בית יתומים
הטראומה הלאומית של תשעה באב הפכה לעניין בלעדי לשבט הדתי. חבל, כי חזרה על אותן טעויות היסטוריות תוביל לחורבן בית נוסף
השנאה אינה מבדילה כלל ועיקר בין ימין לשמאל. השנאה היא כוח אטומי מכלה, אש זרה השורפת את השורות. כולנו חוטאים בה. עוד מימי אדם ראשון. ולא בכדי כבר בפתח ספר בראשית מופיע רצח הבל בידי קין אחיו. נדמה כי מיום שקמנו כעם אנו עסוקים בתגרה פנימית אין-סופית, ובתווך נופשים בפגרה שגם היא מהווה הכנה טקטית ומוסרית למימוש תאוותנו לריב אחים.
מקין והבל לסזון, מיוסף ואחיו לבגידת ארגון השומר בניל"י. פילגש בגבעה, שאול ודוד, רחבעם וירבעם. חשמונאים ומתייוונים, צדוקים ופרושים. רציונליסטים ומיסטיקנים. חסידים ומתנגדים. חרדים ותנועת השכלה. מפלגות פועלים ורוויזיוניסטים. אלטלנה, גרינצווייג, רבין. בום באנג בום.
גם השנה לקחתי חלק בערב "הלילה לא לומדים תורה" בגן העיר בתל אביב - יוזמה ברוכה שמטרתה להשיב את תשעה באב לציבוריות הישראלית החילונית. יוזמה המנסה ליצוק תוכן שיהווה הזדמנות לדיאלוג בין השבטים הקרועים בישראל, לפוגג ולו במעט את השנאה המגזרית.
גם השנה ירדתי מגן העיר לרחוב אבן גבירול, והתאכזבתי. זיכרון היגון על חורבן הבית נמוג באד מכונות האספרסו בבתי הקפה. אותם בתי קפה שמהם יצאו מפגינים שדרשו צדק חברתי - זעקה שנשמעה לפני אלפי שנים מפי נביאי ישראל.
דור יתום אנחנו
הסיפור של תשעה באב, טראומה לאומית חברתית, הפך לעניין בלעדי לשבט הדתי. חבל ומצער. תשעה באב, על הלקחים ההיסטוריים והחברתיים הטמונים בו, היה צריך לשמש לנו כמצפן, כמגדלור בוער מהעבר, כדי שלא נחזור על טעויות היסטוריות. שנאת חינם, פלגנות, עושק ופערים חברתיים הם תופעות הרסניות שסופן חורבן.
בתשעה באב תרצ"ד (1934) יצאו חניכי תנועת "המחנות העולים" למחנה קיץ. ברל כצנלסון, מגדולי מנהיגי תנועת העבודה, כתב ב"דבר" את המאמר המכונן "חורבן ותלישות": "לא אשכח, לא אוכל שכוח את יום החורבן, היום האיום מכל הימים, יום גורלנו. . . מה ערכה ומה פרייה של תנועת שחרור שאין עמה שורשיות ויש עמה שכחה, אשר תחת לטפח ולהעמיק בקרב נושאיה את הרגשת המקור ואת ידיעת המקורות, היא מטשטשת את זיכרון נקודת המוצא ומקצצת בנימין, אשר דרכן יונקת התנועה
את לשדה?
"כלום היינו עוד מסוגלים כיום הזה לתנועת תקומה לולא היה עם ישראל שומר בלבו בקשיות עורף קדושה את זכר החורבן? לולא היה מייחד בזיכרונו ובהרגשתו ובהליכות חייו את יום החורבן מכל הימים? זהו כוחו של הסמל החיוני המגובש והמפרה בקורות עם. אלמלא ידע ישראל להתאבל במשך דורות על חורבנו ביום הזיכרון, בכל חריפות ההרגשה של מי שמתו מוטל לפניו, של מי שאך זה עתה אבדו לו חירותו ומולדתו, לא היו קמים לנו לא הס ולא פינסקר, לא הרצל ולא נורדאו, לא סירקין ולא בורוכוב, לא א.ד. גורדון ולא י"ח ברנר. ויהודה הלוי לא היה יכול ליצור את 'ציון הלא תשאלי' וביאליק לא היה יכול לכתוב את'מגילת האש'".
דור יתום אנחנו. דור יתום מענקי רוח ככצנלסון וז'בוטינסקי. דור שרק השנאה ההיסטורית, השנאה הקדומה, עדיין מפעפעת בו, ואין מתריע בשער.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם