כמות במקום איכות בחסות מל"ג
ההחלטה על הקלה דרמטית בתנאי הקבלה לאוניברסיטאות ולמכללות מעודדת בורות ומתעלמת מהאינפלציה של אקדמאים בשוק העבודה
איך יוכלו הסטודנטים לעתיד שלא לשמוח כשבוטלה הדרישה לעמוד בבחינות בגרות מתישות - לזכור את מבנה מולקות הבנזן, לחקור לעומק את המשוואה הריבועית, ולשנן את שמו של לואי פיליפ המלך הצרפתי האנמי מבית אורליאן שהוחלף על יד נפוליאון השלישי?
מעתה, אפשר לבלות את שנות התיכון על חוף הים, לדלג בקלילות על בחינות הבגרות וללמוד במסלול מכינתי מזורז קדם אקדמי קדם ייעודי (למל"ג יש חיבה לשמות תואר כפולים), לעבור למסלול ייעודי של פחות משנה, לקפוץ בזריזות לתואר ראשון, ומשם אפשר להגיע עד לדוקטורט בתוך שנים ספורות – תשאלו את יאיר לפיד.
מהפסיכומטרי, מבחן כניסה קשה אך הוגן שמנבא היטב הצלחה באקדמיה, הספקנו מזמן לשכוח. הבחינה הפסיכומטרית לא רק קוצצה בהיקפה (למי נחוץ ידע כללי כשאף אחד לא יודע כלום?), אלא גם הפכה לאופציה שאפשר להתקבל בלעדיה למרבית החוגים במרבית המוסדות.
הבעיה היא שעמי ארצות עם דיפלומות שמודפסות על נייר משובח נשארים בורים שערך הדיפלומות שלהם בשוק העבודה שווה בדיוק לערך הנייר שעליו הן מודפסות. האינדיקטורים התעסוקתיים מלמדים שהמשק הישראלי זקוק כיום דווקא למוסכניקים מיומנים, טכנאי מזגני אוויר מנוסים, מטפלות סיעודיות עם לב, בודקי תוכנה עם סבלנות וטפסני בניין עם כושר גבוה.
היעדרו של כוח אדם טכני ברמה גבוהה אחראי במידה רבה למחירים האסטרונומיים של שירותים וסחורות וליבוא האסטרונומי של עובדים זרים. המשק הישראלי ממש לא זקוק לעוד בעלי תואר ראשון בחינוך, מנהל עסקים או מדעי ההתנהגות.
בכל זאת, קמות בכל שנה מכללות ונפתחים חוגים שמציעים דווקא את הסחורה האקדמית (רק בחודש שעבר נפתחה בטקס חגיגי "המכללה האקדמית לחברה ואמנויות"). התוצאה הבלתי נמנעת היא שרבים מהבוגרים הופכים בסיום
לא נעים להיות זבן עם תואר, אבל זה בלתי נמנע כאשר האקדמיה מעדיפה כמות על איכות, וכאשר הכלכלה הישראלית לא זקוקה לעשרות אלפי האקדמאים שהאוניברסיטאות והמכללות מנפיקות בכל שנה. אחוז הסטודנטים לתואר הראשון בשנתונים האחרונים (כארבעים אחוזים) ממקם את ישראל סמוך לפסגה העולמית, וגם בלימודים לתואר שני אנחנו מתקרבים לצמרת.
אלו מבין הסטודנטים שעובדים בשירות הציבורי יוכלו לפחות להשתמש בדיפלומה כאמצעי לקבלת תוספת שכר (הגם שבדרך כלל אין קשר בין הלימודים לעבודה). לסטודנטים שלא זכו להיות עובדי מדינה הדיפלומה תהווה במקרים רבים למרבה הצער עדות לבזבוז של שנים על לימודי סרק שמובילים היישר ללשכת העבודה לאקדמאים.
בשווייץ, באנגליה ובמדינות אירופאיות מתוקנות אחרות מפרידים כבר בגיל 13 בין תלמידים בעלי כישורים אקדמיים שהולכים לבית ספר עיוני ואחר כך לאקדמיה לבעלי פוטנציאל טכני, שנשלחים לחינוך מקצועי (ובמקרים רבים רואים ברכה בעמלם יותר מהאקדמאים ולא שואפים להתחלף איתם).
ייתכן שאפשר לחכות עם המיון עד לגיל 17 או 18, אבל ההמצאה הישראלית שהתואר הראשון הוא זכות טבעית שאיננה מותנית בכישורים, ושלכל סטודנט כושל מגיעה הזדמנות שנייה, שלישית ורביעית עד שיקבל דיפלומה עם פלומבה – הופכת חוגים מסוימים במוסדות מסוימים לבתי חרושת לתארים שכל עוד שכר הלימוד משולם במועד אי אפשר לנשור מהם. רק כשהסטודנטים יסיימו את לימודיהם יבינו שלא לכל דבר בחיים יש מועד ב'.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם