לאהוב את יוני נתניהו: הנשים שבחייו מספרות
36 שנה אחרי שנהרג, תותי גודמן שהייתה אישתו ואח כך גרושתו, וברוריה שקד אוקון שהייתה בת זוגו, מדברות בגילוי נדיר על האהוב שאיננו
36 שנה בדיוק חלפו מאז נהרג נתניהו. לו חי, היה היום בן 66. איש מבוגר. פנסיונר אולי. אבל הוא נהרג בן 30. בזיכרון של שתי אהובותיו, תותי, שהייתה אשתו, וברוריה, חברתו, הוא נשאר גם עכשיו צעיר ויפה, אהוב, רגיש, רומנטיקן, אחד שידע "לאהוב עד כלות", חזק, כמעט בלתי מנוצח.
בלי שערות שיבה ובלי קמטים. אהוב נעורים שלא יזדקן אף פעם. האהבה נשארה חיה, גם אחרי שגיבורה הראשי מת. כמו שכתב פעם נתניהו בעצמו "האהבה אינה נגמרת. היא תמיד נשארת - ים".
ב-3 ביולי 1976 פיקד יוני נתניהו על מבצע חילוץ החטופים של מטוס אייר פרנס מאנטבה. אחרי שנהרג, הוחלט לקרוא למבצע החילוץ על שמו - "מבצע יונתן".
זאת הייתה ישראל אחרת. גם הצבא היה אחר. נתניהו היה אז מפקד סיירת מטכ"ל. הוא עזב קריירת לימודים מצליחה בהארוורד כדי לחזור לצבא. קצין מעולה, אמיץ, לא שגרתי. מקצוען, אבל גם איש ספר שכתב וקרא שירים ומכתבים מלאי רגש לכל מי שאהב. אחד שהבנות התאהבו בו מיד והבנים העריצו.
את תותי הכיר בארץ, לפני הצבא. הוא רשם לעצמו שהוא "צריך חברה". הוריו היו אז בשליחות בארצות הברית והוא נשאר כאן לבד כי רצה להתגייס. הייתה ביניהם אהבה גדולה. כשהתחתנו, באמפיתאטרון בהר הצופים ששוחרר זמן קצר קודם לכן, במלחמת ששת הימים, יוני היה מאושר.
אחר כך הגיע הריון אחד, שהסתיים בהפלה. התינוקת נולדה בחודש השישי ואחרי כמה ימים מתה. מראש לא היה לה סיכוי. יוני ותותי לא דיברו על המוות שלה אף פעם. זה היה נושא
בסרט התיעודי "אחריי", הפקה אמריקאית שמתחקה אחר סיפור חייו ומותו של יוני נתניהו וישודר מחר, מוצ"ש, ברשת, ערוץ 2 (22:15), מדברות שתי הנשים בחייו בגילוי לב נדיר על יחסיהן הרומנטיים עם יוני.
בגוף ראשון הן מגוללות את סיפור ההיכרות שלו עם כל אחת מהן: ההתאהבות, רגעי האושר ורגעי הפחד. בסרט, שמשודר במלאת 36 שנה למבצע יונתן, מתראיינים גם אביו של יוני, פרופ' בנציון נתניהו ז"ל, אחיו, ראש הממשלה בנימין נתניהו, הנשיא שמעון פרס, שר הביטחון אהוד ברק, רעייתו לשעבר של ברק נאוה, ורבים מחבריו, פקודיו ומפקדיו של יוני בסיירת מטכ"ל.
כל המכתבים המובאים בהמשך הם מכתבים שכתב יוני לתותי ולברוריה, המופיעים בסרט והובאו לראשונה בספרו של עידו נתניהו "מכתבי יוני" (הוצאת מעריב).
הוא נולד בארצות הברית שנתיים לפני קום המדינה. פרופ' בנציון נתניהו, אביו, עסק אז בפעילות למען הקמת המדינה. כשהיה נתניהו בן שנתיים, חזרו לארץ. יוני גדל בירושלים. הוא היה תלמיד מצטיין וספורטאי מעולה. "התקופה המופלאה בחיי"', אמר תמיד, "אבל היו עוד תקופות מסעירות, נפלאות, אינטנסיביות וקסומות".
בירושלים נולדו גם שני אחיו, בנימין נתניהו, היום ראש הממשלה, ועידו, רופא רדיולוג וסופר. על השכול ועל האובדן של יוני אמר לא מזמן בנימין נתניהו בשיחה עם משפחה שכולה, שזה "כמו לאבד איבר מהגוף. לא מתרגלים". בשבילו יוני היה בעיקר אח בכור. הוא נשאר כזה.
את השירות הצבאי שלו התחיל יוני נתניהו בצנחנים. אחר כך שירת בשריון ובסיירת מטכ"ל. מסלול צבאי עטור תהילה ומעשי גבורה. מבצעים מהסוג שכבר לא עושים היום. שמות כמו אום כאתף ואביב נעורים. פעם אחת נפצע. בכל זאת התעקש לחזור לצבא.
במלחמת יום כיפור קיבל את עיטור המופת אחרי שחילץ את אלוף במילואים יוסי בן-חנן למרגלות תל א-שמס ברמת הגולן. לאות הוקרה, קרא לימים בן-חנן לבתו יוני, על שמו. בן-חנן לא היה היחיד. נתניהו היה כבר סא"ל כשנהרג. מפקד הסיירת. מתלבט לגבי המשך דרכו ומאוהב בברוריה.
אם היו מתחתנים, אין לדעת. מאחר שנהרג, מעולם לא נפרדו. מה היה עושה, אם היה הופך לרמטכ"ל או לפוליטיקאי או אולי בכלל לסופר - כל אלה נשארו שאלות פתוחות. "יהיה בסדר", חתם ארבעה ימים לפני מותו. האיש שידע כל כך לאהוב, מת מכדור אחד שקרע את לבו.
"היו לנו חברים משותפים, חברים שהעריצו אותו, ובנות שהיו מאוהבות בו. אולי הרשימה אותי העובדה שהוא היה כאן ללא משפחתו. באתי הביתה וסיפרתי לאמא שלי שפגשתי בחור, ושאני לא יודעת מי מבשלת לו ומי מכבסת לו. חשבתי להזמין אותו, וריחמתי עליו. הוא עבר מחברה אחת לאחרת עם הפעקלך שלו. הוא היה כמו צועני. חסר בית".
"יוני היה בבית קפה ליד בית הספר והלכתי לשם. התרשמתי. הוא ישב שם לבד, עישן סיגריה, שתה קפה, קרא עיתון ערב. הוא היה קצת מבוגר, כזה איש העולם הגדול".
"הוא בא לארץ להתגייס וכמו תמיד הייתה רשימת מטלות.'לצמצם פער בפיזיקה ובמתמטיקה' ופה ושם. ואחת מהן הייתה למצוא חברה. היה גם לוח זמנים. הוא הרי עמד להתגייס. אז הוא הלך על זה. ואני, זה הרשים אותי".
התחלנו ב-12 ביולי, אני חושבת שהוא התגייס חודש לאחר מכן. ואני התגייסתי בתחילת ספטמבר. כתבתי לו הרבה. הוא ענה קצת. ולא עניינו אותי כל כך הסיפורים על הצבא, אלא יותר הקטעים של 'אני אוהב אותך'"
18.9.1964
תותי אהובה,
הזמן עובר פה מהר כל כך, שמאבדים את תחושתו. את חסרה לי יותר מכפי שחשבתי. פתאום התברר לי שיום קודם התגייסת לצה"ל. ברור שיש דרכים טובות יותר להעביר את הגיל 20-18. הייתי רוצה שיהיה ביכולתי לומר, שאני מלווה אותך לאורך כל הדרך. אבל אין זה נכון. שנינו צועדים בה לבד לבד. אני כותב, כדי שתדעי שאני חושב עלייך ואוהב אותך. כשאני כותב זאת, זה נשמע לי רחוק רחוק.
יוני
"ברגע שהוא התגייס לצבא הוא הקדיש את עצמו במאת האחוזים, ועשה את הכל במאת האחוזים", מודה תותי, "הוא התקשה לחבר בין העולמות, לחזור הביתה ולהיות 'חבר'"
5.6.1967
תותי אהובתי,
אל תפחדי ואל תדאגי יותר מדי. כבר ידענו לפני זמן רב מאוד שתפרוץ מלחמה, והנה אנחנו אומה במלחמה. לפי תוכניתנו היינו צריכים להיפגש בעוד שעתיים, ואולי ללכת יחד לים. כעת אני רחוק משם. אלמלא הייתה נערכת כאן מלחמה, ואלמלא הייתי צריך לצאת ולהרוג, ואלמלא הייתי לבדי, בלעדייך, היה יפה כאן. חוץ מקוץ, זהו הפרח הקרוב ביותר אלי. ודאי יתפורר כולו עד שיגיע לידייך.
יוני
7.6.1967
אהובתי,
זהו, נגמר קרב. אני בריא ושלם. עזבנו את מרחבי החול מלאי גופות המתים, השריפות והעשן, ושוב אנו בארצנו שלנו. אני אכול דאגה לשלומך. אולי בעוד ימים מספר, כשהכל ייגמר ונוכל להיות שוב יחד, אולי נחייך. כעת זה קצת קשה. כשמחייכים משהו בפנים כואב. הלילה שוב נירה ושוב ימותו וייפצעו.
תוץ, אני מתגעגע ואוהב, נסי לאתר את ביבי ולמסור לו שהכל בסדר.
יוני
15.6.1967
אבא ואמא אהובי, אני מאושר לבשר לכם, שתות ואני עומדים להינשא מיד לאחר שאבריא. בעבר היה בדעתי לנסוע לשנה להארוורד בלי תותי, ולהתחתן רק לאחר מכן. עכשיו איני מוצא בכך כל טעם. גם איני מאמין שאוכל לשהות באמריקה שנה וללמוד שם, כשלבי ומחשבותי נתונים למקום אחר.
יוני
אחרי השיקום מהפציעה נישאו יוני ותותי, ונסעו ללימודים באוניברסיטת הארוורד היוקרתית בבוסטון, מסצ'וסטס. "התחתנו באוגוסט", היא מספרת, "ברגע שיכול היה להסיר את הגבס. אהבתי את בוסטון. והייתה הרגשה כמו של שני ילדים שמשחקים באבא ואמא. ככה זה".
"זו הייתה הפעם הראשונה שבישלתי ויוני היה מתפעל. 'וואו, מה הכנת?'. הוא תמיד התפעל מכל מה שעשיתי. אני זוכרת שהוא ביקש פעם סלט קולסלאו, ולא היה לי מושג מה זה 'קולסלאו'. אני עדיין לא יודעת מה המשמעות של המילה. מה זה 'קול' ומה זה סלאו'?"
"הייתי קרובה להורים שלי, ושם הייתי רק עם יוני. אז זה קצת מוזר. את קצת בודדה. עבדתי בקונסוליה, והיה לי קשה, כי בכל יום ידעתי מה קרה בישראל. כי לקונסוליה היו מגיעים עיתונים ומברקים. ואת לא שם".
"הנחתי בזמנו שהוא לעולם לא יוכל לחזור לצבא כי הוא היה נכה. הייתה לו זרוע אחת שלא היה יכול ליישר או לכופף. היו זקוקים לקצינים. אני התנגדתי לזה, אבל יוני לא היה הטיפוס שאומרים לו מה לעשות. ואני לא הייתי הטיפוס שתגיד למישהו אחר מה לעשות בחייו".
"חיינו בעולמות שונים. אז היה קשה. אני אדם סקרן. שאלתי שאלות אבל לא קיבלתי תשובות. אבל היה בי פן שלא רצה לדעת ופן שהתכחש. כדי שלא אפחד".
12.5.1969
אהובתי,
מחרתיים תהיי בת 23. ברכות ליום ההולדת. אני כותב זאת כדי למנוע את ההרהור, העלול לבוא מאליו: ובכן, בשביל מה הפרידה? אני מאמין בכל לב עד כמה חשוב שאהיה בצבא עכשיו. אנו שומעים את כל ססמאות המלחמה של עשרות מיליוני שכנינו, את שאיפת ההשמדה וההכחדה שלהם לגבינו (ולגבייך, אשתי). אני יודע שמאוד קשה לך. אבל מה לעשות?
יוני
30.5.1969
אהובתי,
עכשיו, כשאני יודע מה פירוש להיות נשוי, ניסיתי לדמות לעצמי איך אני רוצה שאשתי תהיה, תנהג, תיראה וכו'. ניסיתי להיות אובייקטיבי, בלי קשר לכך שאני אוהב אותך, אבל תמיד תיארתי לעצמי את אשתי האידאלית כתותי שלי. בדיוק כמו שאת, לא אחרת, לא שונה... אני שרוי בקונפליקט רציני. מצד אחד נמצאת את (ואת שקולה כנגד הכל), ומצד שני אני עושה את מה שאני מאמין בו ונהנה לעשותו. אמרתי לך לפני שנים, שצריך to live and let live, אבל זה אינו מתאפשר בעולמנו. הלוואי שהיה אפשר. יוני
השבר ביחסיהם של יוני ותותי הגיע באמצע 1971. "הוא רצה מאוד ללדת ילדים, בהקדם האפשרי", אומרת תותי. "הוא מאוד אהב תינוקות והם אהבו אותו. כשהבנתי שאני בהריון נשארתי במשך חודש בבית החולים בניסיון למנוע הפלה. הוא לא היה שם סביב השעון. הוא לא ביקש חופשה מיוחדת. הוא בא כשהוא בא".
23.7.1971
אבא ואמא אהובי,
מזמן לא כתבתי לכם, וזה מפני שהיו לתותי בעיות בהריונה. לצערי הרב, תותי הפילה לפני ימים מספר, בערך באמצע החודש השישי. התינוקת נולדה חיה ונשארה בחיים ימים אחדים. כמובן שלא היו לה סיכויים מלכתחילה, ושנינו ידענו זאת. יחד עם זה-עצוב מאוד.
יוני
"מעולם לא באמת דיברנו על מה שקרה", מודה עכשיו תותי. "הייתי בדיכאון, וייתכן שבתת המודע כעסתי עליו משום שלא היה שם. שסחבתי הכל לבדי. גם גוננו זה על זה, אולי לא דיברנו על הדברים גם כדי לא לפגוע זה בזה".
29.3.1972
אבא ואמא יקרים, תותי ואני נפרדנו. קשה לי לנתח את המניעים לפרידה, בעיקר מפני שלי עצמי אינם מובנים עד הסוף. ללא ספק תורמת לכך עובדת היותי בצבא... הדבר אירע לפני זמן קצר כל כך, שאני עצמי עדיין איני מסוגל להסיק דבר וחצי דבר, ובוודאי שלא לנבא את אחרית העניין.
יוני
18.4.1972
אבא ואמא יקרים,
לאחר ארבע וחצי שנות נישואים, קשה להסתגל לחיות לבד, בלי האישה שאתה אוהב; אבל מסתבר שלכל דבר אפשר להתרגל. במכתבייך, אמא, הבעת דאגה למצבי. כבר מזמן עברתי את הגיל שבו אני זקוק ל"הגנה", ואני מסתדר היטב לבדי. אלא שנעים וחשוב לדעת שאילו הייתי זקוק לכך, יש מי שיבין ויעזור. יוני
"אמרתי ליאנוש (בן גל): 'אני רוצה ללכת לגדוד הכי טוב שיש לך'. והוא אמר לי 'לכי לגדוד 71. יש שם מפקד חדש, ואני חושב שיהיה לך טוב שם'. אני לא רוצה להגיד שהתאהבתי בו במבט ראשון כי זה יישמע טיפשי, אבל היה משהו מהרגע הראשון שראיתי אותו".
"הייתי צעירה ומאוד נלהבת מהחיים. והוא לא חשב שיוכל להתאהב שוב, להקדיש את עצמו שוב לאהבה. לפתוח את עצמו שוב לאהבה. הוא לא התייחס אלי בכלל בארבעת החודשים הראשונים. עשיתי עבודת ניירת, ארגנתי דברים בשבילו".
על המיטה שלו ראיתי את המשוררים שקרא, ראיתי אדם שעוסק בצבא כל הזמן, ועוסק בזמנו האישי בשירה. זה היה מדהים. "אז החלטתי שאני צריכה לגרום לו לאהוב אותי. עבדתי על זה. עבדתי על זה, ובסוף זה קרה"
24.4.1975
ברוריתי,
אני אוהב אותך מאוד! אני אומר זאת בצעקה ובכבוד ובגעגועים. ואני אוהב באיפוק מחריד כמעט. את ציר, שאני חג סביבו. לפעמים החוגה קרובה מאוד ולפעמים המעגל רחב מאוד - אבל תמיד סחור סחור. את במרכז. יוני
ב-29 ביוני כותב יוני מכתב לברוריה. זה המכתב האחרון שכתב לחברתו החדשה, והמכתב האחרון שכתב בחייו. ארבעה ימים אחר כך נהרג במהלך מבצע אנטבה.
המכתב נכתב יומיים אחרי שמטוס אייר פרנס נחטף. סיירת מטכ"ל אז עדיין לא מעורבת בתוכנית לשחרור החטופים. נתניהו בכלל עסוק במבצעים אחרים. זה מכתב, אולי, של חשבון נפש. יוני מתלבט. כל השנים נע בין חיים "בחוץ" - אקדמיה, לימודים - לצבא. היה בהארוורד וחזר לארץ בגלל מלחמת ההתשה. עזב את האוניברסיטה בירושלים משום שקראו לו מסיירת מטכ"ל. שנים קודם כבר דיבר על צער ובדידות שהם חלק מהתפקיד הצבאי.
הוא לא היה קצין קלאסי. הקריירה הצבאית הייתה מבחינתו חלק מנסיבות. האם ידע שהוא עומד למות? אחרי דיונים ארוכים הוחלט בצה"ל להטיל את המשימה לשחרור החטופים על סיירת מטכ"ל, ובראשה נתניהו. יוני היה זה שתפר את כל הפרטים האחרונים של המבצע. ברגע האחרון זומן ללשכתו של פרס, אז שר הביטחון, בקריה בתל אביב.
פרס קרא לו כי רצה "להסתכל לו בעיניים". לשמוע מיוני "שזה אפשרי". יוני היה בטוח "במאה אחוז". במטוס, בדרך למבצע, דיבר עם הלוחמים. בלי כומתה, בלי נשק, בלי חגור. "כמו חבר, לא כמו מפקד", אמרו אחר כך. לא נתן פקודות באותם רגעים. רק רצה להשרות עליהם ביטחון.
אחר כך הלך בראש ונפל ראשון. את הגופה שלו הניחו במטוס שחזר לארץ. איש מהחטופים לא ידע שהאיש שבא להציל אותם נהרג.
"ראיתי את הגופה של יוני", תיאר אחר כך מתן וילנאי, שהיה מפקד כוח הצנחנים במבצע, "ראיתי את בני הערובה, ומה שהכה בי אז הייתה איזושהי תחושה שהיא, לאיש צבא כמוני, חסרת כל היגיון, תחושה שאם יוני נהרג, אז כל העניין לא היה שווה את זה".
בשעה שלוש לפנות בוקר נכנס הרמטכ"ל מוטה גור אל לשכת פרס, שר הביטחון. "יוני איננו", הוא אמר לו. "כדור פגע בו בגב, ופילח את לבו.
29.6.1976
ברוריה,
אני עומד עכשיו בשלב קריטי בפרשת חיי ובפני משבר פנימי עמוק, שמערער זה מזמן את שרשרת מושגי. המגוחך והעצוב בכל הפרשה הוא שהפתרון היחיד שצורת חיי מאפשרת לי, הוא להמשיך באותו חריש עמוק, באותו שדה מייגע, שבו אני נמצא.
אני עייף רוב הזמן, אבל זה רק חלק מן הבעיה. איבדתי את אותו הזיק, החיוני כל כך לעשייה, את זיק חדוות היצירה, ההתחדשות, ההתעוררות. האם מותר לי לחיות כך, לעבוד כך ולכלות את עצמי? והתשובה אומרת תמיד, שיש להתמיד ולסיים בדבר שהתחלתי בו - שיש לי מחויבות לא רק כלפי העבודה, אלא גם כלפי עצמי - אבל איך אדע אם אוכל להחזיק מעמד עוד עשרה חודשים? הנה, רוב הדברים שכתבתי מוצגים כסימן שאלה.
אילו ידעתי את התשובות, הרי שלא הייתי מתלבט כל כך ומתייסר כל כך. אין לי זמן לעשות אפילו את הדברים הקטנים הנחוצים - לתקן סתימה שנפלה מהשן, לסדר חוט מנורה קרוע, לקנות חוט חשמל לפטפון, לנוח, לנוח, לנוח, לנוח, לא לעשות שום דבר מחייב, לעצור.
אמת, קשה לי כפי שהיה לי רק מספר פעמים בחיי, והדבר המדאיג הוא שגם האלטרנטיבות מחוץ למעגל הצבאי הועם זוהרן. אולי תמיד קסמו לי יותר, כי לא חשבתי עליהן בצורה ממשית, ועכשיו כשאני מדמיין את הדבר לעצמי אני מפקפק מעט. יהיה לי מספיק כוח להתחיל הכל מחדש? ואני גם לא רוצה לשרוף מאחורי גשרים, כי אולי ארצה עוד לחזור לצבא, שבו הייתי שקוע בכל שנות בחרותי.
אבל אני מוכרח לעצור ולרדת עכשיו, מיד, או קצת אחר כך, וגם אעשה זאת - אבל עוד מעט. אני נזכר בצעקה המטורפת והאומללה במחזה שראיתי מזמן: !stop the world. I want to get off, אבל אי אפשר לעצור את הכדור המטורף שעליו אנו נעים, וחוקי הכובד אינם מאפשרים לנו להתחמק ממשיכתו וכך, תרצה או לא תרצה, חי או מת (חי, כמובן, וזמן רב ככל האפשר), אתה בפנים.
טוב שיש לי אותך, ברור שלי, וטוב שיש לי מקום להניח ראש עייף. אני יודע שאיני עמך במידה מספקת ושקשה לך ולפעמים להיות לבדך זמן רב כל כך, אבל אני סומך עלייך, עלי, על שנינו, שנצליח לחיות את נעורינו - את נעורייך וחייך, ואני את חיי ואת זיק נעורי. יהיה בסדר. שלך,
יוני
"הייתה לי תחושה שקרה משהו", משחזרת תותי את הרגעים ההם במהלך המבצע באוגנדה. "הייתה לי תחושת חוסר מנוחה. כאילו שאני חייבת לעשות משהו בבהילות ואני לא יודעת מה זה. זה היה מוזר מאוד". ברוריה מספרת שחשה גם היא שמשהו מתרחש, והתקשרה למטה היחידה.
"שאלתי 'מה קורה?', ואני לא יודעת מי דיברה איתי, אבל היא אמרה שקרה משהו. שאלתי אותה אם היו נפגעים, והיא אמרה, 'אני לא יודעת, אני לא יודעת'. אני חושבת שהיא ידעה, כי הרגשתי משהו בטלפון".
שנים קודם לכן כתב יוני: "אני, דייני שאני חי, ואין אני אומר זאת באירוניה. כשרואים את המוות עין בעין, כשאדם יודע שסיכוייו למות כמעט מוחלטים, נעשים החיים יקרים ונכספים מתמיד. אתה רוצה לחבוק אותם, להסתלק מכל הדם והמוות ולהיות חי. חי. אפילו בלי ידיים ורגליים, אבל נושם וחושב ומרגיש".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם