ושוב חוזרת שנאת החינם
הנערים החטופים עוד לא נמצאו וכבר המדינה מחולקת בין ימין לשמאל באופן מבהיל. הקרע הזה ממחיש שעדיין שנאת החינם רוקדת בינינו כמו בסוף בית שני
כאב כזה כלל לא קשור לשאלה מה יש לעשות או לא ביחס לחלקי המולדת הקרויים יהודה ושומרון אלא הוא קשור לעצם האסון לחוויית האלם והכאב עצמה. עצירה כזו היא שמאפשרת לאנשים לעכל את שאירע תוך התמודדות אישית וציבורית עם האסון. אלא שבמדינת ישראל מהלכם העז של החיים לא מרשה עצירה כזו. ישר כולנו כאחד עולים להתקפה מול המחנה השני מעל ראשי המשפחות שמסתגרות בכאבן. באמצע אנחנו גם מתגוללים על המשטרה בעקבות כשל שיתכן והיה בתפקודה בפרשה. די ברור שבהמשך גם יחלו הדרישות לעריפת ראשים ולמציאת אשמים בתוך ישראל פנימה. כל זאת ששלושת החטופים עדיין לא איתנו וצה"ל ויתר זרועות הביטחון עוד עובדים קשה, תוך סכנות רבות, לאתרם.
מתפללים בכותל צילום: צביקה קליין
חז"ל שהכירו את המחלה הזו טוב טוב, קראו לה שנאת חינם. לטעמם חורבנו האמיתי של עם ישראל בתקופת בית שני לא היה עצם המרד ברומאים אלא השנאה ששררה בלבבות פנימה בתוך העם. מדובר במבנה נפשי עתיק שקיים בנו שמונע מאיתנו לחמול על יריב פוליטי או מדיני בשעתו הקשה בגלל שאנו רואים בו את חזות כל הרע. כמובן נסביר את התחושות האלו בק"ן טעמים ובדרך כלל גם נצדיק אותן. אלא שחכמנו הקדומים שירדו לעומק הנפש הסבירו שוב ושוב שלא מדובר כאן באידיאולוגיה אלא במחלה.
המחלה הזו, אוכלת אותנו מבפנים ומרסקת את היכולת שלנו לחיות יחד כחברה אחת, כעם אחד. שהרי מותר לנו כציבור לחלוק, לריב, לא להסכים, לצעוק ואפילו ללכת מכות. מה שאסור זה לנתק את האחווה הפנימית את הרגש שמחבר אותנו יחד לעם אחד. למרבה הצער אנחנו עוד לא שם, אנחנו עדיין שונאים בחינם ולא מסוגלים לגלות מספיק רגשות אהבה ואבירות ליריב האידיאולוגי. והמציאות הזו היא, היא הסכנה האמיתית לישיבתנו הלאומית בארץ ולא עצם הוויכוח מה נכון או לא נכון לעשות עם הסכסוך הישראלי פלסטיני.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם