שתהיה חזקה ממני
אני זוכר את העבריין של השכבה ששלף מולי סכין ואת המורה שהשפילה אותי, ורק מקווה שבתי תהיה חזקה ממה שהייתי לפני 31 שנה
- לפיד: על המדינה לתקצב גם מוסדות פרטיים
- חינוך מחדש: השינויים שמביאה עמה תשע"ג
אחרי שנולדה בתי הבכורה, לפני שש שנים, התחלתי להפנים בהדרגה את הסיבה הראשונה להתכחשות התקשורתית למציאות: לא הילדים שמחים, אלא הוריהם. לאחר חודשיים ארוכים שבהם קרסו גם עצביהם וגם חשבון הבנק שלהם, קהל היעד של כלי התקשורת פותח בסתר שמפניה. מעכשיו, צאצאיהם הם הבעיה של מישהו אחר.
היום, כשבתי עולה לכיתה א', אני כבר מבין מה הסיבה השנייה והעמוקה יותר למסיבה המעושה: אין לנו אומץ לומר לילדינו את האמת. בשבועות האחרונים מנהלים זוגתי ואני חיים כפולים. כלפי חוץ, בניסיון להפיג את חששותיה של בתנו, אנחנו מקפידים לספר לה עד כמה היא תיהנה בבית הספר; עמוק בפנים אנחנו משקשקים מפחד. אין הורה שלא חש על בשרו את הטראומות הקטנות של בית הספר, במידה זו או אחרת. חלק התחשלו ב-12 שנות הלימוד, אחרים צולקו.
אני, למשל, עדיין זוכר את המורה שהשפילה אותי והורידה אותי למשך שעה מכיתה ו' לכיתה ב' סתם כי התלחשתי עם חבר; את החבר לכיתה שהניף לעברי מקל בכיתה ז'; את העבריין של השכבה, ששלף לעברי סכין בחצר החטיבה לאחר סיום יום הלימודים; ואת החבורה האכזרית שירדה לחיי בתיכון. כן, בדרך היו גם חברי אמת ומורים נהדרים, אך הם לא מנעו את המועקה והחשש שריחפו מעליי בדרך לבית הספר כמעט מדי יום.
מדביקים תוויות
התחושות הללו, שהן מנת חלקם של רבים מבוגרי מערכת החינוך, אינן קשורות לשר כזה או אחר, לביקורים במערת המכפלה, לתוכנית הלימודים באזרחות או לדירוגה של ישראל במבחן פיז"ה. עם כניסתו לבית הספר - ויהיה זה בית הספר האיכותי ביותר - סוגר על הילד הישראלי מבנה שלא השתנה באופן משמעותי מאז המאה ה-19, עת התייחסה החברה לילדים כאל פראי אדם שיש לאלף.
לאחר מכן, כבר מהשבועות הראשונים של כיתה א', הילד מקוטלג. זו הדרך היחידה של המערכת להתמודד עם 40 תלמידים בכיתה. אחדים יוגדרו כמצטיינים מהרגע הראשון, אחרים יתויגו כעצלנים, חלק כביישנים, וחסרי המזל סתם כטיפשים.
מהסטיגמות הללו, חלקן הגדול שגויות, ינסה התלמיד הישראלי
להיחלץ למשך שארית חייו. שלא לדבר על ההתמודדות החברתית, שהייתה מורכבת תמיד והופכת קשה עוד יותר כיום, כשכל רכילות מאחורי הגב מיתרגמת מיד לסטטוס ארסי בפייסבוק. אין פלא שכשהילד הישראלי למוד הטראומות מגיע לתיכון, כבר מתייחסת אליו החברה כאל פרא שיש לאלף - ממש כמו לפני 150 שנה.
להורה הישראלי ששולח את ילדו לכיתה א' לא נותר אלא לקוות שהמורה תהיה אנושית וקשובה, שהמנהלת תראה לנגד עיניה לא רק גיליון ציונים אלא גם בני אדם, ואם אפשר שהחברים לכיתה ייקחו בקביעות את מנת הריטלין היומית. הוא שולף את המצלמה, מבקש מהילדה לחייך כיאה ליום כל כך שמח ומתפלל בשקט שבתו מעט חזקה יותר ממה שהוא היה לפני 31 שנים.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם