גזענות אסור, שוביניזם מותר
כאשר חברת כנסת מעליבה הומואים או כששדר רדיו פוגע במוסלמים - כולם מזדעקים. אבל סדרות ותוכניות שמשפילות נשים מתקבלו אצלנו כחלק הכרחי בתרבות
כך או כך, "הבעיה" של התוכנית היא לא בעונה כזו או אחרת, אלא בקונספט שלה. ה"יפות" ב"היפה והחנון" אינן באמת "יפות". זו אינה, למשל, התאגדות של מלכות יופי לשעבר או דוגמניות מפורסמות בעבר ובהווה כמו אסתי גינזבורג, קרן מיכאלי או תמר זיסקינד (שהרי אז הייתה יוצאת תוכנית אחרת לגמרי, עם הרבה יותר מנת משכל ושליטה באנגלית). המשותף למשתתפות בריאליטי הזה הוא קודם כל היותן נשים, ובנוסף לכך - נשים לא חכמות ומשכילות בלשון המעטה.
"היופי" מודבק להן בגלל נתונים הנתפסים בחברה כנתונים סבירים (לא ילהקו אישה כבדת משקל לתוכנית), בעקבות מאמצים של ההפקה להוציא אותן כאלה (פן, איפור, לבוש, עקבים), וכמובן – באמצעות שם התוכנית. המטרה היא ברורה: להדגיש את הממד הפיזי ("החשוב" כל כך כשמדובר בנשים), וליצור קורלציה בין "יפה" ל"טיפשה".
כל בר ובת דעת יודעים כי לא קשה לאתר גברים רבים שדומים בתכונותיהם לנשות "היפה והחנון" - הכדורגלן מ"המירוץ למיליון", שמאוהב ביופיו ובעל אפס מודעות עצמית, הוא רק דוגמה לכך. אבל לא במקרה, כנראה, מעולם לא נאספה חבורה של גברים שהם גם לא חכמים במיוחד וגם נאים להשתתפות בתוכנית ריאליטי, הסובבת סביב המראה שלהם וסביב בורותם. התחום הזה – של השפלה וחיפצון – שמור כנראה רק לנשים.
בשנת 2012, החברה הישראלית – גם זו המשכילה, הליברלית והשוויונית כביכול - אינה רגישה כמעט כלל להכללות, להעלבות, הקנטות, הגחכות והשפלות של "בנות המין היפה". נכון, עקיצות הדדיות והומוריסטיות על תכונות שחוזרות על פי רוב אצל כל אחד מהמינים הן דבר מקובל, אבל הגבול הדק נחצה פעמים רבות, וכמובן – כמעט תמיד נגד נשים (כי רוב הכותבים, פרשנים, במאים, עורכים, סטנדאפיסטים ונציגי ציבור הם גברים).
היה מדהים לראות כיצד פרשנים ואינטלקטואלים גברים רבים ממהרים להזדעק מדבריו של אברי גלעד, שהשווה השבוע בתוכניתו בגלי צה"ל את האיסלאם למחלה. "מה אמור לחשוב אחד מכל שישה אזרחי המדינה שמממן את התחנה הזו", כתב פרשן אחד. ההסתערות על דבריה של חברת הכנסת אנסטסיה מיכאלי נגד הומוסקסואלים בהמשך השבוע היא דוגמה נוספת.
דבריהם של גלעד ומיכאלי היו יוצאי דופן, ובצדק יצאו הביקורות נגדם, אבל דבר אחד ברור:
דברים פוגעניים, דימויים סטריאוטיפיים והכללות מעליבות בעיתונות, בהפגנות או בסדרות טלויזיה של קבוצות מיעוט כמו ערבים, הומואים או אתיופים מתקבלים בחברה "השפויה" כטאבו חמור שאין לעבור עליו, ולאחר הופעתם של ביטויים כאלה הדרך לטורי ביקורת זועמים,
לעומת זאת, מדי יום מוצגים במדיות השונות בישראל דימויים סטריאוטיפיים משפילים של נשים (לא 20 אחוז מהאוכלוסיה, אלא חמישים ואחד אחוזים ממנה) וכל הנשים העובדות משלמות מסים המועברים למערכת רבנית וצבאית מפלה, אבל היחידות שמקפידות להזכיר את זה הן אותן כותבות קבועות, "עדת פמיניסטיות צפצפניות", ולא אף פרשן צבאי אחד.
"הצרה" של נשים המייחלות לשינוי היא שבניגוד לשאר קבוצות המיעוט הנזכרות, נשים רבות לוקחות בעצמן חלק במשחק ונותנות יד לדימויים הסטריאוטיפיים.
אחד המסמכים השוביניסטיים – ממש כך – שלדעתי שודרו לאחרונה הוא הסרט "מיליון דולר בייבי" של כתבת ערוץ 10 נגה ניר נאמן. הסרט מספר על תעשיית הקניות של זוגות המצפים לילד או ילדה, ואני ובן-זוגי – המצויים בהיריון ראשון – חשבנו שיעניין לראות אילו מוצרים מוזרים זוגות קונים בגלל הרצון הישראלי לילד מושלם. כן ציפינו לביקורת חריפה על יוקר המוצרים בישראל, גם אחרי המחאה החברתית.
אבל הסרט נפתח בתמונתה של ניר נאמן ההריונית, כשהיא חולפת על פני מוצרים בסופר ומספרת למצלמה על כך שאישה בהריון לא כל כך חושבת, וכיצד בגלל מצבה אפשר להלעיט אותה במוצרים. כמה דקות לאחר מכן מרואיין לסרט איש פרסום בכיר שמצהיר: "אישה בהיריון היא כמו ילדה בת שש".
מעבר להקצנה, להתנשאות ולהגחכת נשים במשפט הזה, יש לה משמעויות חברתיות. אם זה נכון (וזה "נכון" – הרי אומרים את זה בטלויזיה אנשים שאמורים לדעת מה הם אומרים), עולות התהיות: האם כדאי להצביע לכנסת לאישה בהיריון? האם אישה בהיריון יכולה לכהן כמנכ"לית חברה, שהרי בבוא היום, כשהיא תצטרך לחתום על עסקה או לנהל מו"מ, שיקול דעתה יוטל בספק? האם אישה בהיריון לא יכולה לערוך עיתון ולעמוד בדד ליינים כי היא כולה שטופת הורמונים?
השאלות הללו ודאי נראות לרבים שוב כ"קטנוניות פמיניסטית, נטולת חוש הומור". אלא שהעובדות ברורות: משפט דומה לא היה נאמר בפריים טיים על אתיופים או על ערבים. נסו לנסח משפט מקביל שיכול היה לכאורה להיאמר על ידי אותו פרסומאי על אחת מהקבוצות האלה, ותיבהלו מהטעם הרע ומהגזענות - אבל דאחקות והכללות בעייתיות על נשים? זה מותר.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם