מפגש בין אם שכולה לחייל שהרג את בנה
פחות אבל עוד כואב: החייל שגרם למותו של קובי פוליקר במכת קסדה ורחלי, האם השכולה, במפגש טעון, 21 שנה אחרי המקרה הנורא
עוד בחדשות:
- משפחת הפצועה בפגע וברח: "שהנהג ישלם"
- אישה נדקרה בדרום תל אביב ונפצעה אנוש
- משבר איסלאמי? חמאס מסרב לקיים פגישה באיראן
פייג: "כל השנים הלכתי עם שאלה מאוד קשה בראש. סליחה או לא סליחה. על מה סליחה? אני עשיתי משהו בכוונה? אם אני מבקש סליחה, אני מודה שעשיתי את זה בכוונה. ובכלל, איך מבקשים סליחה? היו לי מלא תסריטים בראש, איך אני אומר ומה אני אגיד. הפחד הכי גדול היה שאני אשב שם על הספסל ואני אנסה לחבר איזה משפט שניסחתי, משהו שיתפרש לא נכון. ברגע שראיתי את רחלי, פשוט התחלתי לבכות. כמו ילד קטן. עד לאותו רגע הכל היה תאורטי. זה היה קתרזיס אמיתי שחיכיתי לו שנים. אני לא בכיתי שנים. לא הצלחתי להגיע לבד למקום הזה. גם אם עמד לי בגרון, הראש אמר 'יאללה, יאללה, תפסיק לבכות'. הבנתי כמה זה היה מיותר, ההתעסקות הזו. דבר אחד, רחל, רציתי לבקש ממך ולהבין ממך. ברגע שאמרת לי 'אני יודעת שלא עשית את זה בכוונה ושאם היית רוצה היית לוקח נשק ויורה בו' - הבנתי שזה מה שרציתי ממך".
פוליקר: "הייתי חייבת להגיד לך את זה. הרגשתי שזה מה שאתה צריך לשמוע ". פייג: "ישבתי שם ופתאום זה כל כך לא משנה מה יגידו, אם יראו אותי בוכה, לא יראו אותי. משנה זה רק היא ואני".
ביתה של רחלי פוליקר מסתתר בטבורה של קריית חיים. שכונה ללא גבולות, מלופפת במוצקין, ביאליק, חיפה. בשביל רחלי פוליקר זו "הקריה". כולם בקריה מכירים את הפוליקרים. את יהודה כמובן, אבל גם את יוני, בנה הקטן של רחלי, מוזיקאי ומעבד מוכשר בזכות עצמו. בסלון הבית גובלן ענק, מרהיב ממש, מעשה ידיו של יהודה. "לא סתם ציור, תפר-תפר", היא מתגאה ביצירה שקיבלה מהגיס. ברקע קול מים מפכים ממפל חשמלי קטן וריחות בישול עזים, מתוקים. רק בפינת האוכל בסלון אפשר להבחין בתמונה ממוסגרת, כומסת בתוכה טרגדיה גדולה, מתמשכת, הטרגדיה של משפחת פוליקר.
קובי היה הבן האמצעי. אח קטן לשרית, אח גדול ליוני. "מה גיליתי אחרי המוות שלו?", שואלת-מספרת פוליקר, "כמה הוא עזר. הייתי בהלם. מה, באמת, עד לשם הוא הגיע? איזו אישה זקנה סיפרה שהוא היה סוחב לה בחזרה מהתיכון את הקניות. הוא לא סיפר את זה. זה היה קובי. הוא היה מקסים, עצמאי. כשהיה
כשהגיע לגיל גיוס התעקש להיות לוחם. הימים ימי האינתיפאדה הראשונה. צה"ל סיבך את רגליו בסמטאות מחנות הפליטים, מדלג בין מטר אבנים לבקבוקי תבערה מהגגות. קובי וחברו לפלוגה, אלון פייג, הספיקו להישלח לקורס מפקדים. שניהם יועדו לקצונה. "הוא בחר להיות בגבעתי, בסוף העולם", מספרת פוליקר, "ועוד קשר מ"מ. אמרתי לו, 'איך אתה עושה לי דבר כזה? אני עוד במלחמות עם אבא שלך על זה שהתגייסת לקרבי'. והוא ענה, 'אל תדאגי, יהיה בסדר'. אני זוכרת אותו חוזר הביתה, קונה קופסה ענקית של משחת נעליים, 'שיהיה לכולם'. מתקשר אלי שאקנה סיגריות בשביל חבר שלו, שלא משיג סוג מסוים. ילד מקסים".
בהמשך, כשכבר היה מאוחר מדי, גילה הצבא שבפלוגה של קובי בגדוד שקד של גבעתי שררו נורמות התנהגות פסולות. בשרשרת המזון הצה"לית המפקדים מתעללים, החיילים הדומיננטיים מעבירים הלאה, עד לנרפה שבלוחמים. כזה, סיפרו החברים לפלוגה, היה אלון פייג. מושא ללעג ולהתעמרות מצד חבריו.
במוצאי שבת אחת הכל התפוצץ. פייג נכנס לאוהל ומצא את שי עזרא, חייל בפלוגה, שוכב על מיטתו. התפתח עימות. קובי פוליקר התערב. "אל תתערב", התפרץ עליו פייג, "אני אתן לך את הקסדה בראש". "נראה אותך", השיב פוליקר והגיש את ראשו. פייג חבט בעוצמה. "התחשמלתי", מלמל פוליקר. הוא הובהל לרופא צבאי. פייג נמלט מהאוהל. בשעות שאחרי כן הידרדר מצבו של פוליקר. הוא הקיא, איבד הכרה, פרכס. עד שהוטס במסוק לבית החולים, מצבו כבר היה אנוש. שלושה ימים פרפר בין חיים למוות ולבסוף נכנע גופו. בן 19 היה במותו.
ממרחק שני עשורים, רחלי פוליקר כבר לא מסוכסכת עם המחשבה מה היה קורה אילו מת בקרב, כלוחם, ולא בידי חייל אחר, בסכסוך מיותר. "תמיד אמרתי 'כן, זה היה מאוד מקל'", היא מודה, "אבל היום אני אגיד לך שאובדן זה אובדן. כל אמא שלוקחת את הבן לצבא מזילה דמעה, מקווה שלא יקרה לו משהו. זה צבא. זה נשק, מפחיד. אבל לחשוב שחבר יעשה לו את זה? אי אפשר היה לקבל את זה. זה לא נתפס. לי היו תחושות כאלה. כל הזמן הייתי שומעת בחדשות על מה שקורה. אמרתי לו, 'עזה, תיזהר. הם עולים על הגגות וזורקים בלוקים על החיילים. תשמור על הראש שלך, תהיה ערני, תסתכל למעלה'. הוא לא שמר על הראש. כשאלון אמר לו, 'סתום את הפה, אני אתן לך את הקסדה בראש', הוא אמר לו 'בוא נראה אותך' והגיש את הראש. הוא לא תיאר לעצמו שהוא יעשה את זה".
משפטו של אלון פייג סוקר בהרחבה. הוא נידון לארבע וחצי שנות מאסר, מתוכן שנה וחצי בפועל. לאחר עשרה חודשים שוחרר בניכוי שליש ושובץ מחדש ביחידת צנחנים. בינתיים הפך לרוצח לאומי. מכל פינה ומבט ברחוב שמע קול מהדהד. "מה עשית?", נשאל כקין בשעתו, "קול דמי אחיך צועקים אלי מן האדמה". ולא רק החייל שהנחית מכת קסדה קטלנית, אלא גם האיש שהרג את האחיין של יהודה פוליקר.
הדוד הזמר, שבור וכואב, הודיע שיפסיק להופיע. את האלבום "לעיניך הכחולות", שעל העטיפה שלו הופיעה תמונתו של קובי, הקדיש לאחיין. את השיר "קין" כתב על פייג. "תסתכל על עצמך", שר יהודה פוליקר, "תגיד לי איך אתה נראה. . . אז מה שם קרה? טעות או כוונה?". בהמשך יכתוב "גם אני רוצה להיות בן של מי שרימה והונה וקיבל חנינה, בן של אבא יסדר לי חיים קלים בצבא, אבא ישלם ויבטל את התלונה".
עם שחרורו של פייג המשפחה הרגישה שמדובר בעונש מקל, סלחני. "מה שהכי הפריע לי", נזכרת רחלי, "זה שהוא לא הביע חרטה על מה שהוא עשה. זה הכי כאב. בבית המשפט הוא אמר 'אם הייתי יכול לעשות את זה שוב, הייתי עושה'. הוא לא הביע חרטה. השופט התחנן שהוא יביע חרטה, כדי שיוכלו להקל לו בעונש. לא הריגה בכוונה תחילה, אלא בשוגג. השופט אמר לו, 'אתה לא מותיר לי ברירה'. אבל אתה יודע, אלה ילדים עם אגו מנופח".
21 שנים קדימה, הדי המשפט שככו, גם רעש חבטת הקסדה ההיא. פוליקר חזר מזמן להופיע, ורק "קין" בהופעות ממשיך להזכיר נשכחות. רחלי פוליקר יושבת עכשיו בסלון ביתה, מחכה לאלון פייג. "הוא לא היה פה אף פעם", היא אומרת. "בפעם הראשונה ביקשתי שיעשו את הפגישה בחוץ ולא בתוך מקום סגור".
למה?
"לא ידעתי איך הגוף שלי יגיב לזה. זה לא פשוט. חשבתי שאם אנחנו נהיה ליד חוף ים, קצת ירק, זה ישפר את האווירה מבחינה אנרגטית. הפגישה הייתה מאוד מרגשת.
"שמע, אני תיארתי לעצמי שהוא סובל. לא הופתעתי. אתה יודע, לא פעם, כשכבר הייתי משלימה עם המוות של קובי, הייתי נכנסת לנעליים של ההורים שלו והייתי חושבת איך הייתי מרגישה אם הבן שלי היה עושה את זה למישהו אחר. ניסיתי להבין מה קורה איתם. זה איום ונורא, גם זה וגם זה. אז תמיד חייתי בידיעה שיום אחד אצטרך לסגור את המעגל הזה. אם הטלוויזיה לא הייתה יוזמת, אני הייתי יוזמת. רק לא ידעתי איך למצוא אותו. חיפשתי אותו באינטרנט. חשבתי שאולי הוא לא בארץ. לא ידעתי עליו כלום".
צלצול האינטרקום קוטע את השיחה. פייג נכנס. הוא נרגש, קולו רועד. פוליקר, חייכנית יותר משהייתה בפעם קודמת, יושבת בקצה הספה, זקופה. מעל שניהם הגובלן של יהודה.
"הרבה שנים רכבתי על אופנוע בתל אביב", מספר פייג, "ותמיד יש את הקטע כשכל האופנוענים בקו ראשון לפני הרמזור, מחליפים מבטים. לי יש יותר גדול, לך פחות. ידעתי שיהודה רוכב על אופנוע. תמיד היה לי את הפחד שאני אעמוד ברמזור ומהזווית של הקסדה אני אסתכל הצדה והמבטים שלנו יצטלבו. זה לא קרה, בחיים לא פגשתי אותו. אבל זה מדהים. שנה שעברה הייתי פה כל השנה, לימדתי בתיכון קריית חיים. מטר מפה. הסתובבתי פה ברחובות וחשבתי'מעניין איפה הבית שלה'".
היכולת של השניים לפתוח את הפצע מרשימה. לחטט בו, להסביר את מה שטרם נפתר. בקשת הסליחה למשל. פייג מדבר על קובי, משתמש בפועל "נפטר" ומיד מבקש את רשותה של פוליקר. "זה בסדר, כן? ", הוא מוודא. "ביום שזה קרה הייתי בכלא 4, במעצר. באו מנהל הכלא, אבא שלי, העורך דין שלי להגיד לי שקובי נפטר. הם ניסו לראות איך אני אגיב. אני זוכר שהבנתי את זה, כמו חולשה בכל הגוף. אחרי כמה שניות נרגעתי והבנתי שאני חייב להיות חזק. אמרתי לעצמי 'לא עשיתי שום דבר בכוונה. אני חייב להיות חזק".
"בראש עוברים הרבה תסריטים. דיכאונות, התאבדות, מוסדות סגורים. זה הולך לשם. או שאני משתגע או שאני לוקח את זה בידיים. המחשבות רצות בראש. בצומת הזה החלטתי שאני חזק ולא משנה מה יגידו. אני לא הולך לאבד את החיים שלי מעכשיו. אולי היום זה יכול להסביר לך כל מיני התנהגויות שלי אז, שמאוד הרגיזו אותך".
פוליקר: "ילד בן 19 עם אגו בשמים. אתה לא צריך להסביר לי כלום. ילד זה ילד, נו מה?".
פייג : "יותר מזה, אמרתי לעצמי, אני לא הולך לנצל את זה ולעוף מהצבא על סעיף פסיכיאטרי. לא אתן להם לזרוק אותי מהצבא. בסוף השלמתי צבא עד היום האחרון. ולא רק השלמתי, היה חשוב לי להמשיך להיות חייל לוחם".
פוליקר: "את האמת? זה הרגיז אותי מאוד. אמרתי 'איך אתם נותנים לו נשק ביד? אתם לא פוחדים שהוא יהרוג מישהו והפעם הוא גם יירה בו?' אמרתי שזה כבר בנאדם מטורף".
פייג: "איך ידעת שהייתי קרבי?".
פוליקר: "סיפרו לי. ידעתי הכל. ידעתי אפילו שהלכת לצנחנים. חשבתי, מה, הוא גם קיבל פרס? כי הרבה חיילים בגבעתי רוצים ללכת לצנחנים וכאילו רק אחרי שהורגים אפשר להגיע לצנחנים. זה נשמע לי לא הגיוני. אני גם יודעת שהסתכלו על הנשקים שקיבלתם. זה קיבל גליל, זה קיבל מקוצר. ילדים. הסתכלו על כל דבר".
פייג : "את יודעת, זה בנה לי את הביטחון בחיים. אחרי שנים, נכון, באה ההתפוררות. אבל אז זה היה נכון לחיות את החיים ולהרגיש חיוני ושהצבא סומך עלי. הייתי בתקריות ירי בעזה ותפקדתי כחייל וזה עשה לי את החיים הרבה יותר קלים, את המשך הדרך".
פוליקר : "הם רצו לשקם אותך, אבל לי היה קשה מאוד לקבל את זה".
חזרת לאוהל מאז?
פייג: "לא, לקחו אותי למעצר ושם זה נגמר. מעולם לא חזרתי לשם".
הדיאלוג המוקדם בין השניים - סמוי, נסתר, לא מודע - התנהל כל השנים. לא מודע, מפני שרק כעת, כאשר הם יושבים ומדברים, מתברר שהיו בעבר כמה ניסיונות להיפגש, להעביר מסרים. אחד מהם עולה אגב השיחה ומפתיע את שניהם. שנה וחצי אחרי המקרה ההוא, אני מזכיר לפייג, עלית לקבר והשארת מכתב על הקבר. "אני זוכר שעליתי לקבר, אבל אני לא זוכר פתק", הוא עונה ומנסה להיזכר. "כן, כן. זה היה כשהשתחררתי מהכלא. היו איתי שתי ידידות והן אמרו'אתה לא הולך מפה עד שאתה לא כותב מכתב'. פחדתי מזה פחד מוות".
"אני זוכרת שהביאו לי מכתב, אמרו לי שזה היה מונח שם", נזכרת גם פוליקר. "אבל לא ידעתי שזה אלון כתב. זה אתה? לא כתבת שזה אתה. חששתי ככה. אמרתי מי יכול לכתוב דברים כאלה? היה שם סוג של חרטה, של סליחה".
פייג: "אני לא זוכר מה כתבתי".
פוליקר: "גיסתי הביאה לי את זה, אני זוכרת. ישבתי וקראתי וחשבתי שזה אתה. שמך לא היה כתוב שם, אבל השתמע מזה שזה אתה. כמובן שגם כשהיינו בבית החולים, בשלושת הימים האלו, צלצלו לבית החולים ושאלו אותי אם אני יכולה לדבר בטלפון. אמרו לי שאלה ההורים שלך. אמרתי 'לא, אני לא רוצה לדבר איתם. לא רוצה לדבר עם אף אחד'. זה היה בשלושת הימים שקובי גסס. אז אני כן יודעת שהיה ניסיון".
פייג: "כן, הם שלחו חבר שינסה לברר, והוא קיבל תשובה 'שלא יתקרבו למשפחה'. אני לא יודע אם את יודעת, ההורים שלי קיבלו מחברים של קובי שיחות איום: 'נהרוג אתכם, נעשה לכם מה שעשו לקובי'. הם עברו דברים נוראים. הם סגרו את זה כל כך עמוק בפנים שהם לא מדברים על זה. ניסיתי לדבר עם אמא שלי והיא אמרה'העיקר שטוב לך'. הם עברו תהליך מאוד קשה.
"לפני עשר שנים הכרתי מישהי, תחקירנית בטלוויזיה, והיא אמרה לי, 'בוא נעשה סרט, בוא נפגיש ביניכם'. אמרתי לה 'לא, מה פתאום'. פחדתי מזה מאוד, לא רציתי חשיפה. ואז היא אמרה, 'בוא נעשה את זה בלי סרט. מה אכפת לך? אתה תרגיש הרבה יותר טוב אחרי זה. לך, תבקש סליחה, תסגור מעגל'. היא הוציאה לי את המספר ואמרה לי זה המספר של רחלי פוליקר. אני כבר הייתי עם הטלפון ביד".
ומה קרה?
"משהו עצר אותי בפנים. זה לא היה לי נכון. זה חד מדי. בלי הכנה, בלי כלום".
פוליקר: "אני לא יודעת מה היה קורה אם היית מתקשר. לכן אני אומרת שעכשיו זה הזמן המתאים. ברגע שאמרו לי, הסכמתי. אבל אתה שואל אותי על כמה שנים אחורה? אני לא יודעת. אני אגיד לך עוד משהו. שמעתי לפני שנתיים, היה לך אח שהייתה לו תאונת עבודה? נפגע בראש?".
פייג : "כן, איך שמעת?".
פוליקר: "הייתי בשיעור קבלה ובאה מישהי ואמרה לי,'תקשיבי, אני שמעתי כך וכך'. אמרתי 'זה לא יכול להיות. זה נורא מוזר'. הבנתי שהוא בבית חולים, פגיעת ראש, במצב מאוד לא טוב".
פייג: "מורדם ומונשם".
פוליקר: "סיפרתי את זה באתר שלי וכתבתי, 'אני לא שמחה שזה קרה לו, אבל ההורים שלו קצת מבינים מה עבר עלי בשלושת הימים האלה, הקריטיים. אני מאחלת לו שיבריא וייצא מזה'. בדיוק 19 שנה אחרי המקרה. באוגוסט, בול 19 שנה אמרתי, איזה סגירת מעגל. קובי היה בן 19. עברו 19 שנה וזו סגירת מעגל כזו. באמת רציתי לשאול אותך על זה".
פייג: "זו הייתה פגיעה בלסת, לקח לו איזה שבועיים והוא יצא מזה, היום הוא בסדר".
פוליקר: "אמרו לי, אני יודעת. כל הזמן התעניינתי, שאלתי מה קורה".
לפוליקרים יש עניין עם הראש. ברכה, קללה, אולי שניהם. משם מגיעה היצירה, הכישרון; משם מגיע האובדן, המוות שחוזר ובא. בליל יום העצמאות 1995, ארבע שנים אחרי מותו של קובי, עלה בן הדוד, קובי "הקטן" פוליקר (שניהם נקראו על שם הסבא, ג'קו), לקברו של קובי "הגדול" והתאבד על הקבר בירייה בראשו. משפחת פוליקר דיממה בשנית. "אחרי שקובי שלי נהרג, קובי הקטן אמר ליוני, 'אני אהיה אח שלך מעתה והלאה'", נזכרת רחלי פוליקר. "הוא התחיל לקחת אותו למגרשי כדורגל, לסרטים. ואז אמרנו יופי, הוא קצת מרפא לו את הנשמה, ואז הוא הלך ועשה את זה. אתה יודע מה זה בשביל יוני?
"יום אחד חזרנו מאזכרה ואנחנו רואים צו גיוס. אמרתי 'אוי אלוהים'. משה לקח את זה, 'על גופתי המתה'. אמרתי לו 'תירגע'. בסדר. אני גם לא מוכנה. הוא הלך ללשכת גיוס ושאלו אותו אם הוא רוצה להישאר עם המוזיקה, ללכת ללהקה צבאית, גלי צה"ל, מה לא הציעו לו? הוא לא רצה לשמוע. שאל 'אני יכול בלי מדים?', אמרו לו אין דבר כזה. 'אני לא מוכן ללבוש את המדים האלה'. ניסיתי לשכנע אותו אבל הוא כעס על הצבא. הוא היה בן עשר וחצי, אח שלו היה כמו אלוהים בשבילו".
ולא רק קובי. אחיה, אמה וגיסה של רחלי, כולם נפגעו בתאונות דרכים, פגיעות ראש. גם יוני, שגדל כציון, קיבל את שמו אחרי פגיעת ראש כזו. "כשיוני נולד קראתי לו ציון על שם אחי שהייתה לו תאונת דרכים. יום אחד, כשהוא היה בתיכון, הוא חצה את הכביש, מישהו חתך ובא מולו. כל הראש שלו היה בתוך הזכוכית של האוטו. כשהשוטרים באו הם נבהלו 'וואו, פוליקר'. הם לא ידעו איך להגיד לנו. אמרתי זהו, אני מחליפה את השם".
לפני שש שנים נכנסה המשפחה לסחרור נוסף. "הכל התמוטט סביבי", היא נאנחת. "מאז שקובי הלך נזרעו שם זרעים לא בריאים. התגרשתי, גירושים מאוד מכוערים, ומאז שהתגרשתי כל המשפחה מהצד הזה ניתקה איתי קשר".
משבר נוסף התגלע סביב המפגש עם פייג. "זה לא היה מקובל על המשפחה שלי. הם לא היו מוכנים שאני אעשה את זה. התנגדתי. כאילו מה, אתם לא יכולים להיכנס לי לוורידים. אלה החיים שלי. אני מרגישה צורך, אני רוצה לסגור מעגל, להמשיך לחיות. אני לא מוכנה יותר להמשיך לחיות בתוך השנאה הזו. היה לי פה גוש, אבן, הנשימה הייתה נעתקת לי. הרגשתי שזה מעיק עלי. כשפנו אלי שמחתי מאוד. עכשיו אני בנתק עם הילדים שלי. הם בצד של האבא. לא הגיעה לי נטישה כזו. זה קרה בתקופה האחרונה והמפגש עם אלון היה רק חלק מהטריגר. מה אני יכולה לעשות? אני לא עשיתי כלום לאף אחד. אני מקווה שהם יראו ויקראו, ואולי קצת יבינו שהם לא היו כל כך בסדר איתי. אני פתוחה לתיקונים כאלה. אם אני סולחת לאלון, אני סולחת לכל העולם".
פוליקר, בפעם הראשונה בשיחה, נשברת. "אם קובי היה חי זה לא היה קורה", היא אומרת בדמעות. "לא הייתי סובלת. הוא לא היה נותן לי לסבול. הוא היה כל כך קשור אלי".
את מדברת איתו?
"המון, כן. הוא מאוד שמח על המפגש הזה. אני מתקשרת איתו. יש המון חלומות. הילד הזה לא עוזב אותי. כל שנייה אני מרגישה שהוא איתי. אני רוצה שגם הוא ינוח מכל הסיפור הזה. החלטתי שאני לא סובלת יותר. אני פותחת דף חדש ונקי בחיים שלי. אפילו את הבית הזה אני עוזבת בתחילת החודש. נועלת אותו והולכת. שכרתי לי בית בקיבוץ. זהו, החלטתי לפתוח דף חדש ולבן. לא חשבתי פעמיים. אני אנעל את הבית ואני אלך. לדעתי, ברגע שנפגשתי עם אלון כל החיים שלי השתנו. אני כבר פתוחה לזוגיות. לא הייתי פתוחה לזוגיות עד עכשיו. ידעתי שאם אני סוגרת את העניין עם אלון, אני אבריא. מה זה אבריא? אמרתי לך, יש לי פה מין משהו לא שלם. אני לא מדברת על הכאב. אותו אני אקח איתי לקבר. אני מדברת על הרגשות מאז. אפשר להגיד שאני הייתי חולה וזה נתן לי משהו בדרך לשלמות, סגירת מעגל, חשק לחיות".
מה עבר עליהם במרוצת שני העשורים? הרבה ולא כלום. פיזית התבגרו, נפשית עצרו מלכת. פייג (40) השתחרר ועבר לתל אביב. "אמרתי לעצמי, אם אני עכשיו הולך להודו כמו כולם, אני מאבד את עצמי. העסקתי את עצמי כל הזמן. גם בכלא. עבדתי כל הזמן, אחראי מטבח ואחראי אפסנאות, רק לעבוד כל הזמן, להיות עסוק. לא לשקוע. זה סחב אותי הרבה שנים קדימה, העניין הזה. נרשמתי ללימודי קולנוע, עבדתי בשלוש עבודות, רק לא לשקוע. רצתי ורצתי עד שאחרי איזה עשר שנים הדברים התחילו להתפורר. למה אני רץ? כמה אני צריך לרוץ? עד מתי? כל זה היה רק כדי שיגידו שאני טוב, שאני מוצלח. להיות נדיב ואדיב, שלא יגידו עלי משהו רע.
"אני חושב שנמנעתי מהרבה עימותים בגלל מה שקרה. אנשים מהצד אמרו לי,'אתה לא נלחם על הזכויות שלך, איך אתה לא נלחם?'. זה הפך להיות די קיצוני. אפילו הפסדתי כסף, רק לא להתעמת. גם בבוס שלא שילם ואמר לי 'זה מה יש', לא נלחמתי. פחדתי שתתפרץ בי האלימות, שיתפרץ בי משהו. הרי יש לי שם כזה, יש לי מנחוס. זה השתרש בי. רק אחרי טיפול פסיכולוגי, אחרי גיל 30, התחלתי פתאום להבין שזה קיצוניות. שזה לא טוב".
הוא מטפל בדרמה וקולנוען. "וידאו-תרפיה בקבוצות", הוא קורא לשילוב ביניהם. מטפל, גם בבית, בפסיכודרמה קלאסית. מסגרות חינוכיות, קבוצות, שיקום אסירים. לפני חמש שנים התחתן עם חברה מהיסודי. יש להם שתי בנות, בת ארבע ובת שלוש. מתגוררים בפרדס חנה.
רחלי פוליקר (64) נעה בשנים האחרונות כמטוטלת בין סערות משפחתיות לתהליכים אישיים. המשמעותי ביותר, זה שאפשר לה להיפגש עם הורג בנה, הוא היציאה ללימודים. בגיל 58 יצאה ללימודי קינסיולוגיה (שיטה לאיזון מערכת התנועה והאנרגיה של האדם) וגישור, עבדה בבית המשפט, התנדבה במשטרה ובעמותת "אור ירוק". כיום, במקביל ללימודים נוספים, עובדת כקינסיולוגית חינוכית ומרצה. "עשיתי דברים שחשבתי שאעשה רק בגלגול הבא. הכנסתי את עצמי כל הזמן לאתגרים".
המפגש התאפשר רק לאחר שהגיעו לבשלות נפשית, למצע מנטלי יציב מספיק כדי להכיל את הכובד, את המורכבות. הקרדיט שייך לתהליכים שעברו השניים. "קיבלתי מרחבים, הפסקתי להיות מקובעת", מודה רחלי. "הראייה אחרת, ההבנה אחרת. עברתי תהליך ועכשיו אני בשלה לזה. הלימודים האלה מאוד עזרו לי ולקחו אותי למקום אחר. אני יותר פתוחה, יותר מבינה. אם הוא היה יוצר איתי קשר לפני שנתיים-שלוש זה היה בסדר, אבל לפני? זה לא היה מתקבל טוב".
"לימודי פסיכודרמה אלה שלוש שנים של חפירות", מספר פייג. "בשלוש השנים האלה למדתי לצאת מהקונכייה של עצמי. לראות את הדברים ברמה הרבה יותר גבו- הה, רחבה. הרבה יותר מקבלת, סולחת לעצמי. זה מאוד דומה למה שאת עברת. אם אתה רוצה להתחבר לעולם הטיפולי, אתה קודם כל צריך לטפל בעצמך. גם כרגע, כשאני מטפל ועובד, אני לא יכול להמשיך אם אני לא מטפל בעצמי. הסרט והראיון זה חלק מהתהליך, מהיציאה החוצה. כל השנים רציתי אבל לא ידעתי איך. הייתי נעול".
רחלי, את אומרת בסרט "גם אני רוצה לחיות". תסבירי.
"כל זמן שלא סגרתי מעגל ופגשתי את אלון, העניין הזה הפריע לי מאוד. לא יכולתי לחיות יותר עם הכעס והשנאה. והיו לי. ככל שהשנים עברו טיפחתי את זה עוד. זה גדל וגדל. הייתי חייבת לסגור את העניין הזה".
פייג : "את יודעת, כל יום זיכרון לחללי צה"ל, כמה ימים לפני זה אני לא מתפקד. אוגוסט גם כן, אבל פחות. ביום הזיכרון אני מסתגר, לא טלפונים, לא כלום. רדיו, טלוויזיה. גם יום העצמאות, כבר הרבה שנים שאני לא יוצא".
התנאים למפגש בשלו. היוזמה, ממפיקי הסרט, יצאה לדרך. בסרט נראה פייג מקבל פתק ובו מספר טלפון, מהרהר רגע ומיד מחייג. כך דיברו לראשונה. "הייתי בשבת משפחות שכולות של גבעתי", נזכרת פוליקר. "זה קורה פעם בשנה, בסוף שבוע. זה עיתוי. הוא פשוט צלצל".
פייג: "אמרו'קח את הטלפון'. חמש דקות לפני".
פוליקר: "הם שאלו אותי אם אני מוכנה לדבר, אמרתי 'או-קיי, אבל לא עכשיו, כי אני בדיוק בבית מלון בטבריה. הייתי בלובי. אמרתי לה'בסדר, וואי, מה אני אגיד לו?'. זה בא לי בהפתעה. מסתבר שגם אותו הפתיעו".
מבחינתם, את המעגל צריך לסגור גם עם שאר בני המשפחה, משני הצדדים. "אשתי כל הזמן אומרת לי 'אתה חייב לפגוש את האבא'", מספר פייג. "אני גם אומר, אבל כשאשתי אומרת את זה, אנחנו מדברים על זה, הבנתי מרחל שזו בעיה מאוד גדולה".
פוליקר "עכשיו כן, אבל חכה. אנחנו לא יודעים מה הסרט והכתבה יעשו, איזה הדים יהיו לזה. אולי הוא יבין שבעצם ככה צריך לנהוג. שישנה פאזה. שרית ויוני לא רוצים להמרות את פיו".
פייג: "רחלי אמרה לי,'אם אתה רוצה, קח את הטלפון של משה, תתקשר אליו. אבל חבל לך'. אמרתי אולי אני אדבר איתו, אבל אחרי זה חשבתי, אני את המסר שלי העברתי קדימה. אחרי שהם יראו את הסרט זה יחלחל להם עמוק. כל אחד בקצב שלו. יותר ממה שאני עושה עכשיו אני לא יכול לעשות, ואני לא צריך לשכנע אף אחד שידבר איתי בארבע עיניים. אני פותח פתח, אבל זה קבל עם ועדה".
פוליקר: "אחרי הסרט דברים ישתנו".
פייג: "אותו דבר אמא שלי. היא תראה והיא תבין. היא אומרת לי'מה שתגיד, אני מאחוריך'. בפועל אני מרגיש שקשה לה מאוד עם החשיפה מחדש. היא לא מוכנה לדבר על מה שהיה. אני לא כועס עליה, היא דוחפת אותי כל השנים להמשיך הלאה. זה מאוד קשה לפתוח את זה מחדש. עוד פעם המבטים, הפרצופים, האנשים ברחוב. אני בטוח שכל החברות יבואו אליה ויגידו לה'איזה מרגש היה'. לאט לאט היא תעבור את התהליך עם עצמה, יוני יעבור את התהליך שלו ושרית תעבור את התהליך שלה".
מה הרגשתם בדקות שאחרי הפגישה?
פוליקר: "כשמישהו נכנס לי לנשמה, קשה לי להיפרד ממנו. היה לי כזה רגע מתוק, אחרי הפגישה, לא רציתי שזה ייגמר. הרגשתי שזה עושה לי טוב. ממש. שאני לא רוצה לחזור הביתה, שהפגישה תיגמר. זה מוזר, אבל זה מה שהרגשתי".
פייג: "אשתי אמרה לי,'היית מאמין שככה זה ייגמר? שלא תרצו להיפרד?'. הרגשתי שמשהו גדול קרה. בכמה רמות. לקח לי שבועיים-שלושה עד שירדתי לטלפון כדי להתקשר אלייך שוב. הייתי צריך לעכל את מה שעבר עלי. התשובה האמיתית היא, שעצם זה שאני יושב עכשיו פה, לידך, ואני מרגיש בנוח, זו התשובה".
באת לפגישה עם אשתך, לא חששת?
פוליקר: "להפך, למה לחשוש?".
פייג: "היא עברה את כל התהליך של הסרט יחד איתי. זה חיזק אותי, זה מי שאני. אני אגיד לך, המבוכה היחידה שלי בסרט הזה, זה מול האחיינים שלי, אלה שכבר גדולים, בני 10, 14, איך אני מציג להם את כל הסיפור. הם כרגע לא יודעים כלום על זה. זה בראש מעייני. לא מטריד אותי ההיא בסופר או ההוא ברחוב. זה קטן, שטויות".
רחלי, חשוב לך שיניחו לו, שיסירו מעליו את האות?
"אמרתי לו את זה. אמרתי לו'מבחינתי שילמת את חובך, תתחיל לחיות'. אף אחד לא צריך להציק לו. גמרנו. זה קרה וזהו. אין מה לעשות. אי אפשר להחזיר את הגלגל אחורה".
פייג: "אני בדיוק חשבתי, לא מזמן היה 4 באוגוסט. יום השנה של קובי. אחרי שנפגשנו זה היה. אמרתי אני אלך, לא אלך. ואז חשבתי, זה לא רק רחל, זה גם כל המשפחה שם".
פוליקר: "לא, יוני לא בא. יהודה גם לא בא. רק בשנה הראשונה הוא בא. הם כבר לא באים. בהתחלה הייתי עושה אזכרה בבית ולמחרת כל המשפחה הולכת לבית העלמין. אחר כך ראיתי שזהו, אין לנו גברים, אין מניין. ביקשתי מהצבא שידאגו שחיילים יבואו. מאז כל שנה באים חיילים מגבעתי. יש מניין".
דיברת על זה עם יוני?
"יוני לא רוצה להיכנס לזה. מאוד קשה לו ואני בעניין הזה לא לוחצת. גם לבית העלמין הוא הולך מתי שהוא רוצה. לא כשצריך ללכת. אני מאמינה שהוא הולך".
יש מסר מאוד חזק בעובדה שאתם יושבים ביחד, מדברים, סולחים.
פוליקר: "נכון, אבל קודם כל, את התהליך הזה אנחנו עוברים בשביל שנינו. טוב לו וטוב לי. אם זה ככה, למה שלא יהיה טוב לכולם? שאנשים יראו, יפתחו את הלב, ילמדו לסלוח, לקבל את האחר. הוא לא התכוון, זו הייתה טעות. זה נכון שזה קשה וזה הרס של משפחות שלמות. זה אסון וזה מה שקורה באסונות, אבל חלאס, גם הוא כבר עבר מספיק והגיע הזמן שישים את זה מאחוריו וימשיך לחיות. גם קובי היה רוצה שימשיך לחיות. זה פרק שעבר".
חשבתם מה יקרה הלאה?
פוליקר: "לא, אבל אני מצפה שהוא יהיה איתי בקשר".
פייג: "נבוא לעשות פיקניקים באכזיב".
פוליקר: "שיחשוב עלי כמו על אמא".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם