למי שייך המרחב הציבורי?
כשמועצת העיר מתנגדת להוסיף לסמל הרשמי של העיר כיתוב בערבית היא לוקחת חלק בתופעות הגזענות וההדרה כלפי האוכלוסייה הערבית בישראל
הסמל החדש שעוצב כולל בתוכו את שתי השפות, עברית ואנגלית, אך מתעלם לחלוטין מהשפה הערבית, שהיא שפה רשמית, ומכך שכמחצית מתושבי יפו הם אזרחים ערבים. כמו כן, חבר המועצה משהראוי פועל ומנסה מתחילת הקדנציה שלו במועצה להנציח אישים ערבים במרחב הציבורי, אך עד כה מתוך 400 רחובות ביפו הונצחו רק 14 אישים ערבים ברחובות ובכיכר אחת.
אין ספק שראש העיר צודק באמירתו כי קיים "קיטוב לאומי", אך שלוש שאלות מרכזיות צריכות להישאל בהקשר הזה: מי יוצר את הקיטוב הזה וכיצד הוא מתבטא? האם השימוש בשפה הערבית במרחב הציבור יגביר את הקיטוב או יפחית אותו? ולמי שייך המרחב הציבורי?
לגבי השאלה הראשונה, כבר ידוע לכל כי קיימת מגמה של התגברות בתופעות הגזענות וההדרה כלפי האוכלוסייה הערבית בישראל. הדברים באים לידי ביטוי בצורות שונות בהן חקיקה בכנסת והתבטאויות של פוליטיקאים ואנשי ציבור אשר מסיתים נגד הערבים.
אך לאחרונה אנו עדים להסלמה במגמה זאת ובהתפשטותה לזירות נוספות כמו אלימות והשמעת קריאות גזעניות נגד הציבור הערבי, סמליו ושחקניו במגרשי הכדורגל, בהתרחבות תופעת הכיתוב על קירות ושלטים ציבוריים ומחיקת השפה הערבית משלטים אלה, ויתרה מזאת, חדירה לרשות הפרט במטרה לכפות עליו סמלים ציוניים ויהודיים.
לכן זו אחריותו של ראש העיר ופוליטיקאים אחרים לשנות את המצב ולהילחם במגמות אלה, ולא לתת להם יד. אין ספק, שמי שבקיא ביסודות המשטר הדמוקרטי ומתיימר להיות ערכי ומוסרי, חייב להכיר בזכויותיה של האוכלוסייה הערבית ולהפנים כי קיימת זכות לשונות ולמגוון, ויש צורך ברגישות לנרטיבים אחרים.
מצער לומר כי החלטת המועצה משקפת ומייצגת
אין ספק שהמציאות בה חיה האוכלוסייה הערבית בישראל מורכבת ומחייבת את שני הצדדים, ערבים ויהודים, לכלכל את צעדיהם בחוכמה ובזהירות בכדי שלא נידרדר לאלימות. אך אין סימטריה בין אחריותו של הרוב לאחריותו של המיעוט בהסדרת וארגון מערכת היחסים ביניהם.
האחריות המרכזית היא של הממשלה ומקבלי ההחלטות בציבור היהודי וביניהם ראש עיריית תל אביב יפו, להגן על המיעוט הערבי ולשחרר את המרחב הציבורי מהדומיננטיות וההגמוניה של קבוצה לאומית אחת.
כל אחת משתי הקבוצות הלאומיות זכאית לשמור על ייחודה במרחב שלה אך המרחב הציבורי הכללי אמור לשקף את מגוון הקבוצות ובעיקר את האוכלוסיות הערבית והיהודית.
לגבי השאלה השנייה, האם השימוש בשפה הערבית יגביר או יפחית את הקיטוב הלאומי, ראש העיר ומי שהצביע נגד ההחלטה טועים בגדול. השימוש בשפה הערבית ייתן תחושה טובה לאזרחים הערבים, לא רק בגלל שהשפה היא אמצעי תקשורת אלא בגלל שהשפה היא זהות והשימוש בשפה הערבית יאפשר להביא את תרבותם למרחב הציבור.
גם הציבור היהודי ילמד דברים חדשים, יכיר תרבות אחרת, ייפתח לאופקים חדשים וישתחרר מפחדיו. מה גם שחלקים גדולים גם מבני האוכלוסייה היהודית מעדות המזרח גדלו על ברכי התרבות והשפה הערבית לכן היא לא זרה להם.
לגבי השאלה השלישית, למי שייך המרחב הציבורי? ניתן להקדים ולומר כי בין האזרחים הערבים והיהודים בישראל, אין הרבה דברים משותפים, יש להם שפות שונות, תרבויות שונות, היסטוריות שונות, מנהיגים שונים, לאומיות שונה, דתות שונות וכו'.
יתרה מזאת, כל הממשלות הפלו את האזרחים הערבים לרעה באופן שיטתי ומכוון. לכן על מנת לתקן את עוולות העבר ולהבטיח את מימושם של עקרונות הצדק, השוויון והחירות, על הממשלה והציבור היהודי לפעול למען קיומה של אזרחות שוויונית ובלתי מותנית, שעל בסיסה ניתן יהיה ליצור מרחב ציבורי ומסגרות משותפות, שיכללו גם חלוקה צודקת והוגנת של המשאבים החומריים והסמליים בין שתי האוכלוסיות.
המרחב הציבורי מחייב בעלות משותפת של האזרחים על המדינה והוא יכול להיות מתורגם באופן פרקטי במסגרת הכיתוב בשמות הערים, במתן ביטוי בקריאת שמות הרחבות, הכיכרות והערים בשמות ערביים (כאשר ממילא חלק גדול מהם מחזיק בשמות ערביים היסטוריים). מרחב ציבורי משותף ניתן ליצור גם בבתי החולים, בתחבורה הציבורית, באוניברסיטאות, במוזיאונים ועוד.
על ראש הממשלה וראשי הערים ובראשם ראש העיר תל אביב-יפו לפעול לקיומו של מרחב ציבורי משותף – למען העתיד של כולנו בארץ זו. אם הם לא יעשו זאת, מוטלת עלינו, אזרחים וארגוני חברה אזרחית, החובה לפעול מיידית ברוח זו, כי המרחב הציבורי שייך לכולנו.
הכותב הינו מנכ"ל שותף של עמותת סיכוי – לקידום שוויון אזרחי
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם