ילד, לא סוס מרוץ
השנה אני רוצה לדעת שאני שולחת את הילד שלי למקום בטוח. למקום שבו יאהבו אותו כמו שהוא. אני רוצה שילמדו אותו מה באמת חשוב
אנחנו מפקידים בידי מערכת חינוך ענייה את הדבר הכי יקר לנו. אנחנו בונים על רוח ההתנדבות ואצילות הנפש של המורים ומקווים שיהיה טוב. הרי כשיש תחושת שליחות, מי צריך משכורת? אני שולחת את הילד שלי ביד רועדת. יש לו מחנכת יוצאת דופן ובית ספר מצוין, באמת; אבל הוא הולך לתוך חברה אלימה, קשה, אגרסיבית. הישגית מדי, תחרותית מדי, דורסנית, מהירה.
לכל ילד מצמידים כותרת: או שהוא "מחונן" או ש"יש לו קשיי למידה". לילד בכיתה ד' יש לו"ז של מדען גרעין וארסנל של מורים פרטיים. אנחנו עסוקים כל הזמן ב"פיתוח", ונשאר מעט מאוד זמן להיות ילד סתם.
השנה אני רוצה לדעת שאני שולחת את הילד שלי למקום בטוח. אני רוצה לדעת שאני שולחת אותו למקום שבו יאהבו אותו כמו שהוא, למקום שבו אוהבים בני אדם. אני רוצה שילמדו אותו מה באמת חשוב. מספיק לי שילמד ארבע שעות ביום, לא שבע.
אני רוצה שיהיו לו מורים שהוא יזכור, כאלה שיעשו לו משהו בלב, ושזו לא תהיה צלקת. כשאני רואה במערכת השעות שהוא לומד ריקודי עם - אני שמחה. כשהוא שר שירים של "כוורת" ושירים של נעמי שמר שלמד בכיתה - אני מאושרת. כשהוא מתעצבן אחרי שקיבל במבחן בתורה רק 88 - אני מודאגת. אני לא רוצה סוס מרוץ - אני רוצה ילד. אני רוצה שיזכרו שהוא ילד ושיפסיקו עם הסיפור שהוא "מבוגר נמוך".
שיהיה שמח
הסתכלתי עליו בחופש. הוא קרא כל יום ושיחק ופגש חברים וטייל וקצת נתקע מול המחשב או הטלוויזיה, אבל בעיקר היה מאושר. הוא מסיים את החופשה וחוזר לבית הספר שמח.
הוא פלא, הילד הזה. בחיי. הוא מקסים, אהוב ופיקח. יש לו אור בעיניים, והמאמן אומר שיש לו שרירי רגליים שאין לילדים בגילו. יש לו אמא פולנייה שמציקה לו, וגם עם זה הוא חי בשלום. יש לו יכולת הכלה וכישורים חברתיים נפלאים.
אני אוהבת אותו הכי הרבה שאפשר. הוא קופצני ונהדר. במקום המחנכת שלו, הייתי משתגעת מהקפיצות שלו. היא לא.
האמת? לא אכפת לי כמה חוברות הוא ילמד השנה. אני אשמח אם יכתוב ביומן, אבל אני לא מתכוונת לעשות לו על זה את המוות (אפילו שנשבעתי שכן). אני רוצה שיהיה שמח. אני רוצה שיאהב את עצמו כמו עכשיו וימשיך לצחוק בבוקר כשהוא קם ובלילה, לפני השינה. רק שלא יקלקלו לי אותו.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם