כשהפכתי להיות כותרת
מצבו הקשה של מעריב הפך את העובדים ממסקרים למסוקרים. אבל למרות הפיטורים הצפויים אנחנו ממשיכים להיאבק כדי להוציא עיתון ולתפעל אתר
בימים האחרונים הפכנו במעריב למוקד הסיפור, לעובדים הנמצאים במאבק, לכותרת שמישהו, בכלי תקשורת אחר, מחפש עבורה ניסוח. העיתון והאתר שבו אנחנו עובדים, המפעל שלנו אם תרצו, מתפרק. 2,000 איש עלולים להיות מפוטרים בשבועות הקרובים.
הגעתי לעיתונות כי האמנתי במקצוע. רציתי לדווח, לחשוף, לשנות, לתרום לשיח הדמוקרטי. למדתי תקשורת, שתיתי בצמא את התיאוריות השונות, אלה שמציגות את התקשורת כאחד ממוסדותיה של המדינה. קראתי, חקרתי, התווכחתי, הצקתי ויצאתי עם סל כלים שהפך אותי, לפחות בעיני עצמי, לאיש מקצוע. עם הכלים הללו הגעתי למעריב.
אבל כעת המקצוע שלי, זה שאני מאמין בו כל כך, מאבד במהירות מערכו ומכבודו. כאילו כל מה שעשינו עד עכשיו: החשיפות, הידיעות, הכתבות, הראיונות, הדיווחים והסיקורים המיוחדים – לא תרמו בכלום, לא הביאו שום שינוי. וכדאי לעצור רגע. כדאי לזכור את מה שעשינו. את המוצר שעבדנו קשה בשביל לספק. בדיוק כמו כל מפעל אחר.
יצאנו שלשום להפגין. מותשים, מתוסכלים, פגועים, אבל יצאנו להפגין. ממסקרים הפכנו למסוקרים, מצופים מן הצד הפכנו להיות הסיפור עצמו, על כל הסתעפויותיו וקשייו והדרמות האנושיות שהוא טומן בחובו. אחר כך חזרנו לעבוד כרגיל - כאילו קיבלנו את שכרנו (ולא רק שליש ממנו) ואין חרב פיטורים על צווארנו.
המשכנו להתווכח על הכותרת הכי מתאימה, המשכנו להציק לכתבים על דברים שלא הבנו, המשכנו לחפש את הסיפורים החשובים שייכנסו לעיתון ולאתר. זה מצב שקשה להסביר למישהו שלא נמצא במערכת. גם לעצמי התקשיתי להסביר.
לכן שאלתי אתמול אדם שאני מעריך למה אנחנו ממשיכים להגיע לעבודה. "הרי אנחנו לקראת סיום", אמרתי לו. "אז יאללה, בוא נסגור את הבאסטה". הוא הסתכל עליי במבט עייף. התשובה שלו הייתה הסטירה שהייתי צריך לקבל. "אני עובד בשביל הקוראים", הוא הסביר לי. "אני עובד כדי שיידעו שיש בחורה בת 30 מקנדה שעדיין נמצאת בכלא צבאי כי צה"ל השתגע. וכדי לפרסם מי השרים הכי עשירים בממשלה בזמן שחצי מהציבור לא מצליח לגמור את החודש. אני עובד כדי שהמנויים, שהתרגלו ב-30 שנים האחרונות לקרוא עיתון, יקבלו אחד גם מחר. זאת המחויבות שלנו".
אז זה מה שמניע אותנו, עדיין. הקוראים, והסיפורים, והחשיפות. בסופו של דבר, במעריב עובדים אנשים שמאוהבים במקצוע שלהם, שמאמינים בו. והאנשים הללו, עם האמונות והאידיאלים - ולא פחות חשוב עם המשפחות שצריך לפרנס – עלולים ללכת בקרוב הביתה.
תומר ברנד כותב את הבלוג "אבטיפוס: המדריך המלא לגידול הורים"
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם