תיק ההשקעות: רמייה או הכנה לתקיפה?
הסיפור של התיק חמור והדיון הציבורי היה במקומו. צריך להדגיש שאין כאן עניין פלילי: נתניהו פעל על פי הכללים, נבהל ברגע האחרון והתחרט
למה? כי מאחר שנתניהו התחרט ברגע האחרון וחזר בו מכוונתו לשדרג את השקעותיו, הסיבה האמיתית היחידה לכך אמורה להיות העובדה שהוא אכן מתכוון לתקוף את איראן בזמן הקרוב. כי אם הוא משנה את הרכב תיק המניות שלו באוגוסט, ותוקף את איראן בספטמבר, והעסק הזה דולף אחר כך, ייחשב נתניהו למי שהשתמש במידע פנים לצורכי רווח אישי. מכירת המניות של דן חלוץ בבוקר שבו נחטפו החיילים בלבנון תיראה, בהשוואה למניות של נתניהו, כתרומה לקהילה.
או, אולי, להפך? יכול להיות שכל הסיפור הזה הוא בעצם חלק מאותה תוכנית רמייה והטעיה קולוסאלית, שהגה מוח יצירתי וקודח במיוחד (כנראה של אהוד ברק), במטרה לייצר את הרושם להתקפה ישראלית קרובה? ובכן, קשה מאוד להאמין. נתניהו יהיה מוכן לפגוע בהרבה דברים כדי לתרום למבצע ההטעיה הזה, אבל לא בפופולריות של עצמו. היא כבר פגועה מספיק.
חוץ מזה, שהניסיון מורה שבישראל, בכל פעם שהברירה היא בין קונספירציה מתוכננת ומתוחכמת לשלומיאליות אופיינית ונלעגת, האפשרות השנייה לוקחת. כנראה שיש כאן סיפור פשוט של רדיפת בצע אופיינית, שבה מצטיינת משפחת נתניהו לאורך השנים.
כפי שרעיית ראש הממשלה ניסתה ללא הרף (והצליחה חלקית) לשעבד את משלם המסים הישראלי גם לאחזקת הווילה בקיסריה (עם הבריכה), ולא רק בית השרד בירושלים, כפי שהמשפחה מקפידה להזמין ארוחות הביתה ממסעדות פאר בירושלים על חשבון משלם המסים (כך פורסם ב"ידיעות" לפני כמה ימים), כך לא הצליחה המשפחה לעכל את העובדה שיכול להיות שתיק ההשקעות שלה לא מניב את הרווחים שהוא אמור להניב בגלל המשבר הכלכלי הגלובלי, ולא עמדה ביצרה להתאפק קצת ולנהוג לפי הכללים. הרי הכללים האלה נקבעו בהיגיון מסוים. אבל ראש הממשלה העדיף לבקש לשנות אותם, כדי להרוויח עוד כמה גרושים.
לעניות דעתי, הסיפור הזה חמור והדיון הציבורי שהתקיים סביבו השבוע היה במקומו. ראשית, צריך להדגיש שאין כאן עניין פלילי או אבק משפטי כלשהו. נתניהו פעל לפי הכללים, הגיש את הבקשה לוועדה הרלוונטית ונבהל כשהתברר לו שכדי להיעתר לה צריך החלטת ממשלה שתשנה את ההוראות הנהוגות זה שנים. הסיפור עוגן במתחם המוסרי, האנושי, ההתנהלותי. המתחם הזה מוכר מצוין לנתניהו, מבפנים.
ראשית, העיקרון עצמו. אם הוחלט שראשי ממשלה ושרים לא יוכלו לנהל את השקעותיהם כל עוד הם מכהנים בתפקידם, למה לשנות? הרי משברים כלכליים היו ויהיו תמיד. זה לא פטנט מודרני שאף אחד לא העלה על דעתו. היה משבר כלכלי גדול ב-2008, היה אחד ב-2003, יש אחד עכשיו.
ככה זה בחיים, כשאתה רוצה להיות מנהיג אתה מקבל לא מעט פריבילגיות ומנעמי שלטון (שכר מלא, בית, רכב, שירותי משרד, מאבטחים, נסיעות, אחזקה מלאה על חשבון המדינה, יוקרה, השפעה, קשרים יקרי ערך, שמשדרגים אותך והופכים אותך למרצה מבוקש שיכול לגבות עשרות
חוץ מזה, שעורך דינו של נתניהו אמר, בקולו, בסבב הראיונות שערך השבוע (זה קורה במחזוריות קבועה, בכל כמה חודשים צריך עו"ד שמרון להתרוצץ מיוזע בין האולפנים, כדי לדחות בשאט נפש את ההאשמות/ רמיזות וכו'), שתיק ההשקעות של משפחת נתניהו הוא תיק סולידי, "הכי סולידי שאפשר להעלות על הדעת".
אז אם ככה, עו"ד שמרון המכובד, אם הוא כל כך סולידי זה אומר שאין שם הרפתקנות, אין שם השקעות כבדות בעניינים מסוכנים, זאת אומרת שלא צפויים שם הפסדים כבדים שיפגעו בעתיד ילדי המשפחה (ששווה, על פי ההערכות, בין 50 ל-70 מיליון שקל). אז למה לשנות? מה דחוף כל כך? מה קרה פתאום שהבהיל את נתניהו ששיגר אותך למשרד מבקר המדינה, כדי לבקש לשנות את הכללים? זה מחזיר אותנו, כמובן, להשערה שלמעלה.
ועוד משהו: הכי מדאיג בסיפור הזה, יותר מכל שאר העניינים המדאיגים, זה שבסוף, כרגיל, כמו תמיד, באותה קביעות מחזורית, נתניהו התחרט ברגע האחרון. כן כן, כבר קראתם כאן אין ספור פעמים את הדימוי בו משתמשים שריו ומקורביו האינטימיים ביותר של נתניהו, שנוהגים להגיד כבר עידנים שביבי לעולם יהיה זה שאוכל את הדגים הסרוחים, ומגורש מהעיר.
שהולך לקנות סחורה, מסתכסך עם המוכרים, רב עם הקונים האחרים, משלם את המחיר הכי יקר ובסוף מגורש מהשוק בבושת פנים בלי הסחורה והכסף. זה בדיוק מה שקרה עכשיו. גם קיבל החלטה לא נכונה, גם התחיל לבצע, גם לא ביצע בסוף, גם לא שינה את תיק המניות, וגם חטף את כל הזובור הציבורי.
זהו דפוס ההתנהגות הקבוע של האיש, מהעלאת המע"מ על פירות וירקות, דרך הקדמת הבחירות, גיוס חרדים ועד תיק המניות האישי. ואם נחזור שוב להשערה ההיא, בעניין איראן, אז מוסר ההשכל פשוט: גם אם הוא החליט לתקוף את איראן בקרוב, כפי שסבורים לא מעטים, הסירו דאגה מלבכם. הוא כבר יתחרט (שוב) ברגע האחרון.
וזו בדיוק הבעיה. כבר כתבתי כאן שלדעתי, לראש הממשלה ושר הביטחון הסמכויות והזכות להחליט על התקפה כזאת ולבצע אותה, כל עוד הם עומדים בדרישות החוק (אישור מסודר בקבינט או במליאת הממשלה).
בוויכוח הסוער הניטש סביב השאלה אם להתקיף או לא, כל העמדות לגיטימיות וקטונתי מלדעת את האמת האבסולוטית. גם מומחים לעניין נקרעים בסוגיה הזו לגזרים. רוצים דוגמה? הנה: המצדדים בתקיפה אומרים שמצרים וסוריה נמצאות בכאוס פנימי, טרודות בענייניהן ויש כאן הזדמנות היסטורית לבצע מהלך כזה בלי שיהיו השלכות מבחינת שתי המדינות הערביות הגדולות ביותר. או, במילים אחרות, אסד נלחם על חייו, לא יהיה לו זמן להילחם למען האיראנים.
המתנגדים לתקיפה אומרים בדיוק הפוך: אסד נלחם על חייו, הוא עם הגב לקיר, גמור לגמרי. התלקחות כזו בין ישראל לאיראן תספק לו עילה לקפוץ על המציאה ולשגר לישראל את מיטב טיליו, קונבנציונליים או כימיים, במטרה לאחד סביבו במהלך נואש של הרגע האחרון את העם הסורי, או מה שנשאר ממנו, מול האויב הציוני. זו הרי נוסחה שתמיד עובדת בעולם הערבי. ולכן, הוויכוח הזה יוכרע רק בדיעבד. אם נעשה, נדע אם זה יצליח.
העניין הוא, שהסיכון עצום. משווים את זה ליציאה למבצע אנטבה, אבל ההשוואה מופרכת. כישלון באנטבה היה מוביל לאובדן חיי אדם, עשרות לוחמים היו יכולים להיהרג שם, אבל ישראל הייתה מכילה את התוצאה ומתאוששת. כבר קרו אסונות כאלה. כישלון מול איראן יכול להיות אסון בקנה מידה אזורי, גלובלי, אסטרטגי.
מה נעשה אם, למשל, האיראנים ינקטו שיטה פשוטה ובמקום להסתער עלינו עם כל מה שיש להם, ידאגו שפעם בשבוע-שבועיים ישוגר (מהם, או מלבנון, או מאיפשהו) טיל, או שניים, לעבר נתב"ג? איזו חברת תעופה תמשיך לנחות בישראל במצב כזה? איזה משקיע יואיל להטביע אצלנו את כספו?
כבר עכשיו, כך אומר שר האוצר בפורומים סגורים, המשקיעים נסוגים מכאן בזהירות. מרוב דיבורי מלחמה וחרחורי איומים וקשקושי "שואה שנייה". ועדיין , אחרי שאמרנו את כל זה, אסור לשכוח שיש דרג נבחר במדינת ישראל. הבעיה היא שכפי שהדברים נראים עכשיו, הניהול הגאוני של נתניהו וברק גורם לכך שהם גם הורסים את היחסים עם אמריקה, גם ממוטטים את ההרתעה הישראלית וטוחנים אותה לאבק, גם עושים צחוק ממערכת הביטחון ומהמסורים בבניה וגם בסוף לא יעשו כלום.
ולסיכום: אפשר להשלים עם ספקולציות וספקולנטים, אפשר לחיות עם הרפתקאות והרפתקנים (ההתקפה על הכור הסורי של אולמרט הייתה הרפתקה לא קטנה, שנוהלה באופן מדויק ונכון), אבל כשהספקולנט שלנו מתחרט באמצע המהלך, נמלט באמצע הספקולציה (כמו בפרשת תיק המניות שלו), זה הזמן לדאוג.
עכשיו הוא מתלבט. לא רק בין התקפה על איראן או לא, אלא גם בין "גזירות לבחירות". כך אומרות הכותרות. זהו המצב הקיומי הבסיסי של ראש הממשלה. מתלבט. אגב, לו היה מתלבט קצת פחות, בשבוע הבא היינו הולכים לקלפי. 4 בספטמבר, זוכרים? במקרה כזה, ביבי היה לוקח את הבחירות. בדוחק, בקושי, אבל לוקח, בעיקר כי אין מי שייקח את זה ממנו.
השאלה מה יעשה עכשיו, כשיגמור להתלבט, ואחרי שיתחרט (שוב) ברגע האחרון. בחירות בינואר-פברואר, או תקציב קיצוצים ובחירות במועדן. ההיגיון הפוליטי אומר ללכת לבחירות כמה שיותר מהר. למזער את הנזק. "כבר היינו בבחירות של קיצוצים", אומר בכיר בליכוד שמבין פוליטיקה, "עברנו את זה ב-2006 ובקושי שרדנו", הוא משחזר, "כיף לא יהיה כאן בחודשים הקרובים, ולכן הכי נכון זה לחתוך עכשיו וללכת לקלפי, לקצץ אחר כך". זה מה שההיגיון אומר. זה לא אומר שזה מה שיקרה.
ראש הממשלה ספד השבוע ללוחם הדרוזי עז הנפש, איש סיירת מטכ"ל סלים שופי, שנפטר בגיל 82. שופי נולד במג'דל שמס, חצה את הגבול לישראל והתגייס לצה"ל. אחרי67' חזר לאדמתו והקים מסעדה מוכרת ליד בריכת רם. שופי היה לוחם אגדי שחינך דורות של לוחמים בסיירת מטכ"ל (אליה גויס על ידי אברהם ארנן, המייסד).
הוא לימד אותם להסתוות, להיטמע בשטח, הוא לימד אותם כללי הישרדות בתנאים קיצוניים, ניווט והתמצאות. בין תלמידיו היה בנימין נתניהו, לוחם ומפקד צוות צעיר בסיירת. באחד המבצעים שהוביל ביבי בשטח סוריה, הייתה הסתבכות ניווט והחמרת תנאים קיצונית בדרך חזרה, בשלג כבד ובקור בלתי נסבל. נתניהו, שספד השבוע לשופי, סיפר שבאותו לילה בסוריה נזכר במשפט ששינן בפניו מורהו האגדי פעמים רבות: כשתהיה בשלג, יהיה לך קר, יהיה קשה לחשוב. דבר אחד אל תעשה אף פעם. אל תשב. מי שיושב בשלג, לא קם.
אחד החיילים בצוות של ביבי התיישב באותו לילה בשלג. הוא היה, כמו שאר הלוחמים, על סף קריסה. גם ביבי רצה לשבת, אבל הוא, כאמור, נזכר במה שלמד אצל סלים שופי, הורה להקים את החייל שישב ולהמשיך הלאה. כך הם המשיכו, עד שחזרו, כי אם יושבים, לא קמים.
למה הסיפור הזה רלוונטי היום? כי בחירות, על פי ביבי, זה לשבת. למה לשבת, כשאפשר להמשיך ללכת? יש עוד יותר משנה, אלוהים גדול, שנה וחודשיים בשלטון זה הרבה זמן, במונחים ישראליים זה נצח, בישראל כל מי שהקדים בחירות אכל אותה בגדול, אז למה סתם? זה מה שמנקר לביבי במוח.
וממול, הקשיים הכלכליים הגוברים, הגזירות המתקרבות, המצב הביטחוני שתלוי על בלימה, האפשרות להיתקע עם ברק אובמה עוד ארבע שנים (אובמה ינקום בנתניהו נקמה אכזרית אם ייבחר מחדש) וכו' וכו'. מה יחליט נתניהו? בשלב זה הוא החליט להעביר את ההחלטה לצד השני. שסיעות הקואליציה יחליטו בשבילו. הולכים איתי לקיצוצים, שכם אל שכם, כתף אל כתף? בבקשה, נעביר תקציב ונמשיך. עושים שרירים וסוחטים? אז בואו לבחירות. אתם רוצים בחירות? נלך לבחירות.
המשפט ההוא, שאמר אהוד ברק ב-2001, לפני שהובס שוק על ירך על ידי אריאל שרון. המשפט שאמר גם שמעון פרס ב-96' לפני שנוצח על חודו של שבריר אחוז על ידי נתניהו עצמו. בקיצור, לא קל. החיים כאן מסובכים. מדי פעם צריך, אבוי, לקבל החלטות.
הסוכנות היהודית והקרן לידידות יצאו השבוע במיזם חיובי: אמנה ציבורית הקוראת לשילוב יוצאי אתיופיה בחברה הישראלית, במסגרת מאבק בגזענות. את האמנה מובילים נתן שרנסקי יו"ר הסוכנות והרב אקשטיין, נשיא הקרן לידידות. אכן, פרויקט משובב נפש. ראשון החותמים על האמנה החשובה הזו היה, ניחשתם נכון, ראש הממשלה בנימין נתניהו. מעשה מתבקש וראוי. הכל היה יכול באמת להיות טוב, אילולא נזכרתי בסיפור של צגה מלקו.
קוראיו המתמידים של הטור הזה בטח נזכרים עכשיו בשם ומתאמצים לחבר אותו לסיפור. אז הנה: צגה מלקו, בת 42, הייתה סיפור ההצלחה האתיופי הכי משובב נפש שאפשר להעלות על הדעת. אישה צעירה, דעתנית, אינטליגנטית, משכילה מאוד, אם חד הורית שעשתה קריירה פורחת בערוץ הרדיו האתיופי של "קול ישראל" ולאחר מכן גם בערוץ 33 ובערוצי טלוויזיה אתיופיים ייעודיים.
לפני כשלוש שנים היא זכתה במכרז לתפקיד מנהלת רשת א' של "קול ישראל". סוף סוף אתיופית שמצליחה לחדור לארמון השיש של התקשורת הישראלית, ועוד לעשות את זה בהצלחה. צגה הפכה לסמל ההצלחה האתיופית בארץ, לפנים של הקהילה האתיופית, לזו שאליה הולכים כשצריך להעביר מסר לקהילה, למודל לחיקוי לאלפי צעירים וצעירות אתיופים, שמתקשים להאמין שאפשר לעשות את זה כאן גם אם גון עורך שחור.
ומה קרה? מה שקרה זה שראש הממשלה נתניהו ביטל את החוק (של איתן כבל) שאמור היה להשלים את ניתוק השידור הממלכתי והציבורי מהפוליטיקה, מינה את דוברו לשעבר ליו"ר רשות השידור ומקורבים נוספים לתפקידי שליטה ומפתח בטלוויזיה וברדיו הממלכתיים, ואלה פתחו ב"מסע טיהורים". המסע הזה תואר כאן בהרחבה פעמים רבות. במסגרתו, הודחה גם צגה מתפקידה. תקופת המכרז תמה (שלוש שנים) ובניגוד לנהוג, הוא לא חודש לתקופה נוספת והיא הוחלפה במקורב לצלחת.
צגה ניסתה להיאבק, פנתה לבתי המשפט, קיבלה צווי מניעה, אבל לא הצליחה למנוע את רוע הגזירה. למרות שהרייטינג של רשת א' עלה בתקופתה, אף על פי שחוות הדעת המקצועיות עליה היו מעולות, למרות כל זאת, הוחלפה. איפה היה ראש הממשלה כשכל זה קרה (ותואר כאן בהרחבה?) מדוע לא קם והתערב אז, במקום לחתום חתימות נטולות משמעות על עצומות ציבוריות?
תשובה: הוא היה בדיוק באותו מקום שהוא נמצא בו כשערוץ 10 גוסס, כשהעיתונים מפרפרים את פרפוריהם האחרונים, כשכמעט כל ערוץ תקשורת עצמאי מכל סוג שהוא נלחם על חייו ומאבד את עצמאותו. ראש הממשלה הוא האחראי לכל זה, זוהי תורתו, זוהי משנתו ("כשאחזור", הבטיח לאנשיו לאחר שגורש בפעם הראשונה, "תהיה לי מדיה").
יכול להיות שהקהילה האתיופית תסלח לו על כך. ההיסטוריה והדמוקרטיה, לא ולא. וצריך לקוות שגם מבקר המדינה החדש והנמרץ, השופט יוסי שפירא, יירד לעומק העניין הזה. פורסם שהוא מתכוון לבדוק את הנושא. זה יהיה קל מאוד, כבוד המבקר, הרבה יותר קל מפרשת הרפז. כאן אין מסמכים מזויפים, יש כתובת, היא מרוחה על הקיר, צריך רק לקרוא אותה.
ומהנעשה בפרשת הרפז, פינתנו הכמעט קבועה: הרמטכ"ל, רב אלוף בני גנץ, התאמץ השבוע אצל האלופים הרלוונטיים להוכיח שלא ידע על המכתב ששיגר הפצ"ר שלו, תא"ל דני עפרוני ליועץ המשפטי לממשלה, בו הוא דורש לפתוח חקירה פלילית נגד הרמטכ"ל הקודם גבי אשכנזי ועוזרו ארז וינר. אני מאלה שסבורים שגנץ הוא איש ישר. ועדיין, זה נשמע מוזר.
שלושה שבועות המכתב שוכב אצל היועמ"ש, והרמטכ"ל לא יודע כלום? זה מוזר, גם משום שבדיוק אחרי שהמכתב הזה נשלח, זימן הרמטכ"ל אליו את ארז וינר, ובעיתוי הכי רע שיכול להיות (בשביל וינר), הודיע לו שלא יהיה קצין חינוך ראשי.
העניין הזה חמור אם הרמטכ"ל כן ידע על המכתב, וחמור עוד יותר אם לא ידע. אם ידע, מן הראוי שיזמן את הפצ"ר אליו, ישאל, יתעניין, יירד לפשר הסיפור. הרי לא בכל יום ממליץ פרקליט צבאי ראשי להאשים במרמה והפרת אמונים את הרמטכ"ל שזה עתה סיים את תפקידו. הפצ"ר אמור לעדכן בהחלטה כזו, במכתב כזה, את לשכת הרמטכ"ל. הרי הפצ"ר הפך את החלטת קודמו, האלוף אביחי מנדלבליט, שהיה מנוסה ומוערך פי כמה ממנו, שקבע שאין לנקוט צעדי חקירה כלשהם בטרם תושלם בדיקת מבקר המדינה. זו הייתה גם קביעתו של היועץ המשפטי לממשלה.
זאת, ועוד: כפי שחשפנו השבוע, הפצ"ר בכבודו ובעצמו התעקש להיות חבר בצוות בדיקה שהקים היועמ"ש בדיוק סביב הסוגיה הזו. הוא גם התעקש לקבל את כל החומר, וקיבל. ובעודו ישוב בצוות הבדיקה המכובד, שטרם השלים את עבודתו וטרם קיבל החלטה וטרם הציג אותה ליועמ"ש, קם פתאום ושיגר את המכתב. המסקנה המתבקשת היחידה מפעולותיו התמוהות הללו של תא"ל דני עפרוני, שהוא כנראה לא העפרוני המחודד ביותר בקלמר, היא, שהייתה כאן כוונה סמויה להשפיע על השלמת דוח המבקר בפרשת הרפז, דוח שעליו עמלים ממש עכשיו המבקר הקודם ועוזריו.
ואם הרמטכ"ל באמת לא ידע על המכתב, אז זה חמור שבעתיים. כשפצ"ר שולח מכתב כזה, בלי לעדכן את הרמטכ"ל, זה כאילו אלוף פיקוד צפון יוצא למלחמה בסוריה בלי לבקש אישור מהרמטכ"ל. לא פחות. הרי הפצ"ר יושב בצוות שעוסק בשאלה הזו, גם אם הוא חושב שהצוות הולך לכיוון לא טוב ומתברבר בשטח, הוא יכול להיכנס ליועץ המשפטי ולדבר איתו. ברגע שהוא מעלה את זה על הכתב, הוא כאילו הניח אקדח על השולחן, זה סוג של איום שאי אפשר להתעלם ממנו. אבל זה מה שתא"ל עפרוני, שמצפה לדרגת האלוף שלו משר הביטחון ברק, החליט לעשות.
אגב, מי שקבע השבוע שעפרוני הוא לא מינוי של ברק, אינו יודע מה הוא שח. עפרוני מונה לתפקידו במסגרת "דיל" שנרקם בין ברק לגנץ. גנץ ויתר במסגרת הדיל על תפקיד היועץ הכלכלי לרמטכ"ל (גנץ רצה את אל"מ אמיר מלאך מחיל האוויר), אליו הצניח ברק מועמד מחוץ לצה"ל שאינו בקיא במתרחש (אבל נשוי ליו"רית החדשה של בנק לאומי), ואילו ברק הסכים לרדת מהמועמד שלו לפצ"ר, אל"מ אבי לוי.
העניין הוא שברק, מתוחכם בהרבה מגנץ, לא בחר במועמדו של הרמטכ"ל לתפקיד הפצ"ר, אל"מ שרון אפק, אלא במועמד השלישי, דני עפרוני, מי שבחיים לא היה מתמנה לתפקיד הזה בשום קונסטלציה אחרת.
אין בצה"ל אחד שסבור שאפק לא עולה על עפרוני בכל התחומים הרלוונטיים לתפקיד הזה. אבל ברק, ששתל את אבי לוי כמועמד קש, הסכים לרדת ממנו במסגרת הדיל ובחר, ברגע האחרון, את המועמד השלישי, אותו הכליל גנץ ברשימה רק כי ברק דרש ממנו בכל מקרה "יותר ממועמד אחד".
עכשיו, שכל אחד יתרגם את הסיפור הזה איך שהוא רוצה. אגב דרגת האלוף לה מצפה עפרוני (שהיה בקושי אלוף משנה לפני שנה): גנץ כבר הסכים, וסגר עם היועמ"ש וינשטיין שעפרוני יועלה לאלוף שנה לאחר מינויו. היחיד שצריך עוד לחתום על המינוי הזה הוא, ניחשתם מצוין, אהוד ברק עצמו. גם כשהוא צריך לחתום, הוא יכול להתעכב. תשאלו את מנדלבליט, שהמתין לחתימה של ברק שנה וחצי בזמנו. עפרוני כנראה לא רוצה להמתין.
נחזור לחקירה הפלילית: אני מאלה שסבורים שעדיף היה שהמשטרה תסתער מחדש על תיק הרפז ותקיים חקירה פלילית נגד כולם. הרמטכ"ל, השר, אנשי לשכתם, יחצנים ויועצים אסטרטגיים שטרם נחקרו או עברו פוליגרף וכו'. הבעיה היחידה שלי היא, שקשה להדביק עניין פלילי ולמצוא עבירה פלילית בסיפור הזה. הרי המסמך עצמו אינו עבירה. זהו מסמך אופייני ליועצי תקשורת ואסטרטגים, והוא מכיל מאורעות שאירעו במציאות. העניין הפלילי היחיד שם הוא הדבקת הלוגו ואותה כבר נקבע, ביצע בועז הרפז.
חקירה פלילית מחודשת יכולה, למשל, לבדוק באופן יסודי את עניין דני בורוביץ, דובר מפלגת העבודה לשעבר ומקורבו (לשעבר) של יוני קורן, שהעיד איך נשלח על ידי אנשי ברק להקליט ולאסוף חומר על קצינים בצה"ל.
גבי אשכנזי, למשל, עלול להגיד לחוקרים שאם הם מחפשים הפרת אמונים, הם יכולים למצוא אותה בעיכוב מינויים של 170 קצינים על ידי שר הביטחון, ממניעים פסולים (למרר את חיי הרמטכ"ל), במשך קרוב לשנה, או אי אישור הפ"ע (הוראות פיקוד עליון) שנוסחה והוכנה על ידי הדרג המקצועי כדין וכו' וכו'.
הרי צד אחד בסיפור הזה, הצד של אשכנזי, שקוף לגמרי. הכל הוקלט, כל המסמכים נשמרו, הכל נסרק ונבדק במסרקות ברזל. הצד השני, עלום לחלוטין. אין קלטות, אין מסמכים, אין עדויות. המשטרה יכולה לטפל בזה טוב בהרבה מאשר המבקר.
אגב, בלשכת הרמטכ"ל הנוכחי אפשר יהיה למצוא שיחות מוקלטות שבהן משתתף הפצ"ר עצמו, דני עפרוני, כשעוד חשב שהארכת מינוי קודמו בידי אשכנזי היא מעשה פסול. יש להניח שלהקלטות כאלה יש גיבוי (רק בלשכת שר הביטחון גם הגיבוי הלך לאיבוד). יש להניח שעפרוני, בשיחות כאלה, תינה את מררתו על הממונים עליו. זה טבעי וזה מתקבל על הדעת.
בינתיים, אגב, בשורה אחת אפשר כבר לבשר: בעקבות הפארסה הזו של ההקלטות בלשכת הרמטכ"ל, הפסיקו שם להקליט את השיחות (למעט הטלפון האדום). אז הנה, הישג אחד כבר יש לכם, האדונים לינדנשטראוס, אור ורוטר: את המלחמה הבאה כבר אי אפשר יהיה לתחקר כמו שצריך. בתוך החדר, בדיונים, כולם מדברים וינוגרדית לפרוטוקול. ואת הטלפון כבר לא מקליטים.
אקו"ם