר. ההשתתפות בתוכנית הייתה החלום של אמא שלה, אינסה. "עשיתי את זה בשבילה. זה היה כמו סגירת מעגל".
דיסקין מדפדפת במחשב בתמונות ישנות של אמה, שנפטרה לפני שנתיים בגיל 46 מזיהום שהתפתח במהלך ניתוח לכריתת הרחם. היא הייתה אישה צעירה, בריאה, מנהלת חשבונות במקצועה, שתכננה יחד עם בתה לפתוח מועדון לריקודים סלוניים. "מאז הניתוח שלה אני בקושי מצליחה להירדם. בבוקר אני קמה בתחושות לא טובות כי יש לי סיוטים. הטראומה שהמוות שלה יצר השאירה אותי מלאה בפחדים", היא אומרת.
בספטמבר 2008 המליץ ד"ר אילון לחמן, רופא הנשים שלה, לעבור ניתוח לכריתת רחם בבית החולים אסותא בתל אביב, לאחר שאבחן תהליך טרום סרטני. הוא קבע כי הניתוח צריך להתבצע ללא דיחוי. "לפני הניתוח הייתה לי תחושה לא טובה. אבל בסדר, מי מרגיש טוב לפני ניתוח? לא עשיתי כלום כי לא רציתי להדאיג אותה", אומרת אלונה.
14 דקות לאחר שהניתוח הסתיים מיהר ד"ר לחמן להדפיס לדיסקין מכתב שחרור. עוד לפני שהועברה לאשפוז במחלקה הוא כתב: "מהלך אשפוז: תקין, ללא סיבוכים". ואז הכל השתבש.
"אחרי הניתוח היא לא הצליחה לזוז, סבלה מכאבים והתנפחה מאוד, וכעבור יומיים הייתה לה בטן הריון ענקית כמו בחודש תשיעי. הגינקולוג רק אמר לה,'זה בסדר, זה גזים, זה יעבור, עניין של זמן'. ונתנו לה משככי כאבים", מספרת אלונה.
בכתב התביעה שהגישה המשפחה, באמצעות משרד עורכי הדין ד"ר אבי רובינשטיין ושמואל יקירביץ, נטען כי במהלך הניתוח נוקב המעי הגס של דיסקין פעמיים, אך כשהדבר זוהה זה היה מאוחר מדי: כבר התפתח זיהום חריף בבטנה שגרם לסיבוך רב מערכתי. "הלם ספטי", נכתב בתיק הרפואי שלה - כלומר זיהום מפושט מסכן חיים. בתרבית דם נמצאו פטריות מסוג קנדידה אלביקנס (פטרייה שכיחה ביותר בזיהומים כירורגיים של הבטן).
"אני לא הבנתי את המשמעות של מה שהם אומרים", אומרת אלונה דיסקין. "לא הבנתי את החומרה. אמרו שזה עניין של זמן, שזה משתפר. שהם ישתלטו על זה והיא צעירה והיא תנצח. לא ידעתי מה לעשות. זה קשה להיות אסרטיבית מולם".
למה לא העברתם אותה לבית חולים אחר?
"כי הם אמרו שלא צריך. האמנו ברופאים כמו שמאמינים באלוהים. בסופו של דבר את לא מבינה ואת לא באמת יודעת מה נכון ואת רוצה לסמוך על מה שאומרים לך. עד היום אני אוכלת את עצמי על זה. למה לא שאלתי, למה לא התעקשתי יותר".
היה שלב בתהליך הזה שחשבת שאתם הולכים לאבד אותה?
"לא. אף פעם לא. המחשבה הזאת לא עברה לי אף פעם עד היום האחרון. זה מטורף. לא תגידי מישהי חולה. מגיעה אישה בריאה, צעירה. ובגלל רשלנות וזלזול היא מתה. לרגע לא חשבתי שזאת תהיה התוצאה. זיהומים זה משהו שאת לא חושבת עליו בכלל. לא חשבתי שזיהום זה משהו שיכול להרוג בן אדם".
במשך חודש גססה דיסקין לעיני בני משפחתה, סבלה מכשלים רב מערכתיים כתוצאה מהזיהום שהתפשט בגופה. "הכל הידרדר ביום אחד. כשהגעתי לבית החולים אמרו שהמצב ממש לא טוב. הרופאים אמרו שעכשיו צריך להתפלל. ראיתי אותה מורדמת ומונשמת מחוברת למיליון מכשירים, ואז נעצר לה הדופק. ניסו להעיר אותה עם מכות חשמל ויש לך את התקווה הזאת, אני זוכרת שזה חזר לשנייה אחת. ישבתי מהופנטת מול המוניטור".
"אני זוכרת שהייתי שם אבל ראיתי את עצמי מבחוץ, כמו בחלום. היא הייתה מטולטלת מהחשמל. היא נורא הזיעה כי היה לה חום גבוה וחשבתי שיש לה דמעות והיא בוכה. כל הזמן תהיתי האם היא שומעת? היא יודעת מה קורה?".
דיברת איתה?
"כן, כל הזמן".
מה אמרת לה?
"שלא תעזוב אותי. ואז המוניטור צפצף ושמענו את ה-'ביפ' ואחר כך השתרר שקט. התיישבתי ליד המיטה שלה על הברכיים ובכיתי. זה נגמר".
בדיעבד התברר שהניתוח כולו היה מיותר. על פי ממצאי ועדת הבדיקה של משרד הבריאות שחקר את המקרה והגיעו ל"סופשבוע", עולה כי המנתח ד"ר לחמן שגה פעמיים: תחילה כאשר "ביצע את הניתוח בהיעדר נתונים קליניים הולמים, כנראה ללא צורך, בהתוויה לא מוצדקת"; ובפעם השנייה כש"לא אבחן את חומרת מצבה של דיסקין אחרי הניתוח".
הדוח של משרד הבריאות מאשים אותו ב"שאננות". "אמא שלי מתה לחינם. סתם. היא הייתה יכולה לחיות עוד שנים ארוכות", אומרת אלונה.
אינסה דיסקין היא בהחלט לא האדם היחיד בישראל שמת בגלל זיהום מיותר. גורמים במשרד הבריאות מאשרים שכ-4,000 חולים נפטרים בשנה מזיהומים שלקו בהם בבתי חולים. למרות הפוטנציאל הרב לסיכונים ולמקרי מוות מיותרים, תחקיר "סופשבוע" מגלה כי תחום מניעת הזיהומים עדיין ממוקם נמוך מאוד בסדר העדיפויות של הגורמים הרפואיים בישראל.
בגלל התשתיות הלקויות במערכת הבריאות והמחסור ברופאים ובמשאבים, כולנו מפסידים בקרב מול גורם מוות עיקש ורב עוצמה. בבתי החולים אין מספיק אחיות שיטפלו במניעת זיהומים, לא מתקיים בהם מעקב שיטתי אחרי שיעור הזיהומים בעקבות ניתוחים, וטיפול אנטיביוטי שיכול להציל חולים פעמים רבות אינו ניתן בזמן. על אף שהתקבלה החלטה להקים יחידות ייעודיות למניעת זיהומים בבתי החולים, הן טרם הוקמו.
גם הגורמים הרשמיים מסכימים שהמצב חמור ומסכן חיים. "לאזרחי ישראל מגיע יותר טוב. מערכת בריאות לא יכולה לישון טוב כל עוד יש זיהום אחד. חולה בא לקבל בבית חולים טיפול, הוא לא בא לקבל זיהום", אומר יהודה כרמלי, ראש היחידה הארצית למניעת זיהומים במשרד הבריאות ומנהל היחידה לאפידמיולוגיה בבית החולים איכילוב בתל אביב, ומוסיף: "אנחנו משקיעים בעניין הזה את מירב המאמצעים, והשיפור כבר מורגש".
לא כל מקרי הזיהום נגמרים במוות, אך גם לחולים שחמקו מהגורל הזה החיים עלולים להשתבש באופן בלתי הפיך. בשנת 2005 נכנס טל בנטוב (31) לבית החולים "חורב" בחיפה כדי לעבור ניתוח בברכו בעקבות פציעה ממשחק כדורגל. הוא יצא משם עם דלקת קרום המוח. ניתוח הארתרוסקופיה, שנועד לשחזר רצועות שנקרעו בברך, בוצע בהרדמה, שבמהלכה בנטוב נדבק בזיהום חיידקי מהרופא המרדים.
עוד ביום הניתוח שוחרר בנטוב לביתו אבל למחרת הובהל לבית החולים רמב"ם עם כאבי ראש קשים, חום והקאות, ושרוי בהכרה מעורפלת. "לא הבנתי מה קורה לי. אני תמיד בריא, בצבא הייתי חייל קרבי בגולני, תמיד בשיא הכושר. נדהמתי לראות שבמחלקה לצדי יושב מישהו עם תסמינים בדיוק כמו שלי. מסתבר שהוא גם הגיע מבית החולים'חורב', וגם הוא עבר אצל אותו מרדים".
בסך הכל נדבקו חמישה חולים בזיהום חיידקי מאותו רופא מרדים, כך קבעה ועדת משרד הבריאות שבדקה את ההתפרצות, כולם התאשפזו תוך 24 שעות מרגע הניתוח בבתי חולים עם דלקת קרום המוח. "אני הייתי בריא לחלוטין ומאז המקרה הזה פשוט הפכתי לבן אדם אחר. בסך הכל באתי לבצע הליך פשוט ושגרתי", אומר בנטוב.
ממצאי ועדת משרד הבריאות שבדקה את האירוע מתארים את התנאים המזעזעים שהתגלו בתצפיות שהתקיימו בבית החולים "חורב". בין היתר נמצא כי המרדימים לא השתמשו במסיכות נקיות בניתוחים, וכי החיטוי נעשה ללא אלכוהול.
בתצפית נוספת נמצאה מעלית מלוכלכת, והתגלה שציוד משומש (כביסה ואשפה) היה מפונה דרך האזור שאמור להישאר נקי. מנתחים ומרדימים לא החליפו מסיכות בין הניתוחים, החדרת צנתרים נעשתה ללא רחצת ידיים וללא שימוש בכפפות, חדרי הניתוח עברו ניקוי שטחי ללא הליך מסודר ושיטתי, ונמצאו בהם כיסאות מרופדים בבד שאינו ניתן לרחצה וחיטוי.
עוד התגלה כי מיטה ששימשה לניתוחים כלל לא נוקתה בין ניתוח אחד לאחר, ומזרקים משומשים לא נזרקו. באחד מחדרי הניתוח בוצע שימוש במזרק אחד אצל שני חולים שונים.
בנטוב היה מאושפז כשבועיים בעקבות דלקת קרום המוח, ועד היום סובל מסחרחורות, כאבי ראש, חוסר ריכוז, בעיות זיכרון, ירידה בשמיעה וצפצופים באוזניים, שהקשו עליו לחזור לתפקוד תקין. חלק מהתופעות האלה קיימות גם היום. מאז הניתוח הוא איבד את עבודתו ברפא"ל, הצבא פטר אותו בניגוד לרצונו משירות מילואים, והוא התקשה למצוא עבודה חלופית.
היום, שבע שנים לאחר הניתוח בברך, התביעה, שהוגשה על ידי משרד רובינשטיין ויקירביץ נגד בית החולים "חורב", עדיין מתנהלת בבית המשפט. זוהי דוגמה אופיינית לסחבת המאפיינת מקרים מסוג זה.
"אני נפגעתי ואני צריך שנים להילחם, לשלם למומחים ועורכי דין", אומר בנטוב. "כל פעם שאני מתייאש אני מזכיר לעצמי שאת החיים האלה קיבלתי במתנה והם עשו מעשה שמבחינתי הוא פשע. הם פעלו ברשלנות ופגעו לי בחיים, אז מה, אני ארים ידיים וזהו?".
עד שנות האלפיים במשרד הבריאות לא נערכו להתמודדות מערכתית מול נושא הזיהומים. הגישה הייתה שמטפלים בזיהומים באופן מקומי אחרי שהם מתרחשים. "זה טיפוסי לרפואה באופן כללי, לטפל בחולה היחיד. הצורך הדחוף והטבעי הוא לטפל בחולה שחולה. בשביל מניעה צריך משאבים, מחשבה, תכנון", אומר ד"ר כרמלי. "למעשה, עד תחילת שנות האלפיים לא היה אף רופא במדינת ישראל שהקדיש את מרבית זמנו או מחשבתו למניעת זיהומים".
התעוררנו מאוחר?
"בערך 20 שנה אחרי רוב העולם".
המצב החל להשתנות רק בשנים האחרונות. רופאים ישראלים שהחלו להתמחות בתחום מניעת הזיהומים, הביאו את התפיסות המודרניות לארץ וסייעו להעלאת המודעות. אבל האסימון ירד אצל מקבלי ההחלטות רק לאחר התפרצות חיידק הקלבסיאלה בבתי החולים בישראל בשנת 2007.
חיידק זה החל להתפשט במוסדות רפואה בעולם בתחילת שנות האלפיים וגרם לתחלואה קשה ולתמותה גבוהה. בסוף 2005 התגלה החיידק לראשונה בארץ והתפשט במהירות בבתי החולים. בשיאה של ההתפרצות התגלו קרוב ל-200 מקרים חדשים מדי חודש. 1,500 איש נדבקו בחיידק, ועל פי ההערכות כ-200 מהם נפטרו בגללו.
"זה היה יום כיפור של מערכת הבריאות. הייתה התעוררות גדולה שהביאה לשינוי דיסקט ובעקבותיה משרד הבריאות עשה מעשה והקים יחידה למניעת זיהומים במשרד הבריאות. זה עזר, אבל זה כמובן לא אומר שכל הבעיות נפתרו", אומר ד"ר כרמלי.
המספרים, כאמור, בלתי נתפסים: "4,000 חולים נפטרים עם זיהומים שרכשו בבתי חולים וההערכה היא שלפחות אלף מהם היה ניתן להציל. אחת הבעיות היא שהציבור אינו מודע לגודל הבעיה, ומקרי מוות רבים אינם מיוחסים לזיהומים, גם אם הם תוצאה ישירה שלהם", אומר ד"ר כרמלי.
"האדם הטיפוסי, שנפגע בתאונת דרכים והיה זקוק לניתוח, אם הוא לקה בזיהום ונפטר ממנו, כולנו אומרים שהוא נפטר בתאונת דרכים. אבל האיש היה יכול להשתקם ולחיות חיים נורמליים. זה גורם מוות שקוף, אנחנו לא רואים אותו, אנחנו לא מדברים עליו".
האמת המרה היא שככל שאנחנו שוהים יותר בבית החולים - מקום שאליו, כזכור, אנחנו מגיעים כדי להבריא - כך גדלים הסיכויים שלנו להידבק ולחלות בזיהום נרכש שיכול להוביל לניתוחים חוזרים ולאשפוזים ארוכים, לגרום לנכויות ובמקרים חמורים גם למוות. בשנים האחרונות נרשמה עלייה במספר המקרים של הידבקות בבתי חולים בחיידקים עמידים החושפים מאושפזים לסכנה. השימוש הנרחב באנטיביוטיקה הופך את החיידקים הללו לאלימים ומסוכנים הרבה יותר משהיו.
בעשור האחרון נרשמו מקרים רבים של התפרצות זיהומים חמורים בבתי החולים ובמרפאות. ב-1997 ארבעה חולים שעברו ניתוח קטרקט בבית החולים הפרטי "מרב" בבת ים איבדו עין בגלל זיהום. בשנת 2003 מתו שני מטופלים, ומטופל נוסף נפגע קשה, כתוצאה מזיהום שלקו בו לאחר שעברו טיפולים נגד אין אונות במכון "קליניקה און". בדיקה של משרד הבריאות העלתה כי תכשיר שנועד להזרקה כחלק מהטיפול בזקפה היה נגוע בפטרייה נדירה, שנמצאה בעוד מזרקים במכון.
באותה שנה נדבקו 15 נשים בזיהום במהלך ניתוח שד, מחיידק שהועבר על ידי המנתח הפלסטי במרכז הרפואי "עתידים". החיידק הועבר משיערו של המנתח למטופלות, ולאחר בדיקה התברר כי מקור החיידק בג'קוזי הפרטי של הרופא. ב-2006 הובילה בדיקת פרוסטטה שגרתית בבית החולים שערי צדק להידבקות של שישה נבדקים בזיהום.
זיהומים מביאים לסגירת פגיות בישראל לעתים קרובות, דבר הנובע ממצוקה חריפה בכוח אדם. הנתונים מראים כי שיעור הזיהומים בפגיות גבוה ב-50 אחוז בישראל ממדינות אחרות במערב. בשנת 2004 פורסם כי המקור להפצת זיהום קטלני היה מכבסת בית החולים סורוקה. שני פגים מתו וארבעה נפגעו קשה. בבדיקה התברר כי מקור הזיהום היה כובעי צמר שלא חוטאו כראוי במכונת הכביסה והולבשו לאחר מכן על ראשי הפגים לחימום.
שנה לאחר מכן נפגעו תשעה פגים בבית החולים הדסה בירושלים מהתפרצות של חיידק מעיים שהיה עמיד לאנטיביוטיקה. הזיהום הוביל לסגירת הפגייה. באותה שנה נפגעו 14 פגים מזיהום שהתפרץ בפגייה בשיבא. במאי 2011 נסגרה הפגייה בשיבא לאחר שאחד התינוקות שהיה מאושפז בה מת מזיהום של חיידק הקלבסיאלה, ועוד שמונה פגים נדבקו. רק לפני שלושה חודשים הודיע בית החולים רמב"ם כי זמנית לא יקלוט נשים ללידה מוקדמת בשל זיהום בחיידק המרסה שהתגלה בפגייה. ארבעה פגים לקו בזיהום.
במאי 2010 דיווח בית החולים שיבא על חמש יולדות שנדבקו בחיידק הטורף מסוג סטרפטוקוקוס A. חקירה אפידמיולוגית העלתה כי עובד בית החולים היה המקור להדבקה, והוא הורחק מהעבודה וקיבל טיפול. הצוות הרפואי הצליח לבלום את ההידבקות ולהציל את חיי הנשים.
חודשיים לאחר מכן דווח על התפרצות של דלקת עיניים שהתרחשה במספר בתי חולים במקביל (שיבא, איכילוב, בילינסון וסורוקה). עשרות חולים שעברו ניתוח קטרקט לקו בסוג נדיר של דלקת, כנראה בגלל זיהום שנבע מליקוי בתהליך הניקוי של הציוד או התמיסות ששימשו בניתוח. בספטמבר 2011 משרד הבריאות סגר את חדרי הניתוח בבית החולים הפרטי "סניטס" בתל אביב, לאחר ששתי נשים צעירות שעברו בו הפלה אושפזו בהפרש של שבוע בבית החולים איכילוב עם זיהום חמור.
החיידקים הם אויב קשה, אבל ניתן להילחם בו עם המשאבים הנכונים. מנתוני משרד הבריאות שפורסמו בשנה שעברה עולה כי החיידק היחיד שבו נצפתה ירידה משמעותית של כ-20 אחוז בבתי חולים בארץ הוא הקלבסיאלה, שההתמודדות מולו מנוהלת ברמה ארצית. עם זאת, במשרד הבריאות אומרים שעל מנת להרחיב פעילות זו לזיהומים אחרים יש "צורך דחוף בהקמת יחידות ייעודיות למניעת זיהומים בבתי החולים בהתאם לסטנדרטים בינלאומיים".
תחקיר "סופשבוע" מגלה כי מדי שנה נערך במשרד הבריאות דוח הבודק ומדרג את מצב החיידקים הפעילים בבתי החולים בישראל. המידע נשאר חסוי והמסמך - שכבר זכה לכינוי "הדוח הסודי" - אסור לפרסום. אפילו במשרד הבריאות עצמו רק מעטים נחשפו אליו. גורם בכיר במשרד הגדיר את הדוח "חשאי יותר מסודות הגרעין הכמוסים של מדינת ישראל".לעתים קרובות נשמעת ביקורת על הסתרתו מעיני הציבור.
"אנחנו בודקים מדי שנה מדדים הקשורים לשיעור הזיהומים, אשר בכל אחד מהם בית החולים מדורג יחסית לבתי החולים הדומים לו. כל מנהל בית חולים יודע מה הדירוג שלו ברשימה, איך הוא היה לאורך זמן, ואם יש משהו יוצא דופן הוא מקבל מכתב והודעה לבדוק את הדברים. זה הכל, זה לא משהו שיעניין את הציבור", אומר האחראי להתמודדות מול זיהומים במשרד, ד"ר כרמלי.
דווקא נראה שזה יעניין מאוד. לציבור אין זכות לדעת?
"בית חולים שהוא רע מאוד בחיידק א' יכול להיות הטוב ביותר בחיידק ב'. השאלה שיכולה לעניין אותך היא מה הסיכוי שלי אחרי הניתוח להידבק בזיהום. זה לא נתון שיש לי. אני יכול להגיד לך מה הסיכוי שלך להידבק בחיידק א' לעומת חיידק ב', שזה לא מידע שהציבור יוכל לעשות איתו משהו".
אם קיבלתי זיהום ספציפי לא מגיע לי לדעת שעוד אנשים נדבקו?
"לא רוצה לדבר על מגיע או לא. לכולם מגיע לדעת הכל. השאלה היא מה מועיל. בסופו של דבר, אדם רוצה עזרה בהחלטה המושכלת שלו אם כדאי לו ללכת לקבל טיפול אלקטיבי בבית חולים. המידע שאנחנו מנפקים למנהלי בית החולים הוא איפה נכון לכם להתמקד ואיפה להשתפר. הוא לא יעזור לאף חולה להחליט אם כדאי לו ללכת לבית חולים א' או ב'. אם הוא יקבל החלטה על סמך הנתונים האלה הוא עושה שטות מוחלטת. אני חושב שלאוכלוסייה הכללית זה לא יועיל כלום. זה יכול רק להטעות אותה".
קיימת טענה שאם תפרסמו את הדוח, בתי החולים לא יעבירו לכם נתוני אמת.
"אני לא חושב שאנשים משקרים, אבל כשאנחנו מאירים על צדדים לא חיוביים וזה מתפרסם, מה שקורה זה שהמספרים משתנים. מה שהיה דלקת ריאות הופך לזיהום בדרכי הנשימה התחתונות. אני סבור שכאשר יש מחדל נכון לחשוף אותו. אבל לא על זה אנחנו מדברים כאן. אני לא חושב שצריך להסתיר דברים מהעולם. בכל אופן, אנחנו מנועים על ידי החוק מלדווח את הנתונים האלה".
"זיהומים זה הדבר שהכי מעצבן ומפחיד מנתח", אומר מנתח אורתופדי מאזור המרכז. "אני טוען שלפני שמאשימים את כל העולם, זה קודם כל נובע מטכניקה ניתוחית לא טובה. ברגע שניתוח הוא קצר ועשוי בצורה מדויקת מבלי לגרום נזק מיותר לרקמות אחרות, אז רוב הסיכויים שלא יהיה זיהום. זה לא אמור לקרות. אבל זה קורה ואז אתה רואה אנשים עוברים בין מנתחים ומחפשים עזרה שיצילו אותם, ורופאים אומרים להם, 'לך למנתח שלך בחזרה'. אבל הם לא רוצים לחזור לרופא שלהם כי לא סומכים עליו יותר והם מטורטרים וסובלים".
במשרד הבריאות הבינו את חומרת הבעיה ועדכנו את נוהל ההיערכות למניעת הזיהומים. בחוזר מנכ"ל שפורסם לפני שלושה חודשים נקבע כי בכל בית חולים תהיה אחות אחת שתפקח על מניעת זיהומים על כל 200 חולים (הסטנדרט הבינלאומי הוא אחות על 120 חולים) במקום אחות על כל 500 מאושפזים, כפי שקורה היום. גם התחזיות האופטימיות ביותר אומרות שתגבור מערך האחיות בישראל יגיע, אם בכלל, לא לפני שנת 2014.
חשוב להדגיש כי לא ניתן למנוע את כל הזיהומים בבתי החולים, אבל בהחלט ניתן להפחית אותם. בשנים האחרונות משרד הבריאות השקיע מאמצים להעלאת המודעות והפחתת מקרי ההידבקות. העיקרון הבסיסי הוא כמובן שמירה על סטריליזציה והיגיינה של הצוות המטפל, ובראשה היגיינת ידיים.
מחקרים מראים כי לאחות במחלקת טיפול נמרץ בבית חולים בעולם המערבי יש ביום עבודה טיפוסי בין 20 ל-40 הזדמנויות שבהן היא נדרשת להיגיינת ידיים. כלומר, כל דקה וחצי היא אמורה לפתוח את הברז. בישראל המספר גדול יותר, שכן מצוקת כוח האדם גדולה משמעותית מארצות אחרות במערב.
כרמלי מספר כי תצפיות סמויות בבתי חולים בישראל העלו כי רק ב-35 אחוז מההזדמנויות אכן מתבצעת היגיינת ידיים. גורם נוסף הוא מתן טיפול אנטיביוטי לפני הניתוח. "יש פקטור פשוט - זמן מתן האנטיביוטיקה לפני הניתוח", אומר כרמלי. "הייעול והשיפור של הדבר הזה יכולים להוריד זיהומים בצורה דרמטית. הסיכוי של בן אדם שלא קיבל בזמן אנטיביוטיקה לחלות בזיהום עולה פי שלושה או פי חמישה".
מתן אנטיביוטיקה בזמן נשמע די פשוט.
"אבל בישראל זה מורכב. אנחנו עובדים תמיד בחדרי ניתוח מאוד לחוצים ואתה לא יודע מתי החולה ייצא וייכנס וזה דורש פרוצדורה ומעקב וניתוח של תהליכים. זו מערכת מורכבת. בשביל הדברים האלה צריך אנשים שעוסקים במניעת זיהומים".
יש חולים שאם היו מקבלים אנטיביוטיקה בזמן היו מתגברים על הזיהום?
"הם לא היו מפתחים את הזיהום מלכתחילה".
ד"ר כרמלי טוען כי בכל מה שקשור למניעת זיהומים, ישראל פשוט לא עומדת בסטנדרטים מערביים. "במערכת בריאות עם משאבים מצומצמים, מניעת זיהומים היא בעדיפות אחרונה. מערכת הבריאות שלנו פועלת עם משאבים מתוחים עד הקצה. אתה מושך את השמיכה מימין, אתה נשאר עם רגל שמאל בחוץ. אני לא חושב שהאוכלוסייה באמת מבינה עד כמה מערכת הבריאות האשפוזית מתוחה ועד כמה חסר כוח אדם. בכל מקרה שאתה בודק מה כתוב בספר, אתה ישר יודע שהמערכת במדינת ישראל לא תעמוד בזה."
וכך באו לעולם כל מיני המצאות ישראליות שנועדו לחפות על ליקויי המערכת. כמו למשל "בידוד בחדר רב חולים" (25 אחוז מהמיטות בבתי חולים בעולם המערבי הן בחדר פרטי. בישראל השיעור הוא פחות מחמישה אחוזים). או המצאה נוספת: "חולה מונשם שאינו בטיפול נמרץ." "חולה מונשם הוא חולה קריטי ורגיש ביותר לזיהומים. זו המצאה שאי אפשר לעלות על הדעת. 80 אחוז מהחולים המונשמים אצלנו לא נמצאים ביחידות טיפול נמרץ," אומר כרמלי.
הבעיה העיקרית היא חוסר מעקב ותיעוד שיטתיים. "אנחנו לא יודעים כמה הזיהומים נוכחים ואחת הסיבות היא שאנחנו לא בודקים," מודה כרמלי. "כיום מנהלי בתי חולים לא יודעים את שיעור הזיהומים לאחר הניתוחים, לא יודעים את שיעור הזיהומים בדרכי השתן, שיעור הזיהומים בחולים מונשמים."
זה די בסיסי, לא?
"זה חובה. איך אתה יודע אם הניתוח הצליח? זה לא עסק פשוט לאסוף את הנתונים הללו, אבל זו דרך לדעת איך הדברים פועלים, איפה יש בעיות, איפה יש כישלונות ואיפה צריך להשתפר. יש הרבה תחלואים למערכת ואנחנו מונים פה רק את חלקם. לא דיברנו על המזגנים, המים, איכות המזון, הבגדים. המערכת היא ענייה מאוד והיא בנויה בשיטות ישנות, והיא מציבה אתגרים למניעת זיהומים שהם קשים מאין כמוהם. המקצוע הזה מתסכל ואסור להסתכל על הצלחות יומיות. רק בטווח של שנים אתה יכול להגיד, שיניתי משהו."
פרופ' אלון מוזס, מהמחלקה למיקרוביולוגיה קלינית ומחלות זיהומיות בבית החולים הדסה בירושלים, טוען שיש צורך לשתף את הציבור במידע על סכנת הזיהומים בבתי חולים. "נושא החיידקים העמידים ומניעת זיהומים נמצא באג'נדה היומיומית שלנו כמה שנים ויש שיפורים ניכרים. הגיע הזמן שנהיה שקופים כלפי הציבור בכל מה שנוגע לזיהומים נרכשים בבית חולים, כפי שמקובל במקומות אחרים בעולם. יש מקומות שבהם בתי החולים מחויבים לדווח על שיעור הזיהומים לאחר הניתוחים ואני מאמין שגם אנחנו צריכים לעשות זאת."
רוב מנהלי בתי החולים טוענים כי אין להם המשאבים לבצע את המעקב הדרוש, אולם גורמים במערכת הבריאות אומרים כי הסיבה העיקרית היא החשש מהתגובה הציבורית בעקבות פרסום הנתונים.
רוב הרופאים מסכימים כי השיעור הגדול של ההידבקות בזיהומים הוא אחד הסימפטומים החמורים ביותר לכשלים של המערכת. "זיהומים הם רק הסימפטום של המחלה האמיתית: קריסה של מערכת הבריאות. זו תוצאה של צמצום התקציב הציבורי לבריאות, מה שמביא למחסור בתקנים ובמיטות מול אוכלוסייה שהולכת וגדלה", אומר ד"ר נדב דוידוביץ', רופא מומחה לאפידמיולוגיה ובריאות הציבור.
"הזיהומים הם דוגמה לכרסום במערכת הציבורית וביעילות שלה. מצד אחד משרד האוצר אומר,'תוחלת החיים בישראל מצוינת', ומצד שני את רואה זיהומים בבתי חולים שהורגים אנשים. המציאות היא עגומה וחמורה".
הוא לא היחיד שחושב כך. "אני מבחין בעלייה בזיהומים צולבים, כאלו שמועברים מחולה לחולה או מהצוות לחולה, עקב תנאי אשפוז לא טובים", אומר מנהל מחלקה לרפואה דחופה בבית חולים בדרום הארץ, שמבקש להישאר בעילום שם. "הצפיפות מגבירה את הזיהומים וגם תנאי אשפוז מאולתרים במסדרונות או חולים שמאושפזים במיון בשלבים הכי קריטיים של מחלתם. בית החולים נועד לעזור לאנשים אבל הוא גם הפך למקום עתיר סכנות שנובעות מהצפיפות והסיכוי להידבק בזיהומים".
כמה דגש אתה שם בעבודה שלך על מניעת זיהומים?
"היום אנחנו יודעים כמה זה חשוב, אבל יש גבול להגנה שאני יכול להעניק. לא תמיד אפשר לתת בידוד כמו שצריך. בידוד זה לא רק חדר שיהיה לחולה; בידוד צריך טיפול פרטני. כל כניסה ויציאה של אחות למדידה צריכות לעבור דרך טקס של התלבשות והתפשטות. לא תמיד יש לנו יכולת לבודד חולה זיהומי מחולה לא זיהומי. אנחנו משתמשים לרוב בבידוד עם וילונות ודברים מגוחכים כאלה. אין סגירה הרמטית ברוב המקרים.
"האבסורד הכי גדול הוא שחולה עם זיהום מגיע למיון ועד שהוא מזוהה הוא ישהה באותו החלל עם כולם. אנחנו עניים ברופאים ובאחיות, ואם זה לא מספיק, כל אחד עושה המון מטלות צדדיות במקביל. בארצות הברית רופא לא לוקח דמים, לא קובע את התור לרנטגן, לא דואג למצוא עכשיו מיטה פנויה, ואחיות לא רוחצות את החולים. בישראל כן. המערכת חיה קבוע בתנאי מחסור: אין משאבים, אין זמן, אין כוח אדם, כל הזמן אנחנו רצים אחרי הזנב. איך רופא יכול לעמוד בכל הסטנדרטים כשכל שלוש-ארבע דקות הוא עובר לחולה הבא? ".
אתה נשמע מאוד מתוסכל.
"אני עושה את העבודה שלי מתוך שליחות, וכשאתה לא מקבל את הכלים בצורה הטובה, זה מאוד מתסכל ומעורר כעסים וזה חיכוך מתמיד עם המערכת. גם הסכם השכר החדש לא שיפר את המצב: הרופאים קיבלו תוספות שכר, אבל העומס לא השתנה והוא גדל כל הזמן.
"כשמערכת קורסת זה לא שהקירות נופלים או החשמל מפסיק לעבוד. הכישלון מתנקז אל החולה הבודד והרופא הבודד. בישראל עוד לא קם המוסד הציבורי שהיה אמיץ מספיק לקחת מקרה נקודתי של כשל, נניח של זיהום - ובעצם לקחת את השגיאה מהרופא או מהאחות ששגו אל המערכת שתמרנה אותם לעבוד בתנאים לא אנושיים. אם את שואלת אותי אילו מחירים אנחנו משלמים על התנאים של הרפואה הציבורית בישראל, זה בהחלט עלייה במספר הזיהומים הצולבים".
עורכת הדין אילנה זינגל, מומחית לרשלנות רפואית, בטוחה שהיא יודעת מי אשם. "זיהומים קורים בגלל חוסר תשומת לב של הרופאים, שמזלזלים אחרי פעולה כירורגית. כשהזיהום הוא קטן אפשר להשתלט עליו אבל לרוב הם לא מבחינים בו כי הם לא מייחסים חשיבות לתלונות של החולים".
"אני מבחינה בעלייה משמעותית בתלונות על זיהומים. בית חולים לא יכול להרשות לעצמו שיהיו בו זיהומים. נקודה. אחר כך החולה צריך שנים להילחם בבית משפט. בכוונתי לקדם חקיקה שמטילה אחריות מוחלטת במקרה של זיהום על בית החולים".
זינגל מייצגת עכשיו את סבטלנה סלובוצסקי, שאביה נפטר לטענתה כתוצאה מזיהום. בדצמבר 2010 נכנס סלובוצסקי (67) לבית החולים איכילוב כדי לעבור ניתוח להחלפת מפרק ירך. "אבא שלי היה עובד כמסז'יסט ועשה המון התעמלות, שחייה, הרים משקולות. הוא היה גבר גדול ושרירי. בעבר ברוסיה הוא היה אלוף בג'ודו ותמיד הייתי משוויצה בו", מספרת סבטלנה. "בשנה האחרונה שלו הוא סבל ממשקל עודף בגלל כאבים שהיו לו במפרק הירך והיה לו גם לחץ דם גבוה".
יום למחרת הניתוח סבל סלובוצסקי מאירוע לב, שבעקבותיו הוחלט לאשפזו בבית החולים לתקופה ממושכת. הוא עבר שני ניתוחים בלבו וגם צנתור. לאחר מכן, עקב חוסר מקום בטיפול נמרץ כללי, הוא הועבר לאשפוז במחלקה פנימית.
"הוא קיבל שם כל זיהום אפשרי", אומרת בתו. בין היתר, היא טוענת, הוא נדבק בחיידק המרסה ובחיידק הפסוידומונס, ואובחנה אצלו גם הפטרייה קנדידה. "עד הרגע האחרון לא אמרו לי שהוא סובל מזיהום חמור. שאלתי אם יש לו משהו כי כל הזמן לקחו ממנו בדיקות, אבל הרופאים אמרו לי'אין לו כלום בדם'. אני כל הזמן הייתי לצדו. הייתי באה בבוקר לבית חולים כמו לעבודה. הוא סבל כל כך".
במהלך החודשיים שבהם סלובוצסקי היה מאושפז, מצבו החמיר בהדרגה, עד שלבסוף, חודשיים וחצי לאחר הניתוח, הוא נמצא במיטתו ללא דופק. בדיקה שלאחר המוות קבעה שהוא נפטר מסיבוכים של הזיהום. שנה וחצי חלפה מאז, וסבטלנה מתקשה להשתקם. בכוונתה של עו"ד זינגל להגיש בשמה תביעה על רשלנות נגד בית החולים.
"אני לא סתם כועסת, אני חיה עם שנאה שנה וחצי", אומרת סבטלנה בכאב. "אני אלך עם זה עד הסוף. לא מעניין אותי כסף. אני רוצה שאנשים יקראו את הכתבה הזאת ושאנשים יפחדו ממה שהולך בבתי חולים ויהיו זהירים. את הכל אני מוכנה לקבל, אבל לא שאבא שלי מת מוות כל כך מיותר".
ד"ר אילון לחמן אומר בתגובה: "אני מבקש להביע תנחומים למשפחה על הטרגדיה שבמותה של אינסה דיסקין, שהיתה מטופלת יקרה ללבי. אציין כי לדעתי לא מדובר במקרה מתאים לכתבה בנושא 'זיהומים נרכשים', שכן המקרה המצער אליו התייחסתם הוא מקרה שונה של פטירת חולה עקב סיבוכים קשים, אך מוכרים, של פרוצדורה ניתוחית נפוצה.
המקרה מתברר כעת בין הצדדים השונים, בהסכמתם, במסגרת הליך גישור מחוץ לכתלי בית המשפט. בנסיבות אלה, אין זה המקום להעלות בתקשורת גרסאות שעלולות לפגוע בסיכוייו של הליך הגישור ובאפשרותם של הצדדים להגיע להבנות בדרכי נועם.
עם זאת, חשוב לציין כי היו אינדיקציות רפואיות ברורות לביצוע הניתוח, והוא בוצע במקצועיות.
באשר לדוח ועדת משרד הבריאות - לתדהמתי ולתדהמת המעורבים בדבר התברר, כי מי שעמד בראש הועדה הוא גיסו של הרופא שהגיש חוות דעת תמורת תשלום מטעם התביעה. מפאת ניגוד אינטרסים ברור זה, אמינותו של הדוח- מוטלת בספק".
liat.schlesinger@maariv.co.il
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם