ניצול טרבלינקה נפרד מחברו הטוב שברח עמו
שמואל וילנברג וקלמן טייגמן היו בין הבודדים ששרדו את זוועות המחנה. כשוילנברג טס לפולין, איש לא העז לספר לו שהפך לניצול האחרון
- סיפורו של קלמן טייגמן, השורד מטרבלינקה
- שמואל וקלמן: "אנחנו הניצולים האחרונים"
"בתקופה האחרונה, כשהמצב של קלמן הידרדר כתוצאה מגידול שהיה לו בראש, התקשרנו אליו ואל לאה רעייתו כדי לחזק אותו, עוד בטרם הלך לבית החולים", שחזר אתמול (ד') וילנברג בשיחה נרגשת מפולין.
"אמרתי לו: 'קלמן, חבר שלי, אתה ששרדת את טרבלינקה, אתה תנצח את זה. נשארנו רק שנינו, אל תשאיר אותי לבד'". אבל קלמן, ששרד את זוועות טרבלינקה, היה שותף למרד הגדול ונמלט יחד עם חבריו ממחנה ההשמדה, לא היה יכול למחלה הקשה, ולפני כעשרה ימים הלך לעולמו.
עדה, אשתו של וילנברג (89), חששה לגרום לו להתרגשות, ורק שלשום, שבוע לאחר הגעתם לפולין, בישרה לו על מותו של טייגמן. "עמדנו בצילומים של סרט אמריקאי שביקשו ממני להעיד בו, על אדמת פולין, ובכיתי", ממשיך וילנברג בשחזור. "הוא היה חבר שלי, הוא היה איש טוב, אדם צנוע. קיוויתי שהוא יתאושש ואמרתי לכולם שהוא עוד יחזור וידבר ויספר את הסיפור שלו... אבל עכשיו נשארתי לבד. זה עצוב, עצוב מאוד".
במשך עשרות השנים שחלפו מאז ראו במו עיניהם את הזוועות, נהגו השניים להיפגש ב-2 באוגוסט, היום שבו לקחו חלק באחד ממעשי הגבורה ההרואיים שבוצעו במהלך שואת היהודים באירופה - המרד הגדול בטרבלינקה. 15 הניצולים שנשארו בחיים וזכו לעלות ארצה, בהם פנחס אפשטיין, אליהו רוזנברג, קלמן טייגמן ושמואל וילנברג, היו נפגשים בתאריך שלא שכחו לעולם בביתו של וילנברג וחוגגים את היותם בחיים.
בכל אותן שנים לא הסכים טייגמן לשוב ולדרוך על אדמת פולין. כמי שחווה במו עיניו את מה שרק מעטים נותרו כדי לספר, ושנים לאחר ששימש כעד תביעה במשפט אייכמן, לא היה מוכן
רק לפני כשנתיים, לאחר מותם של אפשטיין ורוזנברג, פנתה אליהם הבמאית ציפי ביידר בעקבות כתבה שפורסמה על שני החברים במעריב. היא ביקשה מהם לשוב בפעם הראשונה לטרבלינקה במסגרת סרט דוקומנטרי, וטייגמן הסכים. "כבר בזמן שנסענו הוא לא הרגיש כל כך טוב, אבל בשנה האחרונה המצב שלו החמיר", סיפרה אתמול לאה ליפשיץ, בת זוגו של טייגמן זה כ-26 שנה, שהתגוררה עמו בדיור מוגן לקשישים בבת ים. "ידענו שיש לו גידול בראש, אבל זה היה גידול שפיר, והוא כל הזמן אמר שהוא לא רוצה לנתח".
"המסע לפולין הצליח לעורר בטייגמן רגשות עזים, והוא שמח שהסכים להשתתף בו", מספרת ליפשיץ.
בחודש אפריל האחרון עוד הספיק טייגמן להיענות לבקשת מוזיאון לוחמי הגטאות ולהשתתף בטקס הזיכרון השנתי לשואה ולגבורה בהדלקת אחת המשואות. "הוא חשש שהוא לא יצליח להגיע לטקס. היה קר באותה תקופה וזה היה לו קשה, אבל הבן שלו לקח אותו והוא עשה את זה ומאוד התרגש", הוסיפה ליפשיץ.
"ערמות חפצים ממוינים בקפידה היו לאחד הסמלים הבולטים והמחרידים של האכזריות הנאצית.
קלמן טייגמן בן ה-19 היה אחד מ-200 האסירים היהודים שהצטוו למיין ערימות אלה, אשר השאירו אחריהם הקורבנות בדרכם אל תאי הגזים", נכתב בטקסט שליווה את הדלקת המשואה. "ב-2 באוגוסט, 1943, הובילו קלמן וחבריו את המרד בטרבלינקה. במשך תקופה ארוכה הם הצליחו לאסוף נשק וחומרי חבלה, תקפו את שומרי המחנה והצליחו להימלט מן המחנה אל היער".
ההידרדרות במצבו הרפואי של טייגמן חלה לפני כחודשיים, זמן קצר לאחר שהצטלם יחד עם וילנברג לסרט תיעודי נוסף של הבי-בי-סי על ניצולי טרבלינקה. הוא אושפז בבית החולים, שם הודיעו לו הרופאים כי הגידול התפשט ויש צורך לנתחו באופן מיידי. שבועיים לאחר הניתוח, למרות האופטימיות של הצוות הרפואי, הפסיד טייגמן במאבק לראשונה בחייו.
"המסע שעשינו יחד לפולין היה מאוד מרגש עבורו, והוא שמח שעשינו את זה", מספר וילנברג. "הוא כל כך היה בשוק שפתאום הוא התחיל לדבר פולנית אחרי כל השנים האלה שבהן לא הוציא אף מילה. זה היה מאוד חשוב בשבילו. כשהוא חלה, כל הזמן אמרתי ללאה שתגיד לו שהוא גיבור, שהוא יכול לנצח עוד הפעם".
ליפשיץ, שאותה הכיר טייגמן לאחר מות אשתו, מספרת: "לאחר הניתוח בראשו קלמן עוד התעורר, ואפילו היו לו תוכניות לעתיד. רצינו לנסוע לחופש בספטמבר, אז הוא אמר: 'אל תדאגי, יש עוד הרבה זמן עד אז'. הוא היה בטוח שהוא יעבור את זה. בסך הכל היו לו חיים טובים, היינו נוסעים וראינו הרבה מקומות. הוא תמיד היה איש של אמת, גם כשבאו לראיין אותו על אייכמן הוא אמר: 'לא ראיתי אותו כי סגרו אותנו בחדרים', אבל במשפט הוא תיאר בדיוק איך המחנה נראה ומה עשו שם. את הסרט שצילמו איתו לבי-בי-סי הוא כבר לא הספיק לראות".
בואו להמשיך לדבר על זה בפורום אקטואליה -
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם