מחדל המרמרה: גרוע ממלחמת לבנון השנייה
הרבה קווים מקבילים בין ההתנהלות בליל המרמרה לזו במלחמת לבנון השנייה, שגם אחריה, דבר לא השתנה באופן קבלת ההחלטות
- בחזרה למרמרה: כך הסתבכה ההשתלטות על הספינה
- דוח המרמרה: נתניהו לא נערך, ברק לא בחן מוכנות צה"ל
- הדוח על המל"ל: ראש הממשלה לא מיישם את החוק

יש הרבה קווים מקבילים בין המשט למלחמת לבנון השנייה. השוני, במקומות שהוא קיים, כולו לרעת ההנהגה הנוכחית: לפניה כבר עמדו הדוגמה השלילית של לבנון, מסקנות וינוגרד, המלצותיה המעשיות של ועדת שחק וחוק המל"ל.
אהוד אולמרט ועמיר פרץ היו טריים וחסרי ניסיון בתפקידיהם; לבנימין נתניהו ואהוד ברק יש ניסיון רב. התקפת חיזבאללה ב12-ביולי 2006 הפתיעה; המשט היה אירוע ידוע מראש ומקומי בהיקפו. כל זה יצר לנתניהו וברק מצב התחלתי נוח בהרבה מזה שהיה לקודמיהם. ולמרבה האיפלא, הם נכשלו כישלון חרוץ בהרבה מזה של אולמרט ופרץ, בעודם חוזרים על טעויות קודמיהם אחת לאחת.
העובדות שחושף המבקר חד-משמעיות: למרות מה שנאמר בכל הדוחות ואפילו חוקק בחוק המל"ל, הגוף היחיד שדן במשט היה צה"ל. לצבא, מעצם טבעו, לא היה דרך לתפוס את המשט אלא כבעיה מבצעית - איך עוצרים אונייה.
הוא לא הבין, ואיש בדרג שמעליו לא הבהיר לו, שמדובר במשהו אחר לגמרי: הפגנה עם פוטנציאל אלים שמטרתה איננה לפרוץ את המצור על עזה, אלא לגרום לישראל מבוכה, להזיק ליחסיה עם טורקיה ולקעקע את תדמיתה בעולם. ומכיוון שרק הצבא טיפל, והדרג המדיני בעיקר התחמק מאחריות, אלה בדיוק היו התוצאות.
המעט שחושף המבקר מתוך הפרוטוקולים הינו מאלף. בישראל רק הצבא יודע ורק הצבא קובע, אבל גם מפקדו עסוק בעיקר בהתגוננות עתידית. הרמטכ"ל הוא מזהיר סדרתי, ואף טורח לעגן את עמדתו בפני חקירה עתידית במכתב התראה חסר משמעות. שר הביטחון, כנהוג בישראל מאז ומתמיד ובוודאי כנהוג אצל אהוד ברק, הוא קיביצער: הוא לא נותן הנחיות מדויקות, אלא דגשים ריקים ואמירות אזהרה כלליות.
לאוויר עפות הרבה מילים ריקות. אשכנזי אומר ש"עמידה במשימה כפי שהוגדרה לצה"ל תביא, בדרך הפעולה המתוכננת, לעימות עם המפליגים הזרים וליצירת פרובוקציה שתכליתה הישג תודעתי וליבוי הביקורת
ברק אומר ש"צריך להיות עוד דיון עם ראש הממשלה. אולי... השר לביטחון הפנים, ראש הממשלה, שר החוץ. אולי עוד מישהו," אבל לא דואג לדיון כזה. בדיון היחיד שכן מתקיים - כשהמשט כבר בדרך ואין שום אופציה חליפית - ברק ממהר לעסוק בהסברה כדי לסמן מראש מי יהיה אשם בכישלון.
ונתניהו? הוא בכלל לא רואה סיבה להתערב. אומרים לו שלא חשוב שיידע, אז הוא לא יודע. הוא לא מכנס אף דיון אינטגרטיבי בבעיה שהיא מטבעה רב-תחומית - עד שהכל כבר סגור וחתום.
וכך האיש שקובע את מדיניותה של ישראל הוא הקצין המתכנן בחיל הים, בטח לא יותר מאלוף-משנה, שיש לו פטיש מבצעי ביד, ולכן הבעיה נראית לו כמו מסמר. התוכנית שלו, ובה הרעיון הגאוני להוריד לתוך הפגנה אלימה חיילים בודדים על חבל, היא היחידה על השולחן - והיא מאושרת בתוך הצבא ללא עוררין.
אחר כך היא אפילו לא מובאת לקבינט, אלא מאושרת (בלי הפרטים המבצעיים) בשביעייה, שהיא בכלל גוף התייעצות. גם בגוף האזרחי הבכיר הדיון הוא כמו דיון של צבא: כל אחד מדבר מהרהורי לבו, ואז התוכנית היחידה נחתמת בחותמת גומי.
הקבינט, שאמור על פי חוק להתכנס פעם בשבועיים והוא על פי חוק הגוף המחליט בענייני ביטחון, לא מתכנס כלל בחודשיים שלפני המשט. היחס של נתניהו אליו הוא כמו היחס של דן חלוץ למטכ"ל של לבנון השנייה, שלא כונס בימי המלחמה אפילו פעם אחת בפורום מלא כי "לא מצאתי לנכון לעסוק בכיבודים," כפי שכתב בספרו.
והמל"ל? נתניהו אמר למבקר שהמטה לביטחון לאומי לא צריך לעסוק במבצעים, כאילו המשט באמת היה רק מבצע. עד עכשיו הוא לא מבין את העניין.
וכפי שעולה מדוח המל"ל, המטה לא ממלא את תפקידו החוקי גם בעניינים לא מבצעיים כמו ההחלטה על מטוס הקרב העתידי, החלטה בעשרות מיליארדי שקלים המתקבלת בתהליך קצר ומזורז יותר מזה שאתם משקיעים ברכישת אוטו יד שנייה.
ונקודה אחרונה: אולמרט טען בצדק שהתנהלותו בעניינים שכולם יודעים מה הם אבל אסור לנקוב בשמם בשנים שלאחר לבנון, מעידה שהפיק ויישם את לקחי המלחמה.
נתניהו ואנשיו אומרים לנו שאנחנו יכולים להיות רגועים כי הדברים הגדולים באמת - שגם הם ידועים לכולם, כולל מהו העניין המסווג שעליו נערכו 57 דיונים בשביעייה בתקופת הביקורת - מתנהלים אחרת לגמרי.
תקראו טוב את דוח המבקר, כולל כל הפרטים: אם תצאו ממנו רגועים, משוכנעים שהכל היה פעוט ובמה שחשוב הכל בסדר, אתם כנראה יודעים יותר מהמבקר וממי שהיה באותם חדרים (דגן, דיסקין, אשכנזי). המשט הוא משל, אומר המבקר בדוח. הנמשל הוא קשה מכדי לחשוב עליו.
