תוצרת הארץ
לפי ההיגיון המעוות של חנינת אסירים ערבים - ישראלים אשר רצחו יהודים, גם לרוצח ראש הממשלה יגאל עמיר יש למה לצפות
בדרכו הסטרילית והצוננת התעלם "הארץ" מעילת מאסרם של "האסירים הביטחוניים הערבים-ישראלים". איש לא טרח להזכיר כי מדובר ברוצחים נאלחים, קל וחומר להזכיר את קורבנותיהם. מה שכן, עיתון "הארץ" מצא לנכון לשבח את מחלקת החנינות של משרד המשפטים, שבניגוד למשרד הביטחון "פעל במסירות למען קציבת עונשיהם".
אולי רצוי להזכיר למערכת "הארץ" כי כמו בטנגו - גם לרצח צריך שניים. לפחות שניים. בעיתון לא הזכירו כי בין האסירים שעונשם נקצב מצויים רוצחיו של משה תמם הי"ד, חייל הנדסה קרבית שנרצח על ידי חוליה ערבית ישראלית מבאקה אל-גרביה; או רוצחיו של החייל אברהם בומברג שהושלך בחולות פרדס חנה שותת דם עד שמת מפצעיו.
קשה להבין את תזמון ההחלטה של נשיא המזרח התיכון החדש. נניח היה מדובר בשעת חירום, שחרור אסירים עבור גלעד שליט, אבל מדוע כעת? מדוע להעניק פרס לרוצחים מתועבים? אמריקה מסרבת לשחרר את פולארד שריגל עבור ישראל, מדינה ידידותית. למה? כי הוא היה אויב מבית. מדוע שישראל תקצוב את עונשם של רוצחים נאלחים בעלי תעודת זהות כחולה ששחטו חיילי צה"ל?
תהייה נוספת עולה לנוכח העובדה שאיש לא טרח ליידע את משפחות הקורבנות באופן רשמי. להיוועץ בהן ולו למראית עין. כשאריק זאבי כשל בהשגת מדליה, טרח הנשיא להתקשר אליו בשיחה מצולמת
היטב. האם לא היה ראוי שהנשיא היה מדבר, מנחם, מביע אמפתיה כלפי משפחות הנרצחים?
מאמר "הארץ" מסכם כך: ". . . יש לברך על תיקון העוול והקטנת הקיפוח שממנו סבלו האסירים הללו. הם היו ראויים לעונשים כבדים על מעשיהם, אבל גם למידתיות ולשוויון בעונש. מרביתם כבר מרצים יותר מ-20 שנות מאסר, בלי שיידעו מתי ישתחררו. עכשיו תוקן העוול הזה, ולו באיחור ובאורח חלקי".
יבוא יום, ואת הצחנה המוסרית העולה מבין דפי "הארץ" ינצל אסיר אחר. על פי הגיון עיתון "הארץ" וערכיו באלול תשע"ב, ליגאל עמיר יש למה לצפות.
