לראות את האור
לא תמיד אנחנו קולטים שהסיבה לכל האופל מסביב היא לא בהכרח העולם - אלא אנחנו עצמנו
לכן קצת התפלאתי - מה קרה שהיא התפנתה לכתוב לי פתאום? "נורא רציתי לדבר, אבל כשהצעתי לך חברות בפייסבוק, קיבלתי הודעה שכבר יש לך יותר מדי חברים", היא כתבה. "מצחיק, כי זה קצת הזכיר לי את ימי התיכון".
חייכתי, אבל במלוא הכנות לא הבנתי על מה היא מדברת. את מודעת לעובדה שאת זוכרת את המציאות בצורה לגמרי מעוותת? שאלתי אותה. אבל מכיוון שמאז עברו בדיוק כך וכך שנים, בסוף הסכמנו שאין טעם להתווכח מי צודקת, ורק למען תיקון העוול ההיסטורי, בכל זאת הצלחנו להפוך לחברות בפייסבוק, והיא אפילו עשתה לי לייק.
עם זאת, אני חייבת להתוודות שהתגלית על מה שמירב חשבה עלי לא גרמה לי נחת, אלא דווקא להפך. בתיכון רוב הזמן הסתובבתי עם האף באדמה, הרגשתי די מחוץ לעניינים, חסרת חברים, מיואשת ושמנה מדי. בדיעבד יכול להיות שטעיתי בחלק מהסעיפים, אבל מה זה עוזר לי עכשיו, אחרי שהעברתי את כל השנים ההן בבאסה מתמדת? במילים אחרות - עכשיו באים?
כנראה שכולנו מנהלים חיים כפולים בלי לדעת את זה אפילו - אצל אנשים אחרים אנחנו נתפסים אחרת לגמרי מהאופן שבו אנחנו רואים את עצמנו. אז מי צודק, הם או אנחנו? כולנו יודעים שהדרך שבה אנחנו מפרשים את המציאות היא רק אחת מכמה אפשרויות, ובכל זאת ממשיכים להתייחס לפרשנות האישית שלנו כאילו הייתה האמת האבסולוטית. אבל מה גורם לנו לפרש דברים בדרך אחת ולא באחרת?
אתה חושב שאפשר להתערב גנטית בדרך שבה אנחנו נוטים לפרש דברים? שאלתי ספק בצחוק ספק ברצינות חבר שהוא חובב מדע פופולרי. אני לא אתפלא, הוא אמר. ראית היום את החדשות על זה שהצליחו לבנות דנ"א מושלם של עובר מדגימת דם של ההורים עוד לפני שהוא נולד? לא, עניתי. האמת היא שנתקעתי בכתבות על זה שאסד שוב השליך
אויש, בשביל מה את קוראת את זה? הוא שאל. עוד לא הבנת שהאנושות מתקדמת בדיוק באותו קצב שבו היא הולכת אחורה? שאלה מעניינת, אמרתי. אבל זה שאני נמשכת לחדשות שליליות נראה לי נורמלי. מה שנראה לי מוזר זה שאתה נמשך לחדשות חיוביות.
מה נסגר איתך? זה בכלל לא מצחיק, הוא אמר. מאז שקראתי מחקר שמצא שלאנשים שבנויים כך יש הרבה יותר סיכויים להצליח בחיים, אני עובד על זה חזק. נחרדתי. האם ייתכן שאני שליליסטית, ושבכלל לא השתניתי מאז ימי התיכון? די מביך, אבל יש מצב שגם אז וגם היום העדפתי לדבוק במה שמייאש אותי, במקום להסתכל על הדברים הטובים בעולם, שאם מתמקדים בהם מרגישים שלאנושות יש דווקא הרבה תקווה.
כנראה שלא רק העולם היה מאז ומתמיד חצוי בין חושך לאור, אלא גם כל אחד מאיתנו - נקרע בין התשוקה להוציא מעצמו את הטוב לבין הדחף להרוס. בכל יום, בכל דקה, אנחנו בוחרים לאיזה מהדחפים להיכנע, בין אם אנחנו אמיצים מספיק כדי להודות בזה ובין אם לא.
נדמה לנו שכל עוד אנחנו לא רוצחים, לא גונבים ולא שמים רגליים לזקנות ברחוב, אנחנו מחוברים חזק לצד הטוב שלנו. אבל המשמעות של להיות מחובר לצד הרע שלך, היא גם להיכנע לדיכאון ולייאוש, להיעלב מכל מי שאינו חושב כמוך וללעוג לו, לחזות עתיד שחור לעצמך ולעולם, וכמובן לפרש באופן שלילי כל דבר שקורה סביבך.
כשאנחנו נגררים לפרשנויות שליליות, בלי להרגיש, ככל שעובר הזמן אנחנו נגררים גם לעומק הצד החשוך שלנו, ואפילו לא קולטים שהסיבה לאופל מסביב היא לא בהכרח העולם, אלא אנחנו עצמנו.
קחו למשל את התכונה האנושית שאין ספק שהיא שלילית - שנאה. הרי מי שרוצה לשנוא, תמיד ימצא סיבות נורא טובות והגיוניות לשנוא, בעוד בפועל, אלה יהיו רק תירוצים לנסות להצדיק את הדחף האפל שלרובנו קשה לגבור עליו.
ידוע לכולם ששנאה מייצרת רק הרס וקוצים, ובכל זאת, יש כאלה שיודעים, אבל מנסים לרמות. הם יעשו מדי פעם מעשים טובים, וכך ישלמו סוג של כופר למצפונם, כדי שלא יפריע להם להפיץ שנאה וארס במקום אחר. הם יצילו בעלי חיים בבוקר, ובערב יסמנו מישהו שאינם אוהבים ויתפרו סביבו סיפור שיהפוך אותו לסיבה לכל הרע בחייהם.
אבל הרמאות הזאת לא באמת עובדת. מי שמפזר שנאה וארס, לא באמת יכול להוביל לשום שינוי חיובי. הוא מחובר לצד החשוך שלו, והוא רק מנסה להסתיר את זה. רובנו נעדיף לכסות את הפגמים שלנו במייק-אפ ולהעמיד פנים שהם אינם. הבעיה היא שהטקטיקה הזאת לא משנה את האמת.
אם לא נהיה מודעים לקיום של שני החצאים שלנו, אם נטפח לעצמנו על השכם ונספר לעצמנו שאנחנו "רק טובים" ותמיד עושים את הדבר הנכון, בעוד אחרים הם "רק רעים", נבחר בעצם להיות עיוורים לצד האפל שלנו.
אין מה לעשות - האופל הוא צד אנושי והוא קיים בכולנו. בכולנו יש קנאה, שנאה עצמית, צרות עין ושמחה לאיד, בדיוק כפי שבכולנו יש חמלה, אהבה, אכפתיות ושמחה. השאלה היא לאיזה צד אנחנו בוחרים להתחבר, ולא לאיזה צד התחברנו בזמן שסיפרנו לעצמנו שהתחברנו לאחר.
הפרדוקס הכי גדול הוא שהעיוורון רק עוזר לצד האפל להתעצם ולגדול באין מפריע. כנראה שכל עוד אנחנו אומרים לעצמנו שהצד האפל שלנו הוא בעצם טוב, אז למה שננסה להימנע ממנו? והשקר העצמי, מסתבר, יכול במקרים קיצוניים ללכת דרך ארוכה מאוד אם הוא באמת רוצה. הוא יכול להצדיק הרבה מעשים נאלחים, לכאורה בשם מטרות נעלות. אז כן, לשאלתכם, אין לי ספק שגם אסד חושב שאין לו ברירה, שהוא בסך הכל אדם טוב בבסיסו, ושהוא עושה את הדבר הנכון.
סטטוס: "אין באמת צד אפל לירח. האמת היא שהכל שם חשוך". פינק פלויד
מייל: lsigan@netvision.net.il
פייסבוק
בלוג בהאפינגטון פוסט
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם