הדרך השלישית

בין המחאה החברתית לאופציית ההתאבדות קיימת האפשרות של השקעה בלימודים ועבודה קשה. זה מרשם בטוח נגד מחשבות אובדניות

יהודה שרוני | 23/7/2012 12:54 הוסף תגובה הדפס כתבה כתוב לעורך שלח לחבר RSS
התאבדותושל משה סילמן גררה כצפוי גל של ניסיונות התאבדות. חיקוי המעשה החריג שימש חומר בעירה באש המחאה החברתית וחימש את טיעוניה. קל להתחבר לטענות המחאה על סדרי העדיפויות התקציביים הלקויים של הממשלה. עם זאת, קשה לקבל את התזה המופרכת שההפגנות המבעבעות יאלצו בסופו של דבר את ראש הממשלה נתניהו לבצע תפנית חדה במדיניות הרווחה.

זה בלתי אפשרי פוליטית בגלל המבנה הקואליציוני. האפשרות אינה ישימה גם מבחינה כלכלית, שכן הגדלת עוגת התקציב ושדרוג תקציבי הרווחה ללא זינוק בגירעון אינם מהווים פתרון ישים. ניסיונו של נתניהו להסיט את המחאה נגד "הריכוזיות" או "ארגוני העובדים" היא איוולת שלא תצלח. ועדת טרכטנברג הינה, עד הודעה חדשה, תשובת הממשלה לאנשי המחאה. מי שאינו מקבל אפשרות זאת מוזמן לבטא את טרוניותיו בקלפי.

השימוש בהתאבדות כתירוץ להעצמת מחדלי הממשלה הוא מסוכן הרבה יותר מסתם הפגנות מחאה. אלא שבין המחאה לבין התאבדות קבוצתית קיימת אופציה שלישית: השקעה בלימודים ובעבודה קשה-ואם צריך, גם בחומר ובלבנים. בלי להטיח בראשי המחאה טיעונים של פינוק יתר, אני יכול להעיד מניסיוני שאפשר גם אחרת.
חתונה בבית סוקולוב

בניגוד לשיר "טרמינל" של מאיר אריאל, עת השתחררתי דחיתי את המלצת רופאי לביקור חודשי בנמל התעופה. לא חשבתי שנסיעת ההתפרקות בדרום אמריקה או במזרח היא הפתרון למצוקת סילבוס הלימודים שלי.

כסטודנט, לא חלמתי שאת שכר הלימוד יממנו הוריי ולא העליתי על דעתי שאת שכר הדירה (רמת אביב) הם יזרימו. הסתפקתי בכך שהביאוני עד הלום. התחתנתי בבית סוקולוב כי העדפתי שהכסף שאחסוך ילך להחזר משכנתה, ולא לפזרנות באירוע חד-פעמי.



אז איך באמת ניתן לשרוד ללא סיוע ההורים או החלונות הגבוהים? חיפשתי לי עבודה המתחילה עם הנץ החמה, אך האפשרויות היו מוגבלות: חלוקת עיתונים או עבודה במחלקת התברואה של העירייה (שזו מילה מכובסת לאיסוף אשפה). סתמתי את האף (תרתי משמע) ופינקתי את תושבי רמת גן באיסוף אשפה. בשמונה בבוקר הגעתי בבגדי המלך החדשים לעבודתי כמנהלן במכון לקידום נוער שוחר אמנות ומדע. את הלימודים דחפתי לשעות אחר הצהריים והערב.

העתיד תלוי בעיקר בנו

האם חשבתי על מחאה חברתית או התקוממות נגד הוריי? לא היה לי את הלוקסוס. האם חלפו בראשי מחשבות אובדניות על מר גורלי? אפילו לא לרגע. לקחתי על עצמי את האחריות לגורלי, ולא הייתה לי שום אופציה אחרת. אז נכון שאנשים שונים זה מזה באופיים. אין גורלו של אדם שנזרק מהעבודה בגיל 60-50 זהה למצבו של סטודנט צעיר שכל העולם לפניו.

מי שנפל ונתקל ברשויות שלטוניות כמו הביטוח הלאומי חש את האטימות וקשיחות העורף. ברור שכדי להזיז תהליכים או לקצר תורים, אין כמו קשרים, פרוטקציה או מאכערים. כדי להימנע מכל אלה מומלץ להפנים שהעתיד תלוי בעיקר בנו. זה ישתלם ולו רק כדי להימנע מהפגישה המתסכלת עם איש השררה התורן המתעמר בנו.

כל המבזקים של nrgמעריב לסלולרי שלך

תגובות

טוען תגובות... נא להמתין לטעינת התגובות
מעדכן תגובות...

יהודה שרוני

צילום: דעות

בוגר מדע המדינה ומוסמך במינהל עסקים באוניברסיטת תל אביב. חבר מערכת מעריב, העורך הכלכלי של העיתון ובעל טור בגלי צה"ל ובטלוויזיה

לכל הטורים של יהודה שרוני

עוד ב''דעות''

כותרות קודמות
כותרות נוספות

פייסבוק

פורומים

כותרות קודמות
כותרות נוספות
;
תפוז אנשים