קום התנערה הרוב הדומם
אני מפקפק באפשרות שראשי הציונות הדתית יביעו עמדה בנושא גיוס בני הישיבות. רק מחאה של הציבור השותק שלהם תביא אולי לשינוי
ההבדל ביני לבין שני ידידיי הצעירים הוא שאני, ממרום גילי וניסיוני, כבר נואשתי מהסיכוי שהציונות הדתית הנוכחית, שאיני יודע בדיוק מי היא, תתעשת, תתנער מההתבטלות בפני החרדים ומאימוץ השקפותיהם ואורחות חייהם ותשוב למקורותיה. התבטלות זו, החשש מעימות גלוי ואמיץ עם התפיסות החרדיות ואף אימוץ חלק מהן הם מאפיינים בולטים של הציונות הדתית בדור האחרון. ההתחרדות במחנה הזה, החרד"ליות, אף היא חלק מתופעה זו. מיישרים לימין.
והנה, כמו כדי לחזק את דברי ליבסקינד וסג"ל, כשהגעתי בליל שבת לבית הכנסת מצאתי שם, בין עלוני השבת הרבים, גם חוברת דקה שבה הופיע מאמר שכתב לפני כ30- שנה הרב משה צבי נריה זצ"ל, שהיה ראש ישיבות בני עקיבא ומכונה "אבי דור הכיפות הסרוגות."
במאמר מציג הרב נריה עמדה חרדית מובהקת בנושא גיוס בני הישיבות, כאילו התנועה הדתית-לאומית שהוא נחשב אחד ממנהיגיה הרוחניים וממוריה האידיאולוגיים )בוודאי של הנוער( לא הולידה וטיפחה את הסדר השילוב בין לימוד תורה ושירות צבאי ומוכיחה שאפשר גם אחרת. ואם תרצו, זה כל הסיפור.
שהרי זהו אותו הרב נריה שכתב את המנון בני עקיבא ואת רוב שירי התנועה, שבהם הוא מהלל שוב ושוב את השילוב "תורה ועבודה," שהיה הסיסמה והבסיס הרעיוני של תנועת הפועל המזרחי (אמה הורתה של המפד"ל) ושל תנועת הנוער שלה. סיסמה שאמרה: שילוב שווה ערך של חיי תורה עם חיי מעשה בכל התחומים.
כשנשאל פעם מנהיג המפד"ל השנון, ד"ר יוסף בורג המנוח, איזה משני מרכיבי המשוואה "תורה ועבודה" חשוב יותר, השיב: "ו' החיבור." בכך ביטא בשתי מילים את האידיאולוגיה הציונית-דתית כולה. על פי מאמרו, הרב נריה לא חשב כמוהו וכנראה גם לא כפי שחשב הוא עצמו בצעירותו, כשכתב את שירי בני עקיבא. ורבים בציונות הדתית, תלמידיו ותלמידי-תלמידיו שהושפעו ממנו, הלכו והולכים בעקבותיו.
השאלה העיקרית היום היא מי זו בדיוק הציונות הדתית שליבסקינד וסג"ל, ואני איתם, מייחלים לשינוי בהתנהלותה בנושא גיוס בני הישיבות? היש בתוכה כוח המסוגל להביא לחזרתה לעצמה ולהצגת עמדותיה המקוריות בגלוי, בגאון ובפה מלא? מבחינה פוליטית, אין היום ציונות דתית אחת, מאורגנת וחזקה. יש רסיסים. האם הבית היהודי מייצג את הציונות הדתית? או האיחוד הלאומי? ושמא הח"כים הדתיים-לאומיים המפוזרים במפלגות אחרות?
ליבסקינד וסג"ל תולים תקוותיהם
התיקון והשינוי צריכים לבוא מלמטה, מהרוב הדומם. זהו גורם בעל עוצמה פוטנציאלית, והוא, למרבה הצער, מקבל את המצב ואת התנהלותם של אלה המתיימרים להנהיגו באפתיות ובשתיקה. לא מתקומם ולא מוחה, אף שלהערכתי רובו הגדול מתנגד להתבטלות בפני החרדים, לאימוץ השקפותיהם ולעמדתם בעניין גיוס בני הישיבות. רק התקוממות ופעולות מחאה נרחבות של הציבור הדתי-לאומי השותק שימריצו את מנהיגיו למעשים יכולות אולי להביא לשינוי. האם ציינתי כבר שאני סקפטי?
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם