סוף עידן האשליות
לאחר בחירתו של מורסי, אמש ירד האסימון - זה נגמר. התקוות הפכו לאשליות. אנו בפתחו של עידן חדש, והימים הרעים באמת עוד יגיעו
לפי סקר "גאלופ" משנת 2008, 64 אחוז מהמצרים רוצים שהשריעה תהיה המקור הבלעדי לחקיקה. רק לשם השוואה, באיראן מדובר ב-14 אחוז ובטורקיה בשבעה אחוזים בלבד.
תוניסיה ולוב כבר נפלו. עכשיו זו מצרים. סוריה מתדפקת בפתח. השר לשעבר יצחק הרצוג אמר שבסוריה זה שונה. שם הם חילונים. את הפזמון הזה שמענו לפני שנה. חשבנו שעבר זמנו. אבל מתברר שהעובדות לא מבלבלות את מי שמאוהבים באשליית האביב שלא היה. עיניים להם ולא יראו.
מצרים איננה תוניסיה וגם לא לוב. במושגים ערביים מדובר במעצמה. המדינה הגדולה ביותר בעולם הערבי. מנהיגה ללא כנפיים. 90 שנה לאחר היווסדם, 60 שנה לאחר שהוצאו אל מחוץ לחוק, מגיעים "האחים המוסלמים" לשלטון. עשרות שנים הם פעילים בשטח באמצעות ה"דאעווה", הטפה דתית שלצדה פעילות קהילתית וחינוכית. כל מה שלא עשו השלטונות, עשו פעילי "האחים המוסלמים".
בשנים האחרונות היו דיבורים רבים מדי על "הרשת החברתית", כאשר המערב רואה אותה בדמותו ובצלמו. פייסבוק וטוויטר. אלא שבמצרים, כמו בעוד מדינות איסלאמיות, הרשת החברתית הייתה שונה לחלוטין. אמיתית. לא וירטואלית.
"האחים המוסלמים" אינם עשויים מקשה אחת. לאורך עשרות השנים האחרונות היו שם פיצולים ותתפיצולים. אין מחלוקת על המטרה הסופית - מדינת שריעה בדרך לחליפות איסלאמית כלל-עולמית. אבל יש מחלוקת על הדרך.
סייד קוטב, שהוצא להורג ב-1965, היה האידיאולוג שלקח את "האחים" לכיוון הסלפיסטי. אבל לא כולם היו לצדו. הזרמים שמגיעים עתה לשלטון יכולים להיחשב מתונים יותר. לפחות זמנית. אלא שהנבואה ניתנה לשוטים.
שני מודלים ניצבים לפני "האחים המוסלמים" - הטורקי והאיראני. הטורקי הוא רע ומר; חיסול שיטתי של מוקדי הכוח האזרחיים לטובת תהליך איסלאמיזציה איטי אבל בטוח. היתרון היחיד של המודל הטורקי נעוץ בכך שהאיראני נראה גרוע יותר. גם באיראן, להזכיר, היו תקוות ש"הם יתמתנו".
היו שלבים כאלה בשנות ה-80 וה-90. אלא שהזרם הרדיקלי התחזק. הנשיא הנבחר, אם בכלל, יהיה מתון כלפי
בתוך מצרים קרה בדיוק מה שקרה בתוניסיה. אשליה מערבית, חילונית, אזרחית, שהסתירה את הרוב השמרני והדתי. במצרים גם הפסאדה כבר לא מה שהייתה. יש הבדל אדיר בין קהיר של השנים האחרונות לקהיר של שנות ה-80 ואפילו ה-90.
זה לא רק הרחוב, זו המציאות. כך שהסיכוי שמצרים תהפוך להרבה יותר איסלאמיסטית גדול הרבה יותר. העם כבר שם. עכשיו גם ההנהגה. הפייסבוק היה רק אשליה קצרת מועד. כך שד"ר מוחמד מורסי לא יוביל מהפכה הפוכה. מורסי איננו הגורם ולא המוביל. הוא התוצאה והוא המובל.
מה יהיה עם השלום בין ישראל למצרים? גם ככה גווייתו החולה של השלום הייתה מוטלת לפנינו. מעין נוכח-נפקד, חי-מת. ללכת עם ולהרגיש בלי. היה תיאום ביטחוני, פה ושם מצרים סייעה בעוד רגיעה עם חמאס, אלא שזו הייתה קוסמטיקה.
הבעיה הגדולה הולכת וצומחת בחצי האי סיני. מצרים לא שם. חמאס מרוצה משום שלשלטון הגיעה בדיוק אותה תנועה. אלא שגם ללא הבחירות חמאס זכה לגיבוי, והסיכוי להיאבק בתעשיית הפשע וההברחות יהפוך להרבה יותר מסובך. במקום שישראל תסייע להקמת חוות חקלאיות עם יבולים מדהימים כפי שיש בנגב, יצמחו שם חממות של טרור. הן כבר שם. עכשיו הן יוכלו לפרוח.
הבעיה של מצרים איננה ישראל. היא אף פעם לא הייתה. במובן הזה, ספק אם יש הבדל בין מישהו מהמועמדים החילונים לבין מועמד "האחים המוסלמים". עוד לפני שפרצה המהפכה במצרים נשאל עמרו מוסא, אז מזכ"ל הליגה הערבית, על הפיגור, הדיכוי והעריצות בעולם הערבי. זה הכל בגלל הכיבוש הציוני, הוא אמר.
במדד הפיתוח האנושי מצויה מצרים במקום ה-113 מתוך 187 מדינות. מקום גרוע גם יחסית לעולם הערבי. התחלה גרועה לנשיא החדש. אלא שמי שבונה על כישלון של "האחים המוסלמים", שיוביל לשינוי שלטוני ולמהפכה אזרחית בתוך שנים אחדות, כובל את עצמו לאשליה נוספת. זה לא יקרה בקרוב, בין אם כלכלת מצרים תשקע ובין אם זה לא. כך שאנחנו בפתחו של עידן חדש. אנחנו בימים הרעים, כפי שכתב המשורר נתן זך, שהיו לפני הימים הרעים באמת. הם עוד יגיעו.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם