ראשי » חדשות » פוליטי מדיני

דוח למגירה: מבקר המדינה עוזב בסערה

לינדנשטראוס ביקש לעצמו סיום מפואר ל-7 שנות פעילות - חיסול הקריירות הפוליטיות של שני שרים בכירים – אך הכיסאות אפילו לא מתנדנדים

ביום רביעי בשעה ארבע אחר הצהריים, מועד פרסומו הרשמי של דוח מבקר המדינה על השריפה בכרמל, הייתה הכנסת נטושה ודוממת.

במליאה לא נרשמה כל פעילות, ומסך הפלזמה שבמזנון הח"כים פלט ללא קול אל תוך חלל ריק תמונות מתוך שידורי החדשות המיוחדים. כותרות דרמטיות ריצדו בצבעים עזים, אבל שום סערה פוליטית או סימנים למשבר לא נראו באופק.

מרכז העצבים הפוליטי של מדינת ישראל נותר אדיש נוכח מה שמבקר המדינה הכתיר כמה שעות קודם לכן, בפגישתו עם יו"ר הכנסת ראובן ריבלין, בתואר "אחד הדוחות הקשים ביותר" שיצאו תחת ידו.

אפילו הציפייה לניצוץ של מתקפה אופוזיציונית ראויה, שתספק רוח גבית למחאת המשפחות השכולות, הכזיבה. האופוזיציה המדולדלת הייתה לא ממוקדת ולא מתואמת, וקולותיה נבלעו בתוך קואליציית הענק של בנימין נתניהו.

מי בכלל זוכר עכשיו שזהבה גלאון קראה לפיטורי השר אלי ישי, וששלי יחימוביץ' יצאה חוצץ נגד יובל שטייניץ ופקידי האוצר?

חוסר העניין בדוח לא נעצר בכנסת. כמה מאות מטרים ממנה, בלשכת ראש הממשלה, התנהלה באותו הזמן שגרה נינוחה, שלא ניכר בה ולו רמז קלוש לדרמה שדוח חמור כזה, שמאשים את ראש הממשלה באי קבלת החלטות - אמור היה להניע.

לשם השוואה, בשעות שלפני ואחרי פרסום דוח וינגורד על מלחמת לבנון השנייה הוסבה לשכתו של ראש הממשלה דאז אהוד אולמרט לחדר מצב אחד גדול ועצבני, והתנהלה כבתוך משבר. בלשכת נתניהו, לעומת זאת, לא בדיוק ספרו את הדוח המתאר קריסת מערכות.

בזמן פרסום הדוח נתניהו קיים כמתוכנן את הפגישות שנקבעו לו ועסקו במציאת חלופה לחוק טל. בין לבין הוא קיבל עדכונים שוטפים על ההתחממות בדרום. זו לא הייתה רק מראית עין של עסקים כרגיל, נתניהו באמת לא התרגש מהדוח או מהאיש שחתום עליו.

מה שבחודשים הראשונים לאסון הכרמל נראה כבעל פוטנציאל נפיץ ומשברי עבור ראש הממשלה ושני שריו הבכירים ישי ושטייניץ, חלף גווע לו בקול דממה. נתניהו אפילו אינו מהרהר באפשרות להדיח את השניים, שהמבקר יותר מרומז שעליהם למסור את המפתחות.

לשכת נתניהו הסתפקה בתגובה שרובה יוחד לתרומתו של ראש הממשלה למבצע הכיבוי האווירי, תוך התעלמות מהביקורת האישית עליו, והסתיימה במשפט הבלתי מחייב שלפיו ראש הממשלה מודה למבקר המדינה על עבודתו וימשיך לפעול לתיקון הליקויים.

כמצופה, כבר אתמול בבוקר הצטמצם באופן משמעותי נפח העיסוק התקשורתי והציבורי בדוח. קשה לראות כיצד יצליחו המשפחות להתניע מחאה ציבורית. באווירה הזו גם ברור ונהיר לכל שמאמצי לינדנשטראוס לגלגל את האחריות לקביעת עתידם של ישי ושטייניץ אל הכנסת והציבור, ולהוביל מחאה פוליטית וציבורית - כשלו.

אף אחד מהדברים הללו לא יקרה. לא תהיה כאן קבלת אחריות, אפילו לא ברמז. לא יהיו הדחות ולא התפטרויות. אם לשפוט על פי הסטטיסטיקה של מחדלי השנים האחרונות, ועל פי ההתנערות הגורפת מאחריות של כל הנוגעים בדבר ובראשם שר הפנים, שלשיטתו מגיע לו בכלל צל"ש, הרי שלא תהיה כאן הפקת לקחים אמיתית וזה הפספוס הגדול של כולנו.

במקום להתעסק בממצאיו החשובים של הדוח, ביריעתו הרחבה ובתמונת המצב העדכנית שהוא מציג בפנינו, הוסט הדיון במידה רבה אל מלחמת ההישרדות האישית של ישי ושטייניץ, לקרב על דעת הקהל שהתנהל בינם לבין המבקר, לספינים ולהסחות הדעת, להטלת דופי מראש בממצאי המבקר בידי יועצי תקשורת אגרסיביים שעבדו בשליחות השרים.

האחראי המרכזי למה שמסתמן כמו התמסמסותו הוודאית של דוח הכרמל הוא בראש ובראשונה האיש שכתב אותו, מבקר המדינה בכבודו ובעצמו.

הרבה מילים נשפכו בשנים האחרונות על תאוות הפרסום הבלתי מרוסנת של מיכה לינדנשטראוס, על התנהלותו הבעייתית מול מבוקריו שהיו קורבן להדלפות בלתי נשלטות שיצאו מתוך לשכתו, על קשריו הבלתי אמצעיים עם עיתונאים בכירים וסגידתו לתקשורת. לינדנשטראוס כנראה מעולם לא חדל לרצות להיות פוליטיקאי.

הקריירה הפוליטית שלו, שהחלה בשנות השישים כמזכיר תא הסטודנטים של מפא"י באוניברסיטה העברית, נגדעה באבה כשהודח מתפקידו. אולי יש משהו בפרט ביוגרפי זה, שלכאורה נראה זניח, להסביר מדוע לימים כמבקר המדינה הוא נמשך לפוליטיקה וגילה מוטיבציית יתר לחקור כמעט כל פוליטיקאי בדרגים הגבוהים שנקרה בדרכו.

אהוד אולמרט, אהוד ברק, דליה איציק ונתניהו כיכבו בדוחותיו, שניפקו כותרות לרוב. שאיפתו להכרה ציבורית, משיכתו לתקשורת ולפוליטיקה ולמה שביניהן, יצרה שילוב בעייתי של מבקר שעוד לפני שסיים לחקור, רץ לספר לחבר'ה.

דפוס ההתנהלות הזה הסב במהלך השנים נזק עצום למעמדו בקרב הפוליטיקאים. אם חושבים על כך, זה כמעט בלתי נסבל ונתפס כששר האוצר מכנה את מבקר המדינה בבוז "הזוי" ומסרב להתייחס למסקנותיו באופן ענייני.

מעבר לכך, טעה המבקר בכך שבאמצעות הדלפותיו בחודשים האחרונים יצר רף ציפיות עצום מהדוח וממצאיו. שום דבר ממה שפורסם ביום רביעי לא הפתיע. המבקר עשה ספוילר לעצמו. כולם ידעו שהוא מתכוון להטיל אחריות מיוחדת על ישי ועל שטייניץ, וכשהדברים פורסמו רשמית, כבר לא היה בהם כל חדש.

אילו היה כובש את יצרו ושומר חלק מהקלפים קרוב לחזהו, ודאי היה מעצים את אפקט הממצאים ויוצר עניין רב יותר במסקנות. נראה שהמבקר התאהב ברעיון שיצליח לזקוף לזכותו חיסול הקריירות הפוליטיות של שני שרים בכירים, כחלק מאירועי פרידתו מהתפקיד.

לצערו הוא יצא כשידו על התחתונה בקרב האישי הסמוי והגלוי שניהל מול ישי ושטייניץ. כיסאותיהם אפילו לא מתנדנדים. הדעת נותנת שאילו היה המבקר אדם סולידי יותר, חייהם של ישי ושטייניץ היו קשים יותר.

עוד בימיה הראשונים של חקירת המבקר הבינו ישי ושטייניץ, כל אחד בנפרד כמובן, שהם חזק על הכוונת. ישי כשר הפנים היה מלכתחילה האיש המרכזי בביקורת והתנהל כבתוך קרב הישרדות. הוא עבד בצמוד ליועצי תקשורת ויועצים משפטיים ולא בחל בדבר.

באותה תקופה אריה דרעי היווה איום ממשי על הנהגתו, ואסון הכרמל איים לערער גם את מעמדה של ש"ס. מה שנראה בתחילת הדרך כקרב אבוד הסתיים ביום רביעי בניצחון אישי של ישי. הוא ניהל את קרב חייו בלי עכבות, בלי לראות בעיניים, בלי למצמץ.

השר ישי באמת מאמין שמגיע לו ציון לשבח. בשנה וחצי האחרונות אסון הכרמל השתלט על חייו. הוא הניח עצמו בידיהם של היועצים ששכר וניהל קמפיין ממושמע. קשה להיזכר בקמפיין דומה של אישיות פוליטית ערב פרסום דוח ביקורת.

ביום שני, אחרי ששר החוץ אביגדור ליברמן האשים אותו בכך שקמפיין המסתננים שלו נועד לצרכים פוליטיים ופוגע באינטרס הלאומי, ישי מיהר לכנס בכנסת מסיבת עיתונאים מאולתרת. זה היה יום אחרי שקפץ עם גדודי צלמים לנתב"ג לפקח מקרוב על גירושם של 120 פליטים לדרום סודן. זה היה שקוף עד כדי מבוכה.

ככל שמועד פרסום דוח המבקר התקרב, כך ישי הגביר את התלהמותו ונוכחותו בתקשורת במשבר הפליטים. ערב לפני פרסום הדוח, הפיץ סרטון שמהלל את פועלו כשר פנים שעשה יותר מקודמיו כדי למנוע את האסון. לרגע היה נדמה שאנחנו נמצאים בתוך תעמולת בחירות.

בבוקר פרסום הדוח הוא סייר בבתי המשפחות השכולות שחלקן השתתפו בסרט התדמית. בכך הצליח ישי לתקוע טריז בין המשפחות השכולות, שרק חלקן קוראות כעת לפיטוריו.

יש משהו מטריד בכך ששר הפנים, שבעשור האחרון מילא שתי קדנציות בתפקיד והיה האחראי הראשי למערך כיבוי האש, אינו מכיר כלל בערך האחריות המיניסטריאלית. זה נכון שהוא אינו היחיד, אבל נדמה שהערך הזה מת כאן מזמן.

 

לעומתו, שטייניץ העדיף לפעול מתחת לרדאר. הוא מיעט להופיע בתקשורת בהקשר השריפה בכרמל, ובכך העביר את המסר שאין לו קשר למחדל. בימים שקדמו לפרסום הדוח הוא התקשר לידידיו באקדמיה וביקש מהם לצאת להגנתו. כך נולד מכתב הפרופסורים לכלכלה, שחתמו על מכתב לנתניהו שבו הם מגבים את שטייניץ, מטילים דופי במסקנת המבקר וטוענים שהוא מנוגד להיגיון בכל הנוגע להקצאת משאבי ממשלה.

שטייניץ איש יסודי. הוא דיבר אישית עם כל אחד מהם. הוא גייס גם את פרופ' מנואל טרכטנברג, שיצא להגנתו בתקשורת. כך, מבלי להיות בפרונט, שטייניץ למעשה הודיע למבקר המדינה שאינו מקבל את מסקנותיו.

מיכה לינדנשטראוס ביקש לעצמו סיום מפואר לשבע שנות פעילות סוערות ששיאן הוא דוח המרמרה ודוח האסון בכרמל. במקום זאת הוא מסיים כפוליטיקאי לא מוצלח.

את הסיבוב האחרון בינו לבין האופוזיציה, שניסתה להרים נגדו ראש בתוך מפלגתו, בנימין נתניהו סיים כשידו על העליונה.

יו"ר הקואליציה זאב אלקין הושפל ואולץ להתנצל על שהוביל את המרד בפרשת בית האולפנה, הפייגלינים הוחלשו לאחר שאיומיהם על השרים התגלו כלא אפקטיביים ובאופן כללי השקט שב לשכון בממלכה. ובכן, מדובר בשקט מדומה, שנתניהו הוא הראשון לזהות את פריכותו.

נתניהו מוטרד מאוד מהאפשרות שעד לבחירות יתאחדו כנגדו הכוחות הפועלים בגוש המרכז-שמאל. מדובר בכוח אלקטורלי משמעותי, במנדטים שמחפשים בית ושעשויים להביא לשינויים דרמטיים במפה הפוליטי אם יצליחו לדור בכפיפה אחת.

 

במילים אחרות: שילוב כוחות בין יאיר לפיד, ציפי לבני ומתפלגי קדימה עשוי להוות איום אמיתי, מאחר שבשילוב עם העבודה בראשות שלי יחימוביץ' הוא עשוי להעניק לראשונה זה שנים יתרון לגוש המרכז-שמאל. אחת מתוכניות המגירה של נתניהו לתרחיש כזה היא איחוד כוחות במרכז-ימין המפה הפוליטית.

בפרקטיקה מדובר במיזוג בין הליכוד, חלק מקדימה בראשות מופז ומפלגת העצמאות. יחד עם ליברמן וש"ס, שותפיו הטבעיים לקואליציה, נתניהו מאמין שיצליח להדוף את האיום ממרכז המפה.

אלא שלצורך מיזוג כזה הוא יצטרך שליטה מוחלטת בוועידת המפלגה. זו שלפני חודש השפילה אותו, כשמנעה ממנו להיבחר לנשיאה באירוע פתיחתה. לטענת גורמים אופוזיציוניים בליכוד, על נתניהו לנעול את הוועידה בתחילת חודש יולי כיוון שחוקת הליכוד קובעת כי בתוך חודשיים מיום פתיחת הוועידה היא תינעל ותהפוך למרכז.

למה זה חשוב כל כך? כל עוד מדובר בוועידה, נתניהו יכול להעביר כל שינוי בחוקה ברוב רגיל. מרגע שבו תיהפך הוועידה למרכז, יידרש לכך רוב מיוחד, ואת זה נתניהו רוצה למנוע בכל מחיר. כך הוא ישאיר בידיו את היכולת לאשר ברוב רגיל מיזוג בין מפלגות לפני הבחירות. אם יצטרך לעבור את משוכת "הרוב המיוחד" במרכז שבו הימין הקיצוני כה דומיננטי, הוא עשוי להיכשל.

זו הסיבה שמאחורי הקלעים מתנהל בימים האחרונים מאבק פרוצדורלי בתוך הליכוד בפיקוחו האישי של ראש הממשלה. עתירה שהוגשה נגדו דורשת לנעול את הוועידה בתוך חודשיים בהתאם לחוקה. נתניהו טוען שחוקית הוועידה לא נפתחה.

בינתיים גם כאן ידו על העליונה, לאחר שיו"ר ועדת הבחירות בליכוד השופט יהושע גרוס פסק לטובתו. העותרים לא מוותרים ומתכוונים לערער.

לכאורה מדובר בסיפור משמים על פרוצדורה פנים מפלגתית, אבל לאמיתו של דבר הסיפור הזה מציג את ראש הממשלה לא רק כמי שמעורב בפוליטיקה העסקנית, אלא כמי שאף שדחה את הבחירות הכלליות הוא אינו חדל לרגע מלהיערך אליהן. הוא חושף גם חשש אמיתי מפני איחוד הכוחות במרכז.

אם חיפש נתניהו סימנים מחשידים לכך שמשהו מתבשל בגזרת לבני-לפיד, בא הראיון שהעניק לפיד ליונית לוי בחדשות ערוץ 2 וסיפק בדל של הוכחה. מכל הראיון הארוך והאקסקלוסיבי הזה, שלא הטביע שום חותם, להתחמקות של לפיד מהשאלה אם יחבור ללבני ערך רב.

הרי בפרקים הקודמים הצהיר לפיד שאין בכוונתו לצרף פוליטיקאי למפלגתו, ואף התייחס מפורשות ללבני אחרי שפרשה מהכנסת. הוא הסביר שרשימתו לא תורכב מפוליטיקאים שכשלו.

בהמשך הבין שטעה. שלא היה צריך לצאת בהצהרה כה גורפת שהעידה בעיקר על חוסר ניסיונו כפוליטיקאי. עכשיו לפיד נזהר.

אז אחת מהשתיים: או שמתקיים סוג של קשר עקיף בינו לבין לבני באמצעות גורם שלישי כמו חיים רמון, שהצהיר שיפעל להקמת מפלגת מרכז חדשה. או שלפיד הפוליטיקאי מבין שמיותר להתחייב על דברים שפתאום לא נראים כה מופרכים.

מה יקרה אם יראה בסקרים שהוא ולבני שווים יחד 20 מנדטים, שהם הרבה יותר ממה שהוא יכול להשיג לבד? האם גם אז יתבצר בסירובו?

חוץ מזה, הוא תמיד יכול לטעון שלבני, שבימים אלה מטיילת בצפון הודו, היא כבר לא פוליטיקאית.

בואו להמשיך לדבר על זה בפורום אקטואליה -

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...