מה שווה הציון?
מה בדיוק עוזר לתלמידים 98 בפיזיקה אם חלק מאיתנו רואים בכל ערבי מחבל וחיה והדעות הקיצוניות הן הדעות הנשמעות?
אני מלמד בבית ספר תיכון דו-לשוני בירושלים המערבב בין תלמידים יהודים, מוסלמים ונוצרים. עד שהתחלתי ללמד בבית ספר זה, לימדתי רק במגמות קולנוע בבתי ספר, שכן זהו תחום העיסוק שלי, אך פה גם לקחתי על עצמי תפקיד של מחנך.
כך נוצר אצלי לחץ כפול; גם ההתייחסות של כולם מסביב לתפקידו החשוב של מורה ומחנך בישראל, וגם לעמוד לראשונה מול כיתה מעורבת של יהודים וערבים, כאשר ברור לכולם כי בעצם קיומו של בית ספר ייחודי שכזה, ישנה אמירה חברתית ופוליטית שיש לעסוק בה.
אני לעומת זה, הגעתי עם גישה אחרת (שאני מודה שלא תמיד עמדה במבחן המציאות) הטוענת כי יש להקרין כלפי חוץ "נורמליות", להראות שתלמידי בית הספר אצלנו הם כשאר התלמידים בבתי ספר אחרים. בעיני זוהי האמירה החשובה מכל, ואותה אני גם מנסה להעביר דרך לימודי הקולנוע.
אני תמיד טורח להדגיש בפני התלמידים שלי כי מרגע לידתו של המדיום הקולנועי, הוא היה לראי חברתי ששיקף תמורות ואירועים היסטוריים וחברתיים בעולם וגם אצלנו. אני אף משתדל ללמד קולנוע תוך התייחסות לזמן ולחברה עליהם הסרט מדבר, נוסף על האמצעים הקולנועיים בהם כל סרט משתמש על מנת להעביר את האמירה של הבמאי והתסריטאי.
אני טורח להדגיש את מושג האמירה, כדי להחדיר בתלמידים שלי את הידיעה שלכל אחד מאיתנו יש משהו להגיד, כך להביא אותם לנסות ולהבין מה יש להם להגיד לעולם. רק בשביל שבנאדם יבין מה יש לו לומר לעולם, הוא צריך לעבור תהליך. אמירה היא אינה דבר של "אינסטנט".
אין סבלנות לתהליכים
פה אני מוצא בתור מורה במערכת החינוך אצלנו את הבעיה - אין שום סבלנות לתהליכים. אפילו המילה "תהליך" הפכה בתת-מודע שלנו למילת גנאי. התלמידים רואים רק את הציונים מול העיניים, הם בכלל אינם מוכנים על ללמוד משהו שאינו קשור למבחני הבגרות שלהם. אפילו ערך שלם של ויקיפדיה חלקם אינם מסוגלים לסיים, כי כל קישור במהלך הטקסט למושג אחר גורם להם לאבד את הסבלנות ולעבור למושג האחר. אני מודה שהתחלתי לראות את זה יותר מאז שהפכתי למחנך.
כשהציונים הם מעל הכל, התלמידים לומדים לשנן ולא להפנים, וזה מתבטא גם מחוץ למסגרת הלימודית. הם משננים כל דבר שאומרים להם, מאמינים לכל דבר שאומרים, ומהר מאוד אנו מקבלים גישות ודעות קיצוניות ושטחיות, שמקבלות מהר מאוד את ביטויין באלימות קשה ובגזענות קשה לא פחות.
אני
יודע שזה נשמע מאוד חינוכי ודידקטי, ואני לא מנסה להישמע כך, אבל לצערי כשאין סבלנות לתהליכים, אנו מאבדים את הגישה הביקורתית שיש לנו להציע לעולם, אין יותר דיאלוג, רק צעקות, חוסר הקשבה וחוסר ריכוז. לא היה לי קל לנהל אתמול את הדיון המאוד טעון הזה בכיתה, בטח כשאני שומע חלק מהתלמידים שלי הטוענים "שאין סיכוי", "הכל אבוד", ועוד מיני אמירות מיואשות.
אבל מצד שני איזה ערך יש לציונים הגבוהים שלהם לאור כל מה שמתרחש סביבם. מה בדיוק עוזר להם ציון 98 בפיזיקה (לפני הפקטור), אם חלק מאיתנו רואים בכל ערבי מחבל וחיה (לא בהכרח בסדר הזה), כאשר הדעות הקיצוניות משני צדי המתרס הפוליטי הן הדעות הנשמעות, אם כל אחד מאיתנו מתחפר בדעה היחידה שהוא מכיר או שמע, ואינו מוכן לקבל כל גישה או דעה אחרת?
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם