"הגרמנים לא עשו מספיק כדי להציל את חיי הספורטאים"
40 שנה לאחר טבח י"א הספורטאים באולימפיאדת מינכן, חשף ארכיון המדינה את כל הפרוטוקולים של ממשלת ישראל. הדיווח הראשוני הגיע בשעה 8:45 בבוקר של ה-5 בספטמבר, ובשעה 3:10 למחרת נמסרה ההודעה הרשמית של ראש המוסד: "כולם נהרגו". המסמכים מתארים התנהלות מבולבלת של הגרמנים
- לקריאת המסמכים בארכיון המדינה לחצו כאן
- תחקיר: ממשלת גרמניה הייתה בקשר עם מחבלי מינכן אחרי הפיגוע
- תחקיר: כך הוסתרה האמת סביב טבח מינכן
- ראיון עם מנהל הכפר האולימפי במינכן 1972
- לבד במינכן: האיש שצילם את הטרגדיה
ארכיון המדינה פרסם הבוקר (ד') אוסף מסמכים על התנהלות הממשלה במהלך מתקפת הטרור של ארגון "ספטמבר השחור" באולימפיאדת מינכן בתחילת ספטמבר 1972. המסמכים כוללים פרוטוקולים של ישיבות ממשלה, של התייעצויות שרים ושל ישיבות ועדת החוץ והביטחון של הכנסת, דוחות וחילופי מברקים.
השגרירות הישראלית במערב גרמניה העבירה למשרד החוץ בירושלים את הדיווח הראשוני על ההתקפה בשעה 8:45 בבוקר ה-5 בספטמבר. "לפי ידיעה שנמסרה על ידי המשטרה, התנפלה היום בשעה 5:00 בבוקר קבוצה פלסטינית מזוינת בתת מקלעים על המשלחת האולימפית הישראלית בכפר האולימפי במינכן", נאמר במברק הדחוף.
"לפי ידיעה ראשונית, הערבים אשר חדרו כנראה למקום מגורים של המשלחת הרגו מאמן ישראלי וכנראה פצעו אחרים", המשיך קצין הביטחון של השגרירות לתאר. "התוקפים מחזיקים בבני ערובה ודורשים שחרור ערבים כנראה בישראל. המשטרה סגרה את האזור ומפקד המשטרה נמצא במשא ומתן עם התוקפים. הידיעות לא ברורות. הקונסול שמיר יצא לכפר".
זמן קצר לאחר מכן כינסה ראש הממשלה, גולדה מאיר, את השרים לישיבת חירום, בה נקבעה המדיניות הישראלית להתנהלות מול המחבלים, וזאת במטרה להבטיח את שלומם של בני הערובה. מנהל משרד החוץ העביר את הפרטים לשגריר בבון:
"1. ישראל אינה נכנסת למו"מ עם המחבלים ומוסיפה להניח מלוא האחריות בידי השלטונות הגרמניים. הממשלה מצפה שהשלטונות הגרמניים יעשו כל אשר בידם לחלץ את בני הערובה בשלום.
2". עליך למסור כי נתייחס בהבנה לכך שיובטח למחבלים על ידי הגרמנים שיצאו לחופשי כדי לחזק הסיכוי שיובטח שלומם של בני הערובה.
"3. אנו סומכים על שלטונות גרמניה שבמגעיהם עם המחבלים ינקטו טקטיקה העשויה להרוויח זמן ולהבטיח שלומם של כל בני הערובה".
המטרה הייתה לגרום לגרמנים להיכנס למו"מ עם המחבלים וכך להרוויח זמן עד שיתאפשר להם לפרוץ בכוח ולשחרר את בני הערובה בדומה לניסיון הישראלי המוצלח בפרשת המטוס החטוף של סבנה בנמל התעופה לוד חודשים ספורים קודם לכן.
השרים החליטו לשלוח נציג ישראלי שיתדרך את הגרמנים, ובפועל ישמש "משגיח" על פעולות החילוץ. תחילה נקבע ששר הביטחון, משה דיין, וראש המוסד, צבי זמיר, יצאו למינכן, אך התעורר חשש שבואו של דיין ימשוך תשומת לב רבה ויגרום למחבלים לרצוח את הספורטאים. על כן הוחלט לשלוח רק את זמיר.
בשעה 21:00 בערב הגיעו זמיר ואיש שב"כ דובר ערבית לכפר האולימפי. במקום נמסר להם על תכנית הפעולה הגרמנית שכללה הודעה למחבלים על העברתם עם בני הערובה בהליקופטרים לשדה תעופה צבאי
התכנית שהוצגה לזמיר נראתה לו סבירה ותואמת את ההערכות הישראליות. אולם הפעולה התנהלה בשלומיאליות, הסתבכה והסתיימה בכישלון ובמותם של כל תשעת בני הערובה וחמישה מן החוטפים. בשעה 02:55 דיווח השגריר אלישיב בן-חורין כי קיבל ידיעה שכל בני הערובה נהרגו, וב-3:10 התקבל המסר במשרד החוץ בירושלים: "זמיר מאשר סופית שכולם נהרגו".
י"א נרצחי מינכן הם דוד ברגר, יוסף גוטפרוינד, משה ויינברג, אליעזר חלפין, מארק סלבין, זאב פרידמן, יוסף רומנו, קהת שור, אנדריי שפיצר, עמיצור שפירא ויעקב שפרינגר.
ביום למחרת, כאשר נודעו תוצאות האירוע הטרגיות, התכנסה ישיבת ממשלה בה התדיינו שרי הממשלה אם יש צורך לחקור את חלקה של ישראל בכישלון, אם לדרוש את הפסקת המשחקים האולימפיים והשפעת הפרשה על היחסים בין ישראל לגרמניה בעקבות הביקורת הקשה.
שר הביטחון דיין אמר בדיון "כי היו התרעות חמורות יותר מאלה שהיו בעבר, כולל שמות ופרטים", והציע לבדוק את נהלי הביטחון מחדש. שרים אחרים דיברו על כך שהמשלחת לא נשמרה באופן ראוי, הייתה מחדל.
כשעלתה הצעה להקים ועדת חקירה, דחתה זאת ראש הממשלה מאיר, כיוון שחששה כי זה יוביל למסקנה כי ישראל מודה שהמחדל הביטחוני היה שלה".
במהלך הדברים הובע חשש לכך שבציבור ייווצר הלך רוח אנטי גרמני, עם השוואות לתקופה הנאצית בשל רציחתם של יהודים על אדמת גרמניה.
רה"מ סיפרה כי השגריר הגרמני הציע כי קנצלר גרמניה באותה התקופה, וילי ברנדט, ישתתף בלוויות הנרצחים, אך הוא סירב. הממשלה פרסמה בסופו של דבר הודעה בה הביעה "הערכה להחלטת שלטונות גרמניה לעשות לשחרורם של בני הערובה הישראלים ולפעול לשם כך בכוח".
בעקבות הטבח, דרשה ישראל מהוועד האולימפי ומממשלת גרמניה להפסיק את המשחקים ופעלה בנושא גם דרך השגריר בוושינגטון, יצחק רבין. בסופו של דבר, דיווחה השגרירות בבון כי הגרמנים והוועד האולימפי החליטו שלא להפסיק את המשחקים, משיקולי ביטחון וכן מכיוון ש"לטלוויזיה הגרמנית אין תכנית אלטרנטיבית". במקום זאת הופסקו המשחקים ליום ונערך טקס אזכרה לקורבנות הטבח.
שרי הממשלה דנו בשאלה אם על ישראל לשוב ולדרוש את הפסקת המשחקים, אך הוחלט להמתין עד שתתברר עמדת ארצות הברית. השגריר רבין דיווח מוושינגטון כי האמריקאים ביקשו שמאיר לא תדרוש מהם להחזיר את נבחרתם ממינכן, מאחר שהנשיא ריצ'רד ניקסון "איננו מסוגל להורות לקבוצה האמריקאית לחזור".
כאשר שב זמיר לישראל, אשר הייתה שרויה באבל כבד על הפיגוע, הוא הגיע לישיבת הממשלה כדי לתאר את האירועים כפי שהיה עד להם במינכן. הוא סיפר כי בהגיעו לכפר, הוא נועד עם שר הפנים של מדינת בוואריה, שאמר לו כי המחבלים קבעו אולטימטום לפני שיוציאו להורג שני בני ערובה נוספים.
"הוא היה חסר סבלנות מאד, ובכלל – הרושם שלי היה, שכל העניין עלה להם לראש והם רצו לגמור את זה כך או אחרת", אמר זמיר. "אמרתי לו שכאן הסבלנות היא הנשק היקר ביותר שלנו. הבה נשחק את המשחק בסבלנות. אמרתי שיגיד לו, למטרות טקטיות, שמדינת ישראל קיבלה עקרונית את העניין. היא מסכימה לכך. הוא אמר: זאת אמרתי לו כבר".
זמיר ניסה למנוע בכל מחיר את המראת המחבלים ובני הערובה לקהיר, ואף הציע להעביר את בני הערובה לשווייץ ואז ישראל תיענה לדרישות הטרוריסטים, אולם הגרמנים מסרו כי מנהיג החוטפים מסרב לכך. ראש המוסד לא הסתיר את סלידתו מהתנהלות מארחיו בדקות אלה: "איש המשטרה היה מאד חסר סבלנות כלפיי והם קיבלו אותי בהרבה אי רצון".
זמן קצר לאחר מכן, עמדו המחבלים לצאת עם בני הערובה, תחילה באוטובוסים שיעבירו אותם למסוקים ומשם לשדה התעופה. זמיר סיפר כי הוא שמע שלגרמנים אכן יש תוכנית "שהתנהלה כמו שעון שוויצרי". "בשלב הזה, התעודדנו מאד", אמר. "כי ראינו שיש כאן תוכנית צבאית והעניין מסודר".
זמיר הצטרף למסוק של הבכירים הגרמנים והגיע עמם לשדה התעופה הצבאי, שניות ספורות לפני נחיתת המסוקים עם המחבלים והחטופים הישראלים. ראש המוסד הודה כי הוא חש שהתנאים במקום אידיאליים לביצוע פעולת חילוץ וכי הגרמנים הצליחו לגרום למחבלים לחוש כי הם פועלים כדי להיענות לדרישותיהם.
אבל אז הכל החל להשתבש. ליד אחד המסוקים עמד טייס ודיבר עם אחד המחבלים, ועוד שני מחבלים עמדו בסמוך. אז ירדו שני מחבלים נוספים, בהם המנהיג בעל הכובע הלבן, וניגשו לבדוק את מטוס לופטהנזה שהיה אמור להטיס אותם לכאורה למצרים. זמיר הודה כי המידע היה שיש רק חמישה מחבלים, אבל בפועל היה שמונה.
"היה זה בשעה 11 בלילה, כאשר נפתחה לפתע אש", שחזר ראש המוסד. "עד עכשיו איני יודע מי נתן את הפקודה לפתוח באש. הם ידעו שכאילו יש חמישה מחבלים בלבד וכנראה שהם ספרו אותם. לא היה לי עם מי לברר זאת".
שניים מהמחבלים, בהם המנהיג, הצליחו להימלט חזרה למסוקים וגם ירו לעבר המבנה שבו היו הבכירים. מפקד המשטרה אמר לזמיר כי הם לא רוצים להשיב אש כדי שלא לפגוע בבני הערובה במסוקים וכי הם ממתינים למשוריינים שאמורים להגיע בקרוב. בעיה נוספת הייתה שהאזור היה חשוף והגרמנים עדיין חיפשו אמצעי שיאפשר להם להאיר לכיוון.
לפי זמיר, גם הצלפים המשטרתיים לא היו ערוכים לפעולה. "אוזלת היד מתחילה מזה שאני חשבתי שמדברים על צלפים, שהם יורים מרובים. מתברר שהם צלפו מאקדחים. באחד המקרים ירו מעוזי. ייתכן שהיה שם גם רובה אחד או שניים שירו בהם", סיפר. "באותו הזמן התרוצצתי כבר בבניין ורצתי לחפש ולראות והתברר לי שהם (השוטרים) עם אקדחים. הם לא רצו שאסתובב שמא אחטוף כדור".
ביוזמת זמיר, ניסו הגרמנים לשכנע באמצעות רמקולים את המחבלים החיים להניח את כלי נשקם. אדם נוסף, ששמו נמחק מהרשומות, גם דיבר עם המחבלים ואמר להם שהגרמנים פתחו באש רק כי הטייס שלהם נורה בחילופי האש הראשוניים. למרות זאת, המחבלים לא הגיבו.
ברגע שהגיעו המשוריינים, כאשר כחצי שעה, הם פתחו באש לעבר המחבלים. "ואז, אחד החבלנים זרק רימון וההליקופטר עלה באש", סיפר זמיר. "תוך דקות יצאו והחלו לכבות את האש. ואז נפתחה אש מצד שני. היה זה בשעה 1 בלילה, אחרי מלחמה של שעה, והאש הייתה מכיוון ההליקופטר השני. פירוש הדבר, שהיה שם חבלן. מסתבר שהם היו שמונה ולא חמישה".
זמיר ההמום קרא לעבר הגרמנים: "תשמעו, כבר אין מה להפסיד. תצאו או אנו נצא להליקופטרים?". אבל ברגע ששוב נפתחה אש, כולם רצו חזרה לעבר הבניין. "אז ניגש אליי מייג'ור משדה התעופה ואמר לי: אני מצטער, אך זה לא צבא, מה שאתה רואה כאן".
אחרי שהסתיים הקרב, ניגש זמיר למסוקים הפגועים. "כאשר התקרבתי לשם, ראיתי את האנשים שלנו, כשהם במצב ישיבה. מכיוון שהיה שם החבלן – הם היו הרוגים. והאיש שיצא מכאם – לדעתי, אנשינו נפגעו מהאש שלו, לא מאש חיצונית. כולם היו הרוגים".
ראש הממשלה מאיר שאלה אותו: "הם היו במצב של ישיבה? קשורים?".
זמיר: "כן. קשורים זה לזה".
מאיר: "וכאם היו שרופים" (מראה על ההליקופטר השני).
זמיר. "כן. הטייס הגרמני גם הוא היה הרוג וגם החבלנים".
ראש המוסד המשיך לתקוף את ההתנהלות הגרמנית. "אמרתי לשגריר: לפי דעתי (אני אומר את זה בכל האחריות), הם לא עשו מאמץ מינימלי להציל את החיים, לא לקחו סיכון מינימלי לנסות להציל את האנשים, לא שלהם ולא שלנו. טייס אחד של הגרמנים נשרף. הוא שכב במרחק ארבעים מטר מהם. אמרתי להם: אדם פצוע זחל מאתיים מטרים. תוציאו אותו משם! הוא זחל על ארבע, פצוע, ואיש לא יצא לחלץ אותו".
השר יגאל אלון שאל את זמיר אם הגרמנים "האמינו בתוכנית שלהם". "הם רצו להמשיך באולימפיאדה ורצו לגמור עם העניין הזה בדרך זו או אחרת", השיב ראש המוסד. "אמנם בדרך הטובה ביותר שניתן להשיגה. אני בטוח במאה אחוז שהייתה להם כוונה להשתלט".
זמיר גם חיבר דוח מסכם, שבו התייחס שוב לפרטים והוסיף את מסקנותיו. "בנסיבות שתואר בפני על ידי שר הפנים, אני סבור שהשיקול לבחור בדרך שתאפשר הוצאת חבלנים ובני ערובה מהבית לשטח פתוח היה נכון", כתב.
עם זאת, ראש המוסד ציין כי הגרמנים היו חייבים לדעת את המספר המדויק של המחבלים, היה עליהם להכין מראש בשדה התעופה צלפים עם כלי נשק מתאימים, משוריינים ואמצעי תאורה ניידים והיה על כוחות המשטרה להסתער על המחבלים מיד לאחר מטח האש הראשון. "איני יכול שלא לציין שהיה זה ביצוע חילוץ גרוע וכושל שגרם לתוצאה הטראגית", סיכם.
בישיבת הממשלה ב-6 בספטמבר, סיפר זמיר כי בידי הגרמנים יש שלושה מחבלים חיים. ראש המוסד אמר כי הוא שאל את עמיתו הגרמני "מה יקרה, עכשיו הם יכולים לחטוף להם מטוס לופטהנזה ולאלץ אתכם לשחרר אותם?". הגרמני השיב כי "אינו יכול להבטיח לי שזה לא יקרה, במצב השורר עתה בממשלה שלהם שם".
התסריט התממש ב-29 באוקטובר, פחות מחודשיים אחרי הפיגוע. מחבלים פלסטינים חטפו מטוס לופטהנזה, שהיה בדרכו מביירות למינכן, והחוטפים הודיעו כי בכוונתם לטוס למינכן ולפוצץ את המטוס, אם לא ישוחררו המחבלים שנותרו בחיים. לאחר מכן חגו החוטפים מעל זאגרב, ושוב איימו לפוצץ את המטוס אם לא יביאו אליהם את שלושת המחבלים.
ממשלת ישראל קראה לגרמנים שלא להיכנע לדרישות החוטפים, ובכך "להוסיף על אסון מינכן". שגריר ישראל בבון הציג עמדה זאת לממשלה המערב גרמנית אך זו החליטה להיענות לדרישות ולהטיס את המחבלים ליוגוסלביה.
ההחלטה הגרמנית גרמה למשבר קשה ביחסים בין המדינות. שר החוץ, אבא אבן אמר לשגריר בבון כי "במידה מסוימת כאילו הפעולה מבטאת פסק דין מוות על ישראלים אחרים". הכנסת גינתה את שחרור המחבלים והחזירה להתייעצויות את השגריר.
ישיבת הממשלה שעסקה בנושא הייתה סוערת, ונשמעה בה ביקורת חריפה כלפי גרמניה ואף התייחסויות לנושא השואה. ראש הממשלה אף רמזה למזימה אפשרית, כשאמרה בישיבה כי "הכל הלך כל כך מהר, אפילו לא ניסו להתמקח אתם. כאילו היו ההליקופטרים מוכנים עבור המחבלים".
התגובות החריפות בישראל ובעיקר הרמיזות ליחסה של גרמניה ליהודים בעבר עוררו כעס בגרמניה, ובמיוחד אצל הקנצלר וילי ברנדט, שהתנגד למפלגה הנאצית ופעל נגדה במחתרת. ברנדט פנה למאיר, הסביר לה כי ההיענות לדרישות החוטפים נבעה מרצון להימנע מסיכון חיים וביקש ממנה להצטרף למאמץ שלא לפגוע ביחסים בין שתי המדינות.
מאיר מסרה לברנדט בפגישה עם השגריר הגרמני כי לא הייתה כוונה לפגוע בו, ו"כי אנחנו יודעים יפה מאוד להבדיל בין מה שקרה בשבוע שעבר לבין התקופה האיומה של השואה". המסרים המפויסים תרמו להנמכת הלהבות, והיחסים בין המדינות חזרו בהדרגה למסלולם.
בהכנת הידיעה השתתפו רע כהן, אסף נחום ובן זגגי.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם