מה ז'בוטינסקי היה אומר
ברשת הביטחון הסוציאלי שהמדינה פורשת יש חורים גדולים, דרכם נופלים אנשים אמיתיים. זה לא יכול לקרות במשמרת של מפלגת הליכוד
"בעברית אפשר לסמן דבר זה בקיצור: מזון-מעון מלבוש-מורה-מרפא: 'חמש פעמים מ'. ביחס לכל אחד מן הצרכים הללו קיים בכל מדינה ובכל תקופה מושג מסוים על מינימום מספיק. וחובתה של המדינה, על פי 'תרופתי', צריכה להיות: כל אדם, המודיע שהוא דורש את 'חמש הממין', צריך לקבל אותן. זהו הראשון משני חוקים 'שלי'.
"מכאן יש להסיק, שבידי המדינה צריכה להיות תמיד האפשרות לספק את 'חמש הממין' לכל אותם האזרחים שידרשו אותן. מאין תיטול אותן המדינה? התשובה על כך היא החוק השני 'שלי': המדינה תיטול אותן בכוח מן האומה, ממש כמו שהיא נוטלת כיום מסים אחרים ומכריחה בני אדם צעירים לעבוד בצבא". "חמש הממין" זאב ז'בוטינסקי, הכרך "רשימות", "הגאולה הסוציאלית" (שיחה), עמ' 298-297.
אז מה היה אומר ז'בוטינסקי השבוע? אדם הצית עצמו ברחובה של עיר.
יש מצבים שאדם חייב להתפשט מדוגמות מקובעות. להשתחרר מכבלים של דעה קדומה ונאמנות לשבט. אל תהיה חסיד שוטה, אני אומר לעצמי, אשרי אדם מטיל ספק תמיד. הזדעזעתי במוצאי שבת. המראה לא עזב אותי. לא משנה הביוגרפיה הרפואית והמשפטית של משה סילמן. לא משנים גם דברי ההבל שלו על זמן למהפכה אלימה. האיש שפך על עצמו בנזין והצית. המערכת אכלה וירקה אותו.
שלא תטעו, עוד נעסוק בריקוד על הדם, בניצול הציני של מצוקת אדם כדי לקדם מטרה. אני שומע בבירור דיבורים על מהפכה אלימה, על פגיעה בסמלי שלטון ונחרד. מהפכה? אתה עולה על נמר, אתה אף פעם לא יודע איך תרד ממנו. אבל ראשית, זמן חשבון נפש. זמן עגלה ערופה. מעשהו של משה סילמן היה טירוף נורא שאין לקבלו בשום פנים ואופן. אבל המצוקות שהובילו אותו למעשה, הן מצוקות אמיתיות, והימים האחרונים מגלים שברשת הביטחון הסוציאלי שמדינת ישראל פורשת עבור הנזקקים, יש חורים. חורים גדולים. ואנשים אמיתיים נופלים דרכם.
זה לא יכול להיות במדינה יהודית. זה לא יכול לקרות במשמרת של המפלגה שחרתה על דגלה את תורת ז'בוטינסקי.
היה לי עצוב השבוע. כי נפילה איומה, קריסה כלכלית, עלולה לקרות חלילה לכל אחד. מאיגרא רמא לבירא עמיקתא. ראיתי זאת קרוב אצלי. אבא שלי ז"ל. אבא שלי האהוב שבזכותו אני מה שאני, ירד מנכסיו. החלטות עסקיות גרועות, שיקול דעת מוטעה, ומעו"ד אמיד הפך לאדם חסר כל. התלבטתי אם לכתוב את הדברים, אם יש בהם פגיעה בכבודו, אבל רכוש אדם אינו כבוד. מעשיו הם כבודו.
הייתי בן 29 כשאבי התקשר אלי לילה אחד. "עני חשוב כמת", אמר בקול שבור, והבנתי. אחי ואני נסענו אליו, נשבענו שבסוף הלילה תזרח השמש. קשות ומרות היו שנותיו האחרונות של אבי. המדינה הייתה נוכח-נפקד. אדם שבמהלך הקריירה שילם מיליונים לביטוח הלאומי, לא היה זכאי
האשמה: עצמאי. החברים שמהם ביקש סיוע במציאת עבודה, אכזבו. לבו של אבא נשבר. והיה לו לב ענק. יודע זאת כל מי שהכירו וקורא את הדברים כעת. אדם גאה, איש חסד וצדקה, נאלץ לקבל סיוע מהמשפחה. אט אט התאושש, עמד על הרגליים.
למרבה הצער, כשהשמש החלה לזרוח, הוא נפגע בתאונה הארורה. את התהיות התאולוגיות על גורלו נשאיר ביני לבין האל, אבל בכל הקשור למדינה, גם אם הייתה אכזבה ממערכת הרווחה הממלכתית, השקפתו לא השתנתה. וגם שלי. המדינה היהודית היא נס, אצבע אלוהים או תעלול היסטורי, זה לא משנה, אסור לסכן אותה בשבירת כלים ילדותית. את המדינה שנבראה מאפר משרפות אושוויץ אסור לשנוא. צריך לנסות לתקן.
זו הסיבה שאני חושש מדיבורי המהפכה, מהתייחסות לאלימות כלפי רכוש ממלכתי כאל אקט לגיטימי. והדברים פרושים לעיני כל. אותו אומלל ששרף עצמו צולם למשל לסרט של פעיל חברתי בשם עומר צנגוט. הפעיל החברתי הוא איש חד"ש אנטי ציוני. בראיון לרדיו אמר שסילמן "עשה מעשה גבורה, מעשה שליחות".
כיוון שהרשת מגלה הכל, הגולש המיומן "לורקר" מאתר רוטר, מצא התבטאויות מאוד מעניינות של אותו צנגוט. למשל, "זה מאוד נחמד להיות נגד אלימות, אבל כל המהות של שלטון היא היותו מבוסס על אלימות (זו המשמעות של שלטון - מונופול על האלימות), ולכן הדרך היחידה היא אלימות". והוא לא לבד. סתיו שפיר וחבריה האשימו את נתניהו ישירות באסון. זו הסתה מתועבת. ודאי כשהעובדות הנחשפות מגלות סיפור מורכב הרבה יותר. אבל הם לא חיכו.
ולא די בזאת, הם הפכו את סילמן לגיבור. הגלוריפיקציה הזו היא טיפשית וחסרת אחריות. ראויה ונכונה הייתה תגובתה של ח"כ שלי יחימוביץ' שגינתה והתנערה בתקיפות ממעשים כאלו. ידידי איש שב"כ קורא להם מהפכנים דה לה שמאטע. זה לא רציני, הוא אומר. אבל הדיבורים נמצאים שם. דיבורים משיחיים, מוכרים מהעבר. על מהפכה שתיצור אוטופיה עלי אדמות.
סר ישעיהו ברלין, אחד מגדולי הוגי הדעות של המאה שעברה, כבר קבע שהאידאל האוטופי בציוויליזציה המערבית, בדגש על המרקסיזם, לא מוביל לגן עדן אלא לגיהנום. התפיסה המערבית, מסביר ברלין, תלויה בשלושה עקרונות מוטעים. א. לכל שאלה ממשית יש תשובה ממשית, תשובה יחידה. ב. יש אפשרות להגיע לכל התשובות. ו-ג. כל השאלות וכל התשובות מתלכדות לכלל שלם אחד, בהיר וקוהרנטי, ותפקידנו בעולם הוא לחשוף את התשובות ולהתקדם לעבר האוטופיה.
אלא שזו אינה קיימת במציאות. או בעתיד. והרצון הטוב של המהפכנים, והוא תמיד מתחיל ברצון טוב, סופו נהרות של דם והרס חסר הבחנה. המפגינים דורשים את הפלת המשטר. חלק גדול מהם שייך לשמאל הלא ציוני. יש ביניהם אנרכיסטים תאבי אלימות (לפחות בדיבור ובכתב). מצד שני, צריך להודות בצער וביושר, שמבעד לרומנטיקה המהפכנית ולפנטזיה הקומוניסטית, לפעמים הם מצביעים גם על כשלים אמיתיים. ומאלו אסור להתעלם.
במדינה יהודית צריך לתקן אותם. ודאי נאמני תורת ז'בוטינסקי.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם