לא מעיד על הכלל
הכיסוי התקשורתי האובססיבי שהתרגלנו אליו אינו משקף את ההיקף האמיתי של התופעות שהוא מסקר. יצאנו בקלות מפרופורציה
התחושות האלה אולי מספקות הצדקה למצב הרוח המחורבן ממילא, אבל האם הן מייצגות מגמה אמיתית? לא בהכרח. כולנו ניזונים מאמצעי תקשורת במדינה שהפכה אובססיבית לחלוטין. בכל שבוע יש את הסיפור "החם" שהתקשורת מוצצת עד זוב דם, אלא אם באמצע האובססיה התורנית פתאום צץ חומר לאובססיה טובה יותר, ואז עוברים במסלול מקוצר היישר לפסטיבל הבא.
אבל האם מדובר במקבץ מקרי של זוועות, שלמרבה הצער קיימות בשיעור כלשהו בכל מקום, או שבאמת הפכנו למדינה שהתפרקה לגמרי מכל ערכיה? האם מישהו בכלל יודע אם רמת הפשיעה בישראל נמצאת בעלייה או דווקא בירידה?
ובכן, נכון ל-2011, על פי אתר המשרד לביטחון הפנים, זו התשובה: בעשור האחרון קיימת ירידה עקבית מצטברת של 25 אחוז בכמות הפשיעה בישראל. לגבי המחצית הראשונה של שנת 2012, למשטרה עדיין אין נתונים סופיים, אך ברור לה לגמרי שמגמת הירידה נמשכת. אז הסיפורים הפרטיים הם אכן קשים, אבל השאלה היא מה הם מייצגים.
מדד האלימות המסודר
מה שכן, לפני כמה חודשים הוחלט למסד כאן מדד אלימות מסודר, כך שבעתיד יהיה מדד סטטיסטי שישקלל מספרים, וסוף-סוף נדע היכן אנחנו באמת חיים ומה מצבנו יחסית למקומות אחרים. רק שבינתיים, למה תורם הכיסוי האובססיבי של מקרי האלימות הבודדים? האם הוא ממגר את התופעות או שיש לו דווקא היבטים שליליים?
אין עוררין על כך שכיסוי אובססיבי גורם לייאוש לאומי. במציאות שבה הריאליטי הוא המלך ואנשים מן היישוב כל כך רוצים להתפרסם, לפעמים קשה לא לחשוב על ההשלכות של הדגשים התקשורתיים. למשל, בסיפור הדריסה: מי ה"סלב" ומי ה"סטטיסט"? ובסיפור הלינץ': האם הקורבן הוא הגיבור או שדווקא חבורת הילדים? מי מקבל הכי הרבה זרקורים?
הכי קל להצביע על מי שנמצא הכי פחות בכותרות: הסטודנט הצנוע לרפואה שהיה באזור הלינץ'
ובלי להניד עפעף הציל את הנער הערבי בכך שביצע בו החייאה. בהיעדר נתונים אמיתיים, מה שמנחה את התקשורת זה כמה עניין היא יכולה לעורר עם הסיפור. אבל עם כל הכבוד לסיפור ולדרך שבה בוחרים לספר, יציאה מפרופורציה עלולה בקלות להפוך לסוג של דיס-אינפורמציה. אז לא חבל להידרדר כל כך מהר לתהום הדיכאון?
לא שמקרה מזעזע אחד אינו חשוב, אבל קל יותר לעכל אותו כשיודעים שהוא לא באמת מעיד על הכלל. נדמה לנו שככל שנדבר יותר על משהו שלילי, נגרום לחיסולו. אבל האם זה נכון? לא בטוח. לכיסוי אובססיבי יש השלכות שאנחנו לא לוקחים בחשבון. מה שכן, יש לו גם צדדים חיוביים. הכיסוי האובססיבי של סיפורי הפשע הוריד מהפרק את הכיסוי האובססיבי של התקיפה באיראן, שהתפנית המעוותת שקיבל גרמה לנו נזקים הרבה יותר כבדים.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם