לא מסביר, לא מתנצל
אולמרט סולד מחשבונות נפש פומביים. לאלו שחושבים שמדובר בראש ממשלה מצוין, כדאי להיזכר בהתנהלות שלו במלחמת לבנון
מבחינת אולמרט,ובזה קשה להאשים אותו,מה שהוכח השבוע היה דווקא שנפל קורבן לקנוניה של מערכת אכיפת חוק להוטה וחסרת מעצורים; אבל גם בשבוע אחר, ראש הממשלה לשעבר מתייחס לחשבונות נפש פומביים כאל משהו שעושים אנשים חלשים ממנו. פעם, בניסיון להסביר למה, סיפר לי אולמרט על שיחה שהייתה לו אחרי מלחמת יום הכיפורים עם משה דיין, אז איש בודד ומנודה.
"אף פעם", אמר דיין, ואולמרט ציטט בכוונה רבה 35 שנים אחר כך, "אל תסביר ואל תתנצל". וגם הפעם הוא פירט, אבל לא הסביר ובוודאי לא התנצל. הוא הציג תמונה שלפיה מעולם לא פעלה מערכת קבלת ההחלטות טוב יותר מבקיץ 2006, עקץ את יורשיו, התייחס לדברים המצויים היום בלב הוויכוח ("מי שחושב שישראל יכולה לפעול מחוץ למעטפת הלגיטימיות שלה לוקה בתפיסת המציאות"), התעלם מדברים פחות נוחים לו - גרסתו לגבי המהלך הקרקעי האחרון של המלחמה הייתה לא סבירה עובדתית - ובאופן כללי, בלי קשר לנושא ולהשקפה לגביו, עורר געגוע לאולמרט הפוליטיקאי, לפחות ברמת התענוג לשמוע אותו.
הנרטיב של השנים האחרונות, בעיקר לאור התנהלותו של יורשו בתפקיד, הוא שאולמרט היה ראש הממשלה הטוב ביותר של ישראל זה שנים רבות. אני בהחלט חושב שיש לטענה הזו רגליים, בוודאי בהשוואה לנתניהו הראשון והשני, ברק או שרון. אבל שווה לבחון את המלחמה, אחד משני האירועים הביטחוניים המרכזיים של כהונת. בעיני, אמר לי אולמרט לימים, מנהיג צריך לקבל החלטות. אתה צריך ללמוד את הנושאים לעומק ולדאוג שתהיה עבודת מטה, כדי שבבוא הרגע תהיה מוכן ככל האפשר לקבל את ההחלטה. אבל כשהדברים קורים, כשצריך לצאת מהחדר עם החלטה לפעולה, אתה צריך להיות מהיר והחלטי. "שישה חודשים חשבנו, כדי שנוכל להגיב מיד", אמר בהרצאה.
זו הייתה התדמית העצמית שאיתה נכנס אולמרט, חצי שנה ראש ממשלה (תקופה שחלקה עבר עליו במערכת בחירות ובהרכבת ממשלה), לחדרי הדיונים ב-12 ביולי , 2006. בניגוד לקביעותיה של ועדת וינוגרד, ביום חטיפתם של גולדווסר ורגב לא חסרו דיונים, לא בצבא ולא בדרג המדיני, ובדיונים נאמר הכל. מה שחסר שם, לאולמרט ולכפופים לו, היה הבנה אמיתית של המתרחש - ושום עובדה, כולל אלה שהם עצמם ביטאו בקול, לא הצליחה לחדור את המסך הזה.
על פי הפרמטרים שלו עצמו, אולמרט היה אמור להיות מוכן. הוא ידע היטב שתרגיל "שילוב זרועות", שביצע צה"ל רק חודשיים קודם לכן, העלה שאין פתרון של ממש לבעיית הרקטות קצרות הטווח של חיזבאללה. הוא היה אמור לדעת שהעורף הישראלי אינו מוכן באמת לספוג רקטות לאורך זמן. הוא התנגד מראש למבצע קרקעי רחב היקף. כשר ותיק, הוא היה שם בדיונים הרבים על הקושי להכריע ארגון חמקמק כמו החיזבאללה, מה גם שהחליט מראש, לדבריו לא בגלל לחץ אמריקאי אלא מתוך השקפתו שלו, נגד תביעתו של הרמטכ?ל חלוץ לתקיפה נרחבת של מטרות תשתית בלבנון.
מה עושה קברניט עם כל אלה? חושב. הסוגיות המרכזיות שאולמרט היה
אבל אולמרט היה ראש ממשלה חדש, אזרחי, נחוש להראות שמה שהגנרלים שקדמו לו לא ידעו לעשות, הוא יעשה הרבה יותר טוב. לכל אורך הדיונים חזר והדגיש שלצבא יהיה כמה זמן שצריך, בלי לדון כמה זמן באמת צריך. היה חשוב לו להראות שהוא ייתן גיבוי שלא נתנו קודמיו, שיש לו קור רוח ואומץ ללכת למקומות שאחרים לא הלכו אליהם. להגנתו, כמעט איש מהנוכחים לא אמר לו שהמצב הפוך, שככל שנמשיך להתכתש עם חיזבאללה בלי הכרעה נראית לעין כך ניראה כמפסידים; אבל זה בדיוק התפקיד של הקברניט, ואולמרט כשל בו בחפזונו להצטייר כמנהיג לוחם.
אותו דפוס חזר גם ב-17 ביולי , בנאומו של אולמרט בכנסת. האירועים בשטח עד אז המחישו את המצב: ההצלחה בתקיפת הטילים לטווח ארוך של חיזבאללה, שאחריה באו מטחי קטיושות לטווח קצר שהיה ברור שאי אפשר למנוע; הפגיעה בסטי?ל "חנית,? שהמחישה שככל שנרבה להתכתש יקרו דברים, ורובם מעכשיו יהיו מהסוג הרע. אולמרט גם היה אמור לדעת שפקודת "שינוי כיוון", שיצאה מאגף המבצעים ב-13 ביולי , קבעה שביום ראשון, 16 בחודש, תיפסק הלחימה לצורך הערכת מצב, מתוך תפיסה שרוב המטרות הושגו עד אז. אבל הוא לא שאל למה הצבא לא ביצע את הפקודה של עצמו; לא חקר למה, אם ממשיכים בלחימה, הרמטכ?ל חלוץ אינו מבקש גיוס מילואים מאסיבי, ומה תוכנית האב של הצבא להמשך.
במקום זאת נשא נאום מתלהם, שהתקבל בהתלהבות תקשורתית משל היה צ?רצ?יל במיטבו, אבל אחר כך הפך מקור לתסכול ציבורי, כשחלפו הימים וההישגים לא הושגו. להגנתו של אולמרט ייאמר שאיש מסביבו, לא במערכת הצבאית ולא בממשלה, לא הציע לו לנהוג אחרת. אבל זה היה, בראש וראשונה, תפקידו כראש ממשלה. האופי המתריס, הרצון להוכיח שהוא טוב ואמיץ מאחרים, בעיקר בעלי דרגות (משהו קורה להרכב הכימי של השתן במוח שלו כשהוא מפעיל כוח, נהג אהוד ברק לומר אחר כך בזלזול כשדיבר על אולמרט), כל אלה הובילו אותו למקום, שבו לא איזן בהשקפת עולם ומנהיגות את טעויותיהם של מי שהיו אמורים לספק לו הצעות ופתרונות.
זה היה חטאו האמיתי של אולמרט בלבנון. אולמרט אולי לא מודה ועזב רק בכוח, אבל בהחלט הסיק מסקנות. האירוע הביטחוני הגדול באמת של כהונתו קרה שנה אחר כך, במתיחות עם סוריה בקיץ וסתיו 2007. הן במבחן התוצאה והן בבחינת הפרטים שמותר לספר, ברור שאת העובדה שישראל יצאה מן התקופה ההיא כשכל חפצה בידה - הכור הסורי בדיר א-זור הושמד - צריך לזקוף בראש וראשונה לזכותו. הוא גילה שם, וגם בהתמודדות עם הגרעין האיראני, קור רוח ושיקול דעת שקשה למצוא בממשל של היום.
האם זה מספיק לציבור כדי לסלוח על חטאי לבנון ועל מה שלמדנו על התנהגותו האישית מכתב האישום שבו הורשע וגם מאלה שזוכה בהם? יכול להיות שנדע, יכול להיות שלא. תבואו אחרי הולילנד.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם