אחרון סמלי החרם על גרמניה
אם החלטנו לעשות חרם על כל מה שנגוע באנטישמיות, אולי מוטב שנתחיל ביצירות בוטות יותר מאשר מוזיקה סימפונית של ואגנר
החרם (שהחל באופן חד פעמי על ידי נגני התזמורת הפילהרמונית לאחר אירועי ליל הבדולח) מעורר את שני הצדדים להתבצר בעמדתם ונדמה ששניהם צודקים. מצד אחד, טוענים המתנגדים כי אין להשמיע את מי שטרח לשכלל את האנטישמיות שלו בכתביו התיאורטיים, מי שאומץ כאייקון על ידי הנאצים ואפילו להיטלר בעצמו מיוחסת האמרה כי מי שמבקש להבין את הנאציזם עליו להכיר את יצירותיו. מעל הכל עומד הטיעון – לא לנגן את ואגנר כל עוד חיים בקרבנו ניצולי שואה (על אף שסביר להניח כי חלקם דווקא תומכים בהשמעתו).
בצד השני, צודקים לא פחות הם התומכים בהשמעתו, שרובם ככולם מסכימים שאכן היה אנטישמי, אך מסיבות אמנותיות לא ניתן לדמיין עולם בלי אחד מהישגיה המזהירים ביותר של המוסיקה המערבית ודווקא עלינו, היהודים שסבלו מרדיפה פיזית, תרבותית ושריפת הספרים, מוטלת החובה לכבד פלורליזם תרבותי.
עוד מזכירים הרוצים בהשמעתו כי ואגנר מת עשרות שנים לפני עליית הנאצים לשלטון, המנצח האהוב עליו, הרמן לוי, היה יהודי, והיצירות שלו, שאומצו על ידי הנאצים שלא בדעתו, סבלו מעיוות יחסי בדומה להגותו של ניטשה ושאר הנכסים התרבותיים עליהם תפסו הנאצים בעלות.
בבסיסו של הוויכוח עולה שאלה עמוקה יותר - עד כמה אנו באמת מסוגלים להפריד את האמן מהיצירה והאם בכלל צריך וניתן לעשות הפרדה כזו.
אם נתחיל למנות הוגי דעות, מוסיקאים וסופרים אנטישמיים, עלינו לשאול מדוע פסק החרם על שטראוס (שאף היה חבר במפלגה הנאצית), קרל אורף (המלחין שכתב לכבוד הרייך השלישי), בראהמס, מיסות אנטישמיות של באך ועוד רבים אחרים. ואם כבר חרם, למה התמקדנו דווקא במוסיקה, שהרי טבעה האבסטרקטי לא יכול לשאת אידיאולוגיה ובצלילים עצמם אי אפשר לתלות את האשמה.
למעשה, באופרות של ואגנר לא נמצא נרטיבים אנטישמים מובהקים אלא מיתולוגיה נורדית שהיא החשודה כי סיפקה השראה להיטלר.
במילים אחרות, אם החלטנו לעשות חרם על כל מה שנגוע באנטישמיות,
באותה נשימה כדאי שגם נחרים את פולקסוואגן, פורד ושלל חברות ששיתפו פעולה באופן ישיר עם הנאצים וקיימות עד היום. אם ואגנר חשוד בתרומה אידיאולוגית לנאציזם, כך גם מוסיקאים רבים, ציירים, סופרים והוגים ואנו נותרנו על מים סוערים שבהם כל חקר מקורות תרבות יוביל אותנו לאחד ממחוזות האנטישמיות הכה נפוצה בהיסטוריה. אבסורד? ואגנר אפוא, נותר אחרון הסמלים לחרם על גרמניה.
נאמר בבירור - כמו הוגי דעות גרמניים רבים בני דורו, ואגנר היה אנטישמי, יותר מאנטישמי - הוא היה תיאורטיקן של האנטישמיות ופרסם מסות נגד היהודים. אך הוא גם היה יותר מסתם מלחין - כזה שהשפיע על עולם המוסיקה באופן שמהדהד עד היום ויצק את היסודות למוזיקה התכניתית.
יצירתו נקשרה רבות לפאשיזם ואלימות, דהרת הוולקיריות המופיעה גם בסצנה המפורסמת בסרט "אפוקליפסה עכשיו" ואף ב"הולדת אומה" הגזעני הושמעה בקרב חיילים גרמנים בשדה הקרב על מנת לעורר בהם מוטיבציה (ועל פי רויטרס, גם לחיילים אמריקאים בעירק ששמעו את היצירות לפני קרבות).
מול זה כדאי להזכיר, כפי שנכתב בספר המרתק "מי מפחד מריכארד ואגנר" (הוצאת כתר), שבשלב מסוים הוא הוחרם גם על ידי הנאצים עצמם כשזיהו אלמנטים חתרניים ביצירתו ואף ה-BBC השמיע את "דמדומי האלים" כפתיח ברדיו בתקווה לימים בהם תיפול הרודנות הגרמנית.
בדיון בכנסת שנערך בשנת 2001 לאחר הניסיון להשמיע את ואגנר בפסטיבל ישראל, ישבו חברי כנסת, נציגי מוסדות התרבות ואנשי אקדמיה (דיון שהתנהל כשיח חירשים בין מוזיקולוגים לחברי כנסת שספק אם שמעו אופרה מימיהם) וניסו להגיע לשווא, בפעם האלף, למסקנות נחרצות בנושא.
יוסף (טומי) לפיד, שנכח בישיבות כניצול השואה היחידי מבין המשתתפים, סיכם את הצביעות הזאת והאדרת ואגנר כסמל לנאציזם באופן הקולע ביותר – "אינני יודע אם ניגנו את ואגנר (במשרפות) אבל אני יודע בפירוש שניגנו את בטהובן ואני לא חושב שיש מישהו שיציע לא לנגן בגלל זה את בטהובן".
את ההיכרות האישית שלי עם יצירתו של ואגנר ערכתי באקדמיה כשחקרתי את השימוש של האופרות שלו בקולנוע ההוליוודי ונוכחתי לדעת שאם נרצה או לא, אלו אכן פסגות מוזיקליות בתולדות המערב שלא ניתן להתעלם מהן ולבטלן. מוזיקה שלמרות הקונוטציות הקשות, ההרס והחורבן שדבק בהן, קשה להתעלם מיופייה הגרנדיוזי והתרוממות הרוח שהיא מעוררת, אך לנצח עומדת יצירתו מעל הר געש סוער.
לא אתיימר להתיר את פקעת העצבים הרגישה שעליה דמותו יושבת. הקונפליקט בין הצדדים קיים גם בי, לצד ההכרה במוזיקה המדהימה, הקונוטציות הקשות שדבק בה מהוות סוגיה קשה שבה אני שמח שאיני צריך להכריע. כשמעמידים את הטיעונים מול סבלם הבלתי ניתן לשיעור של הניצולים - ברור שלא הייתי תומך בהשמעתו.
אך צריך להצביע על התוצר של החרם רב השנים והנזק שגרם. הפכנו את אולם הקונצרטים לפרלמנט ואת הנגנים לפוליטיקאים. רידדנו את הדיון על השואה וזיכרונה ופרטנו אותה בילדותיות למוצרי תרבות ונקמה חסרת תועלת, והרי תהיה זו תמימות לתלות במלחין אחד, אנטישמי ככל שיהיה, את האשמה הישירה לכל מהלכי זוועות ההשמדה.
גרוע מכך, אנו ממשיכים לחטוא לניצולי השואה (בלי לשאול לדעתם) בפוליטיזציה המאחדת את כולם כאופוזיציה אחת גדולה, חסרת שם ופנים, שלא מייחסת משמעות לסבלם הממשי אלא משתמשת בהם ככלי בלבד נגד אחרון הטקסים המאחדים את הישראליות – חרם התוצר הגרמני שכבר לא מאפיין את ישראל ברמה הממסדית לאור דור הצוללות הגרמניות לצה"ל.
וצודקים שני הצדדים, מצד אחד יוסף (טומי) לפיד שאמר כי למרות שחרם כולל הוא "עונש עצמי", עלינו להרכין את הראש לנוכח סבלם של הניצולים ולא להמליץ על קיום קונצרטים מסוג זה. ומצד שני, ישעיהו לייבוביץ' בקביעתו המהדהדת: "מדינת ישראל רוצה להתהדר ביהודיות שלה, המתבטאת בזה שהיא מחרימה את אחד מגדולי היוצרים האמנותיים בתרבות המערב של המאה התשע-עשרה, משום שהיה, כמו רוב הגויים, אנטישמי".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם