איזה גבר
הגבריות הישראלית ביקשה להמיר את היהודי הגלותי, וקיבלה דמות אלימה. הקו הדק שעובר בין השירות הצבאי לפיזור הפגנות בת"א
מי שניסחה בתמציתיות את אותו עניין באופן המדויק והטוב ביותר היא דנה מודן המוכשרת ב'אננדה', סדרת טלוויזיה בעלת אג'נדה פוליטית סמויה, שארוזה במסווה של ריקנות וחיים זרוקים, בלוקיישן שיחסית אליו ישראל והחיים בה מצטיירים כטעונים, מתוחים ואלימים על גבול האבסורד.
באותו מסע מציגה לנו מודן דרך אינספור סיטואציות כאילו אקראיות, את בן זוגה הישראלי: גבר צעיר, שמייצג ארכיטיפ אישיותי, שכל מי שצופה בסדרה ופוגש את תמצית הגבריות הזאת על הכביש או בתור בדואר יכול לנחש מראש כל משפט שיאמר ולצחוק או לבכות. בדרך כלל לצחוק בגלל ההומור המריר והנפלא שבעזרתו עוטפת מודן את גורלה של אישה שחולקת את חייה עם הגבריות הזאת.
אותו גבר לבן, שכולנו מכירים, בוגר סיירת, לומד משפטים או מנהל עסקים ובעל סוג דם זהה לזה שזורם בעורקיו של אלוהים. על דמות הגבר הזה היא מאירה בפנס ומרסקת אותו לרסיסי ההתנהגות שלו עצמו: אטימות, בורות, חספוס, סגנון התנהגות צבאי, תחושת עליונות, הקטנת האחר, שוביניזם ועיוורון מוחלט להתנהגות שיש בה ניואנס תרבותי מעודן, כזה שמביא בחשבון את האחר כשווה לו. כל אחר שהוא - אישה, ערבי, דתי, מזרחי.
את הגבר הזה, הכל כך ישראלי, היא בוחרת להחליף באחר. כפי שעשתה ב'אהבה זה כואב' עם המזרחי המוסכניק, כך היא עושה עכשיו ב'אננדה' עם הערבי. סתם ערבי. בטח שלא גיבור, קצת כפוף, רזה, לא שרירי, מתפרנס מגניבות קטנות, אבל אפילו הוא, אומרת דנה מודן, מנצח אצלי בלב את המטכ"ליסט החסון, הגברי, הנשגב והכל-יכול.
דמותו של הגבר הישראלי הצעיר ב'אננדה' - כגבר שהכל קטן עליו ובכל תשובה שהוא נותן ובכל הערה שלו על המציאות מקופלות אלימות, כוחנות, עליונות וגסות - מתכתבת עם המכות שספגו אנשים צעירים שממש לא עשו כלום חוץ מלעמוד עם כמה דגלים ואוהל בשדרות רוטשילד ולהגיד: "אנחנו לא מצליחים לגמור את החודש", ועל כך נענו באלימות שגובלת בשנאת אדם.
בלי תחושת ניכור כלפי מי שהוא "בן אדם אחר", לא ייתכן מצב שבו חונקים, בועטים, מתנפלים בחייתיות, כפי שקרה בהפגנה.
ברשימה שהכותרת שלה "בגדד, קונגו, תל אביב - טלפון באחת בלילה: פוצצו את אח שלך במכות", מספר העיתונאי איתי אנגל, שמבין מצוין מהי אכזריות לשמה, איך הכו בגסות את אח שלו בהפגנה לפני שבועיים בכיכר רבין בתל אביב.
למה הכו? כי הוא עבר על המדרכה, ראה שני שוטרים גוררים באלימות נערה, צעק לאחד מהם "איזה מין גבר אתה שאתה מרביץ לאישה?", ובאותו רגע הם עזבו את הנערה, רצו אליו והתנפלו עליו במכות סדיסטיות, בעיטות, גרירות, חבטות, חנקו ואזקו אותו. בסוף הבינו שלא עשה כלום, אבל זה היה כבר מאוחר מדי. נשברו לו צלעות, יש שטפי דם, הבחור שוכב מרוסק פיזית ונפשית.
מי שלא קרא את המכתב שכתב אביה של דפני ליף לבתו אחרי שראה אותה פצועה, שיקרא. מי שלא קרא את המכתב שכתבה בחורה חולת סוכרת שנתפסה בהפגנה, נכלאה בחדר צדדי בבנק, הושמה במעצר בלי מים בלי תרופות לאחר שעמדה בשמש שעות ארוכות תוך שהשוטרים משפילים אותה, מסרבים לתת לה טלפון נייד להודיע להורים
מה קורה לנו ברצף הצבאי-משטרתי מ'אליק שנולד מן הים', הצבר הלוחם שזכה לתהילה בכל העולם, ועד היס"מניק הכוחני שמפעיל כוח אלים מול אנשים צעירים בהפגנות, מתנחלים, ילדים פלסטינים שזורקים אבנים, נשים בהריון במחסומים, גברים ערבים שעומדים שעות בחום?
הנה בעצם קורה מה שניבא ישעיהו ליבוביץ', הדיווחים של הפלסטינים בשטחים על האלימות נגדם והטקסטים של מפגיני המחאה החברתית הפכו לאחד. מה שמתרחש שנים בשטחים ובמחסומים שנסתרים מעינינו זלג לכיכר רבין בתל אביב. החרב לעולם היא חרב פיפיות.
ואף על פי שחולדאי, שהבין שבמו ידיו הוא מנדנד את הכיסא שעליו הוא יושב, התנצל ונתן הוראות חד משמעיות שהחזירו את השוטרים לתפקידם כשומרי סדר ולא כחיות ברוטליות שונאות אדם - התהום לרגע נפערה. או במילים של איתי אנגל: "ההשוואה בין רוטשילד לכיכר תחריר היא סטייה, אבל כשמשטרה משקרת, משתמשת בכוח ומקבלת גיבוי מוחלט, הפער מצטמצם".
ד"ר אראלה שדמי, קצינת משטרה בכירה בדימוס פרסמה לאחרונה את ספרה "ארץ מאובטחת", שבו היא מסבירה כי "מרחבי השיטור והאבטחה התפתחו בעשורים האחרונים כדי לנהל את ההשלכות של המדיניות הנאו-ליברלית, כך שיעוצבו כמרחבים מוגנים עבור המעמד הבינוני-הגבוה כדי לקיים חופש צריכה וקניות ותיירות".
במילים אחרות, משטרת ישראל הופכת לזרוע ביטחונית של שיטור אגרסיבי שמגדיר אוכלוסיות לא רצויות כפליליות ומעלים אותן בברוטליות מהמרחב הציבורי: חסרי בית, נשים העוסקות בזנות, נרקומנים, דרי רחוב, צעירי מחאות חברתיות, כל אלה מוגדרים "איום אסטרטגי", מסבירה ד"ר שדמי.
ה'איום' הזה מדוכא בכוחניות על ידי יס"מ ומג"ב, והכוחניות והמיליטריזם של המשטרה - שהופכת לזרוע ביטחונית של הממשל כלפי האזרחים - משמשים תחליף להתמודדות עם בעיות חברתיות במקום שאלה יטופלו על ידי רשויות הרווחה, החינוך והבריאות.
ההיסטוריה מראה שהמטמורפוזה הציונית הפכה את היהודי הגלותי העדין, הפאסיבי, הלמדן, הנחבא אל הכלים, לגבר כוחני, לוחם, כובש, מנצח, אגרסיבי ואלים. הכמיהה ל'יהדות השרירים' הייתה הבסיס להתיישבות הציונית בארץ ישראל כפרויקט לאומי גברי, כובש, כוחני, אלים ומנצח. בדרך הוא שכח בכלל שיש עוד אופציות, והראשונה שבהן היא זאת של הדיאלוג.
"אין פרטנר", אמר בזמנו אהוד ברק, קרץ לנו וירק מעל ראשי הפלסטינים. ובאה דנה מודן, ליזיסטרטה התל אביבית, שמבינה מצוין שמי שמשתמש בשואה או באיראן כדי להפחיד אותנו הוא אותו אדם שגוזר מהמשפט הזה קופון שמן וחי באקירוב או בכפר שמריהו, ואומרת לאהוד ברק ודומיו: רבותי, אתם טועים! יש פה אחלה פרטנר, ואיתו אני בוחרת להמשיך את הדרך.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם