קנאת פינים
כשלמישהו יש משהו שאנחנו נורא רוצים, זה משום שהוא מוכן לשלם על זה הרבה. תושבי פינלנד למשל
בקיצור, לקחתי את הטלפון, פתחתי את האס-אם-אס כדי לראות מי זו הבחורה, ומסתבר שאתמול הייתה להם אלק פגישת עבודה - הוא מתחנחן ומודיע שהוא מאחר, היא מחכה לו בקוצר רוח עם דרינק על הבר ושואלת, מאמי, איפה אתה, הוא מבטיח שהוא יפצה אותה, היא מתעניינת במה והוא שואל אם מסז' רקמות עמוק זה פיצוי הולם מבחינתה.
אויש, למה הצצת לו בטלפון? אני שואלת ומיד מתחרטת כשמגיעה התגובה. תגידי לי, את סתומה? היא זועקת לי באוזן. תראי, מי שמחטט בתחתונים של בן הזוג שלו כנראה ימצא ריח לא נעים, אני מסתכנת ועונה, ובמקביל מסמסת לעורך הדין שלי כדי לוודא שהכל כשורה עם הצוואה.
אוי נו באמת היא עונה בכעס, ואני מרגישה עד אלי את האדים שעולים לה מהפנים. כשמישהו לא מסתכל כדי לראות מה הפשר של אס-אם-אס כזה יש שתי אפשרויות: או שהוא אידיוט, או שלא אכפת לו מבן הזוג שלו לחלוטין. אוקיי, נניח, אני אומרת. אבל עצרי שנייה, שתי כוס מים קרים, ותעני לי בכנות: את חושבת שיש משהו אמיתי מאחורי הדברים? מה זאת אומרת "משהו?" היא שואלת. אני מתכוונת אם את חושבת שהוא בוגד בך, עניתי. ובחזרה, זכיתי לדקה של שתיקה. ובסופה, רק מילה אחת: לא.
אז מה אכפת לך? שאלתי. אכפת לי מה הוא מסתמס ככה עם נשים אחרות? זה מוציא לי שם רע, היא ענתה. אוי, שטויות, זה כל כך לא מזיק, אמרתי. הרי גם את לפעמים מפלרטטת עם כל מיני דבילים ואין לזה משמעות, לא?
כן, אבל אצלי זה בצחוק היא מתרגזת. חוץ מזה חברה של מי את - שלי או שלו? שלך, אני עונה בקשיחות, ובגלל שאני מבינה שאין ברירה אני שוב עוטה את אפוד המגן. די עם השטויות, נו. בעלך החננה לא מנהל רומנים. אין לך מה לדאוג, זה בסך הכל קצת תבלין בשיממון של העבודה. תני לו קצת לדמיין.
ובלב אני ממלמלת לעצמי, כמה קל להיות קר רוח כשמדובר באחרים. הרי אם אני הייתי מוצאת אס-אם-אס כזה אצל בעלי, הייתי אלמנה כבר מזמן.
אני סוגרת את השיחה ותהרגו אותי, אבל האמת היא שאני קצת מקנאה. אני מקנאה בחברה שלי. זה מצחיק,
תכלס, קנאה זה רגש אנושי שקיים בכל אחד. הוא מביך, הוא יכול להטריף אותך והוא לגמרי מעוור. אז בעצם יש כמה אפשרויות: או להשתמש בכוחות העל שלנו ולנסות להתגבר, או לתת לקנאה להשתלט על שפיותנו, או להתכחש לקיומה. הבעיה היחידה עם האופציה האחרונה היא שמיד ברור שאלה שאומרים "אני? לא הרגשתי קנאה מימי", הם בעצם הקנאים הכי גדולים. הקנאה קיימת בנו כיחידים, כקבוצות, אפילו בין נתינים של מדינות שונות: אח, איזה כיף להם שהם נולדו בקנדה/ארצות הברית/אוסטרליה/ניו זילנד. רק אנחנו אכלנו אותה כשנולדנו פה בלבנט.
אני לא יודעת אם שמתם לב, אבל לאחרונה, בגלל כל מיני סיסמאות שמפמפמים כלי תקשורת, אנשים פה התחילו לקנא בשוודיה ובפינלנד. אני לא מדברת על קנאה בגלל שהם בלונדינים, בגלל שאין להם שערות ברגליים, בגלל שהם גבוהים ורזים או בגלל שהקיץ אצלם בהיר וקריר.
מה שגומר אותנו מקנאה זה המודלים הכלכליים-חברתיים שלהם. כל מי שמחזיק מעצמו מבין משהו מינימלי בכלכלה, מיד נדלק על המודל הפיני. בפנטזיה שגיבשנו יש שם הכל: רווחה, סוציאליזם, שירותים ציבוריים מצוינים, שוויון, דמוקרטיה, והכל ארוז במדינה קטנה עם מספר תושבים דומה לשלנו. זה באמת נשמע מקסים.
העניין הוא שכמו בכל מקרה שבו הקנאה מנחה אותנו, גם כאן אנחנו נוטים לראות רק את מה שאנחנו רוצים. המודלים הסקנדינביים הם מוצלחים בתנאי שמתקיימים גם תנאים נוספים: מסים גבוהים, הורדת עלויות עבודה (שמשמעותה פיטורים והתמודדות עם צעקות רמות של ועדי עובדים), מומלץ גם שלום אזורי, ועוד משהו קטן - כל התושבים לוקחים חלק בשוק העבודה. האם, למשל, חמישית מהעם הפיני משוכנעים כי כל ייעודם הוא ללמוד כתבים פיניים עתיקים וליהנות משירותים ציבוריים משודרגים בלי לתרום דבר לכלכלה?
הקנאה מעוורת: היא גורמת לנו ליצור אשליה ולחשוב שהיא בהישג יד, אבל חוסר צדק קוסמי מונע מאיתנו לאחוז בה. האמת שונה לגמרי: כשלמישהו יש משהו שאנחנו נורא רוצים ולא מצליחים להשיג, זה בדרך כלל משום שהוא מוכן לשלם מחיר שאצלנו נתפס כחריג.
לא רק אנחנו לגבי הפינים - גם החברה שלי ממאנת לראות את המשוואה שאומרת שעבור הנאמנות העקבית של בעלה היא צריכה "לשלם" בכך שהיא תחליק לו פלרטוטים בלתי מזיקים, ולא תצפה ממנו להצטרף לקבוצת הנזירים העבריים. ולא רק החברה שלי, גם אני - אני מקנאה בה שהיא חושפת את הרגשות שלה בלי עכבות, אבל ממאנת לראות את התשלום היקר על החשיפה הזאת: היא נותנת לקנאה לשלוט בה, לשרוף אותה, להטריף. כנראה שאני לא באמת יכולה להרשות לעצמי לעשות דבר כזה מבלי שזה ילווה בתחושת בושה.
בעצם בכל פעם שאנחנו מקנאים, אולי כדאי שנזכור שזה רק מפני שיש בתמונה עוד מרכיבים שאנחנו כרגע לא רואים. וברגע שלא רואים, הפתרונות שנמציא לא באמת יעזרו. כך שהשאלה היא לא איך נפטרים מהקנאה, כי אי אפשר. השאלה היא עד כמה אנחנו נותנים לה להתפרע, במקום להכיר בה, ופשוט להסכים להרגיש אותה לפעמים, בלי לעשות בעניין דבר.
אני שונאת להרגיש קנאה, כי היא תמיד תהיה שם גם אם אתכחש לקיומה, והיא שורש כל רע. אני שונאת להרגיש קנאה, כי היא יורדת נמוך, ואין שום דרך להתחמק כשהיא מכה אותך מתחת לחגורה. אני שונאת להרגיש קנאה, ומצד שני, גם להרגיש שנאה זה לא משהו. אבל זה כבר נושא לטור הבא.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם