מסחטת כספים ושמה המזרקה של אגם
סיפור שכדאי להכיר על המזרקה של אגם, איוולת תל-אביבית שלא מפסיקה להפתיע
הכלל הזה מהדהד בראשי בכל פעם שאני נתקלת בתוצאה מטרידה בתחום אחר: לא כזו הקשורה בגוף הפרטי, אלא במרחב העירוני. במשך שנים ירושלמים הרימו גבה נוכח התרוממותו של הפרויקט התפלצתי הולילנד, בלי לדעת מה קרה מאחורי הקלעים בעירייה, ואז הגיעו כתבי האישום בפרשה והראו שהנה - "הדבר מעיד בעד עצמו". כלומר, אם פרויקט הוא כל כך תלוש וכל כך חריג בנוף העירוני - כנראה משהו כאן מסריח ומישהו צריך לתת על כך הסבר.
להבדיל אלפי הבדלות, זו הרגשתי בנוגע למזרקת "האש והמים" של האמן יעקב אגם בכיכר דיזנגוף בתל אביב. לטוב או לרע, תקופת כהונתו של ראש העיר רון חולדאי מתאפיינת בשינויי נוף מהירים - אתרים היסטוריים נהרסים, מזרקות אופנתיות מוצבות בפינות שונות, את המדרכות האפורות מחליפות מרצפות בוהקות - ורק היצירה המפורסמת של אגם ננטשה במשך שנים, התקלפה, דהתה והביכה את התושבים (מול הכיכר יש שני מלונות עמוסים בתיירים).
ואז, אחרי שנים של הזנחה, בקיץ שעבר גודר אזור המזרקה והתחילו שיפוצים.
פסל “האש והמים” הוצב בכיכר צינה דיזנגוף ביולי 1986 ונחשב אז יצירה תקדימית. על פי פרסומים מאותה תקופה, ברכישת הפסל השקיעה העירייה 200 אלף דולר, ועלות הצבתו הוערכה בחצי מיליון דולר שגויסו מתרומות.
אחד התורמים העיקריים לפרויקט היה המיליונר היהודי-גרמני יוסף בוכמן, פילנתרופ מוכר, שתרם למוסדות תל־אביביים רבים כמו אוניברסיטת תל אביב ובית החולים איכילוב. לאחרונה, אגב, חודש שלט בכיכר שמצהיר בפאתוס כי הפסל הוא “בהוקרה מיוחדת למר יוסף בוכמן”.
ביקורות על המזרקה נשמעו כבר בימיה הראשונים (הפסל יגאל תומרקין: “אני לא רואה שם שום פסל, זו עוגה מסתובבת”), ועל עלות האחזקה הגבוהה שלה ושל המופעים, שעמדה בשנים הראשונות על מאות אלפי דולרים בשנה.
בשנות ה־90 קודמו בעירייה תוכניות להנמכת הכיכר בחזרה למפלס הרחוב ואז גברו הקולות להסרת המזרקה. על רקע זאת צוטט המיליונר בוכמן: “עדיין לא הסכמתי להעתקתה של המזרקה מהכיכר, אני רשאי לתבוע החזר של 400 אלף הדולרים שתרמתי”.
בתחילת שנות האלפיים החלה סאגה של הליכים משפטיים בין העירייה ליעקב אגם, שטען שזו הזניחה את המזרקה ובכך הפרה את החוזה עמו. מהבקשות לבית המשפט הצטיירה תמונה של אדם עיקש וקפדן: פעם אחר פעם הוא הדגיש את הייחוד שביצירתו ואת המוניטין העולמי שהוא נהנה ממנו, והציב דרישות מדוקדקות בנוגע לשיפוצים.
בטענותיו התבסס אגם על חוזה דרקוני, כמעט מופרך, שנחתם בינו לבין העירייה בשנת 1984, שאחד מסעיפיו הוא “העירייה מתחייבת לתחזק ולבצע תיקונים ביצירה בצורה סבירה ולעולמים, ובתמורה מקנה האמן לעירייה בעלות שלמה ביצירה, למעט זכויות יוצרים”. כן, לעולמים.
במהלך התביעות והדיונים ערכה העירייה שיפוץ בעלות של כחצי מיליון שקל. ביולי 2010 נקבע בבית המשפט כי העירייה תשפץ שוב את המזרקה בתוך שנה, והעבודות הסתיימו לפני כשבוע. עלות השיפוצים האחרונים הוערכה בשני מיליון שקלים, ועלות האחזקה מעתה תהיה כ־30 אלף שקלים בשנה.
המקומון של מעריב, “זמן תל אביב”, עקב בשנתיים האחרונות אחר שיפוצי המזרקה המפורסמת. כך התוודענו לחוזה המוזר, למסחטת הכספים שמייצר הפסל לאורך שנים ולאופיו הלא צנוע של אגם (“המזרקה מבשרת על עידן חדש של מחשבה יהודית ושל פלא טכנולוגי שאין כמוהו בעולם”, אמר לנו לרגל ההשקה המחודשת).
אלא שלאחרונה הדברים הגיעו לשיא. לרגל הקיץ יזם העיתון הפקת אופנה מיוחדת בבריכות ובמזרקות בתל אביב, כשאחת הסיבות להפקה הייתה אמורה להיות השקתה של המזרקה. פנינו באחד מימי א' של החודש שעבר לדוברות העירייה בשאלה מתי יוסרו הגדרות שעדיין מקיפות אותה לצורך צילום במקום, וביקשנו: “אם לא יוסרו הגדרות עד מועד הצילום, נשמח אם העירייה תאפשר לנו גישה מעבר לגדרות”.
בהתחלה נענינו ברצון, אלא שיום למחרת נשלחה אלינו תכתובת פנימית בין עוזרת הדובר לגורם מקצועי בעירייה, וכך הוא אמר: “בשיחה שהייתה לי עם יעקב אגם הוא ציין שהמזרקה הנה פסל, יש עליה זכויות יוצרים, וכל צילום לפרסומת יש לקבל אישור שלו ולשלם תמלוגים”.
בדוברות שאלו אותנו אם אנחנו עדיין מעוניינים לצלם במקום נוכח התשובה הזו. ענינו, מופתעים, שלא מדובר בפרסומת, ומה פתאום שאלה העירייה את דעתו של האמן על פעולה שאנחנו מעוניינים לבצע במרחב העירוני (לולא היה המקום מוקף בגדרות, לא היינו פונים כלל לרשות העירונית). נענינו כי הדברים ייבדקו במחלקה המשפטית. כעבור יומיים קיבלנו תשובה טלפונית מהדוברות: “אין בעיה לפתוח עבורכם את הגדרות, ומבחינתנו הדברים מאושרים, אבל אנחנו מציעים שתדברו עם יעקב אגם”. “מה זאת אומרת לדבר עם יעקב אגם?” תהינו. “ממי ההערה הזו נמסרת? מהמחלקה המשפטית?”
כשלא קיבלנו תשובה נהירה מאחת מעוזרות הדובר, דיברנו עם סגנית הדובר ועם דובר העירייה עצמו. אלה היו אדיבים וסבלנים, אבל חזרו וטענו שהעירייה כבולה עם אגם בחוזה היסטורי, כי צילום במקום הוא “ריזיקה” אבל סביר להניח שלא יקרה כלום, וכי הדברים אכן נאמרים לנו על דעת המחלקה המשפטית.
שוב הופתענו מתחושת חוסר האונים שהעירייה שידרה נוכח תכתיבים רשמיים או בלתי רשמיים של האמן ומגלגול האחריות לפתחנו. לא ויתרנו ושלחנו מייל משותף ישירות לדובר העירייה וליועץ המשפטי שלה בזו הלשון: “אנחנו מבקשים לצלם במזרקה של אגם ביום שני בשבוע הבא, מזרקה שנמצאת בשטח ציבורי. האם עיריית תל אביב מאשרת מבחינה משפטית, כן או לא? ואנחנו חוזרים:
"כל תשובה שמפנה אותנו אל ‘החוזה הבעייתי שנחתם מול אגם’ או גורמת לנו להבין שאנחנו אלה שצריכים לדבר איתו היא תשובה מתחמקת כיוון שבינינו לבין אגם אין כל יחסים. אם אתם יודעים על הכתבה מראש וחושבים שהיא תפר את הזכויות של אגם בעקבות שימוש בפסל שלו, ואתם מחליטים לא לפנות בעצמכם בעניין הזה אליו - זה אומר שמבחינתכם התשובה אלינו היא שלילית”.
תשובה בכתב, חיובית או שלילית, מעולם לא קיבלנו. ממה העירייה כל כך מפחדת? אחרי “נדנודים” נוספים במסרונים לדובר וליועץ המשפטי שלה קיבלנו טלפון מהיועץ רק ביום שלישי בערב. אבל זה היה מאוחר מדי. ביום שני צולם פרויקט האופנה, ולא בשטח המזרקה.
האמנם כך זה בעיריית תל אביב, שנת 2012? המרחב הציבורי ומזרקה שנמצאת בו “שייכים” לאמן ולתורם מיליונר, אבל הוא לא שלנו או שלכם?
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם