נתניהו נלחם באמריקה, לא בגרעין האיראני
אפילו הפקידים האמריקאים כבר לא מסתירים את דעתם על כך שרה"מ מנהל קמפיין לטובת רומני כדי לסלק את אובמה. והתוצאה? מלחמה
אם הבחירות בישראל אכן יתקיימו בסביבות ינואר-פברואר 2013, יהיה בנימין נתניהו ראש הממשלה הישראלי הראשון בהיסטוריה שנאלץ להתמודד בשתי מערכות בחירות רצופות תוך שלושה חודשים. באמריקה ובישראל. הראשונה ניטשת עכשיו, בין אובמה והדמוקרטים לשלדוניה הרפובליקנית (מעצמת על הנשלטת על ידי שלדון אדלסון ומפעילה את מיט רומני ובנימין נתניהו); השנייה תהיה כאן אצלנו בין נתניהו (בגיבוי שלדוניה) לשאר העולם.
הסאגה הזו מדהימה לחלוטין. ישראל, שהייתה בארצות הברית תמיד מעל כל ויכוח, נמצאת שם עכשיו במרכז כל ויכוח. סקרים מורים שלראשונה יש פער גדול בתמיכה בישראל בין דמוקרטים לרפובליקנים (לטובת הרפובליקנים), ושהציבור האמריקאי מתנגד לתקיפה של ארצות הברית באיראן גם אם ישראל תתקוף.
הנתונים האלה חדשים, חסרי תקדים, כולם תוצרת נתניהו. מצד שני, "גלובס" פרסם השבוע ידיעה שראתה אור ב"פייננשייל טיימס", לפיה אדלסון יחסוך שני מיליארד דולר אם רומני ייבחר לנשיאות. אתם יודעים כמה גיליונות של "ישראל היום" אפשר להדפיס ולחלק בשני מיליארד דולר? זו הכלכלה, טמבל.
אז אנחנו צריכים שרומני ינצח. ברצינות. אין לנו הרבה ברירות. אחרת, הלך על ביבי, וביבי זה אנחנו. מה לעשות, הוא הרי ראש הממשלה של כולם. ורומני בנשיאות יכול להיות די מגניב. נכון, השגרירות לא תעלה לירושלים, ואני גם לא לגמרי בטוח שהוא ימהר להפציץ באיראן רבע שעה אחרי שנחת בבית הלבן, אבל אדלסון יוכל אולי לנסות לסגור גם את ה"ניו יורק טיימס" עם "אמריקה היום", שיופץ ב-200 מיליון עותקים חינם לבתי המנויים.
ומה אם אובמה ינצח? אגב, זה מה שהסקרים מורים עכשיו, וזה מה שרוב הפרשנים חושבים שיקרה. אז חסל "אוי ויי אובמה". במקרה כזה, ייעלמו צוותי המתנדבים היהודים של אדלסון, השלטים ישוכתבו והפעם אנחנו נהיה אלה שנניף אותם. יהיה כתוב עליהם "אוי ויי
ראש ממשלת ישראל משחק באש, מהמר על עתידנו ועתידה של מדינת ישראל. לפעמים זה נראה כאילו נתניהו מהופנט, נעול וממוסמר לאיזו תובנה מיסטית שאף אחד אחר לא מכיר.
הדרך שבה הוא מעלה לראש סדר היום את הקטטה עם האמריקאים, חושף את ערוות המשבר מול אובמה לאור היום, מסלים את המאבק ומעלה את הרף עוד ועוד על בסיס יומי, גורמת למומחים לא מעטים לתהות אם הוא יודע משהו שאנחנו לא, או אם הוא בכלל שבוי של מישהו, שכיר חרב שנאלץ לרצות את אדוניו, או לחלופין שהוא פשוט איבד את הצפון ואת הבלמים ואת השליטה, וכעת הוא דוהר במורד המדרון החלקלק תוך שהוא מפזר איומים וצהלות לכל עבר.
שיהיה ברור: בחלק מהוויכוח מול האמריקאים יש לנתניהו קייס. כן, רוב הזמן הם גררו רגליים, אם כי בשנה האחרונה הפעילו מבערים והסנקציות הנוכחיות דורסניות, משתקות והרסניות לכלכלה האיראנית. הממשל של אובמה ממשיך לגלות נאיביות מסוימת, ותגובתה הבכיינית של הילארי קלינטון למראות הזוועה בלוב מוכיחה שהם עדיין לא למדו כלום ואין להם, עדיין, שמץ של מושג עם מי יש להם עסק.
מצד שני, והצד השני בסיפור שלנו דומיננטי מאוד, גם כשיש מחלוקת עם ארצות הברית, האינטרס הלאומי הישראלי הוא להכיל אותה בתוך החדר, לשמור עליה על אש קטנה, לטפל בה בכפפות של משי בשיחות אינטימיות, במפגשים, במשא ומתן, בכל הדרכים המגוונות והיצירתיות שבהן מנהלת ישראל את ענייניה מול הפטרונית הגדולה שלה כבר עשורים.
והנה, יום בהיר ואביבי אחד הכל השתנה בחבטה אחת פתאומית. ישראל התהפכה פתאום ב-180 מעלות והתפוצצה על אמריקה בזעם. כמו שהנשיא קלינטון אמר בזמנו, אחרי המפגש הראשון עם נתניהו, שהוא לא בטוח מי בפגישה היה נשיא המעצמה הגדולה ומי היה ראש ממשלת המדינה הקטנה, כך גם עתה.
במקום לבוא באופן אינטימי לאמריקאים עם הקווים האדומים ולנסות להגיע איתם להסכמה, הכתיבה ישראל את הקווים האדומים לתקשורת וניסתה לכפות אותם על ממשל אובמה. הכל מודלף, הכל נעשה בגלוי, חריצת הלשון והטפות המוסר הפכו לאירועים שגרתיים, יומיומיים.
בוושינגטון קמים כל בוקר בהנחת עבודה שבסוכנויות הידיעות תמתין להם הגערה הישראלית היומית. פקידים אמריקאים כבר לא מסתירים את דעתם על כך שנתניהו הוא מנהל הקמפיין של רומני, הממומן על ידי אדלסון, במאמץ אדיר לסלק את הנשיא האמריקאי המכהן מתפקידו.
כל מה שידענו, במשך כ-50 שנה, על המורכבות הרגישה ויקרת הערך של היחסים האסטרטגיים בינינו לבין מי שמשמרת את קיומנו במזרח התיכון, איננו עוד. במקום זה, מה שאנחנו מקבלים עכשיו זו מ-ל-ח-מ-ה. בלהט הוויכוח אם יש לביבי אומץ לתקוף את איראן, שכחנו לרגע שהוא תקף, בינתיים, אויב מר בהרבה מאיראן. הוא תקף את אמריקה.
תוך כדי התקפה, בעודו מסתער, הבחין נתניהו שלא כל הגייסות מסתערים עמו. הגנרל שתכנן את כל העסק, הפירומן שליבה את האש, האסטרטג והטקטיקן שהתווה את התוכנית ונסע למעלה מ-30 פעמים לוושינגטון בימי הממשלה הנוכחית, שר הביטחון אהוד ברק, נעלם. כל היודע דבר על מקום הימצאו, מוזמן ליצור קשר עם לשכת ראש הממשלה.
כפי שנכתב כאן בשבוע שעבר, אצל ביבי חושדים שברק מתכנן להם עוקץ. הם לא מבינים שהם כבר עמוק בתוך העוקץ הזה. בעוד נתניהו משבר את עצמותיו מול האמריקאים, שבר ברק שמאלה ונעלם. עכשיו הוא מתון. עכשיו הוא "המבוגר האחראי". מבוגר זה נכון. אחראי? הוא אחראי בעיקר לקטסטרופות.
מי שהאמין לנטען בפרסומים, שהאיש שפעל ללא לאות לסכל, לדחות, לטרפד או לשכתב את תקיפת הכור הגרעיני הסורי, יוביל את חיל האוויר לטהרן, עשה את זה על אחריותו. "מקבל ההחלטות? תעתע ושיטה באדוניו, כמו תמיד.
על הרקע הזה, אני מצטרף כאן למאמר שפרסמו השבוע אלוף בן ועמוס הראל ב"הארץ", שבו נמתחה ביקורת קטלנית על הצנזורה הצבאית בארץ, שהטילה צנזורה גורפת ומיותרת על ענייני הכור הסורי במשך שנים, בעוד הכל מתפרסם בהרחבה בפרסומים זרים.
נכון, בתחילת הדרך הייתה סיבה טובה לצנזורה להאפיל את העניין כולו (היחיד שדיבר והדליף הוא "היחיד שזיהה", ראש האופוזיציה נתניהו, שהתחלק בשידור חי בערוץ הראשון), אבל מאז זרמו מים כבדים רבים בכור בבושהר, והסכנה לפרוץ מלחמה עם סוריה על הרקע הזה נעלמה.
היחיד שהיה לו אינטרס למנוע את הפרסומים המביכים הללו הוא שר הביטחון ברק, והמסקנה הבלתי נמנעת היא שהצנזורה לא פעלה בשירות ביטחון המדינה, כנדרש על פי חוק, אלא בשירות ביטחון שר הביטחון.
אפרופו הכור הסורי, הפרסום ב"ניו יורקר" השבוע, שהצטרף לספרם של יוסי מלמן ודן רביב, מוכיח שיש דרכים לנהל הרפתקאות מהסוג הזה באופן מוצלח. מתחת לרדאר, ללא עימותים מיותרים, ללא דרמות מטופשות ובלי להרוס את היחסים עם אמריקה.
אהוד אולמרט מינה בזמנו פרויקטור שהחתים את כולם על הצהרות סודיות, ניהל את המגעים מול ג'ורג' בוש, לא ביקש "אור ירוק" מפורש, לא ניסה לכפות ולא ניסה להכתיב, פשוט פעל. אצל נתניהו, זה נראה כאילו הפרויקטור של ההתקפה על איראן הוא נתן אשל. רק שלא ינסה לצלם את הילארי מתחת לחצאית.
נקודת אור אחת באפלה קיבלנו השבוע מקנדה. המדינה הצפונית האמיצה ניתקה את היחסים עם איראן, חד וחלק, בלי למצמץ, והוכיחה שגם במערב יכולים אנשים מדי פעם להתפכח ולהבין את גודל השעה.
היחסים בין ישראל לקנדה לא היו מעולם טובים יותר, ההערכה הדדית, שיתוף הפעולה (גם הביטחוני) בשמים. צריך לקוות שהמהלך הקנדי יגרור אחריו מהלכים דומים נוספים (אם כי אל תעצרו את נשימתכם בציפייה דרוכה).
התקלה שתתואר כאן בהתפתחות היחסים הללו, נשמרה עד היום בסוד, למרות שלא מעטים במערכת הביטחונית והמדינית בישראל מכירים אותה. מעשה שהיה כך היה: הנספח הצבאי הישראלי בארצות הברית (שחוזר היום ארצה לאחר שנתיים ועשרה חודשים), אלוף גדי שמני, בא בשנה שעברה לפגישת עבודה באוטווה. תואמו לו מפגשים עם כל הצמרת הביטחונית הקנדית.
עוד לפני שנפתח יום העבודה, נועד האלוף שמני עם שגרירת ישראל בקנדה, מרים זיו. במהלך הפגישה הביעה זיו את רצונה שישראל תמנה נספח צבאי עצמאי בקנדה, שיהיה "לובש מדים" ויישב באוטווה דרך קבע, לאור הידוק היחסים וההתקרבות בין המדינות. שמני התנגד. אנחנו עובדים מצוין מוושינגטון, אמר, אין בעיה ביחסים. לשים כאן נספח על מדים עם משפחה וכו', זה בזבוז.
השיחה הפכה ללא נעימה. זיו התעקשה, גם שמני התעקש. בשלב מסוים בערה בו חמתו, והוא קם ועזב את החדר. פגישות העבודה עם הקנדים התקיימו באותו יום כסדרן, אבל שיא היום אמור היה להתרחש בערב. בבית השגרירה הייתה אמורה להתקיים ארוחת ערב חגיגית לכבוד שמני, בנוכחות כל הצמרת הביטחונית הקנדית באשר היא. הרמטכ"ל, ראש המוסד, ראשי הזרועות, ראש המועצה לביטחון לאומי וכו'.
שמני הודיע לשגרירה שלא יגיע לארוחה, שתואמה חודשים רבים מראש מול הלו"זים הצפופים של כל הנכבדים שישתתפו בה. השגרירה ניסתה לדבר על לבו. כולם מוזמנים, כולם אישרו הגעה, זה אירוע חשוב ביותר, וכו'. אבל שמני בשלו. אני לא יכול לעבוד איתך אחרי מה שאמרת לי, אמר לה, ומכיוון שהארוחה מתקיימת בביתך, אני לא מתכוון לדרוך שם. אמר, וטס חזרה לוושינגטון.
השגרירה נאלצה להתקשר ולהתנצל. הנספח נקרא בחזרה לוושינגטון בדחיפות, אמרה בלשכת הרמטכ"ל הקנדית ובשאר הלשכות. הארוחה בוטלה. מי שחי באמריקה יודע שביטול ארוחה בסדר גודל כזה כמה שעות לפני השעה היעודה נחשב בתרבות המקומית כגסות רוח. רק אירוע רפואי או מלחמה מצדיקים מהלך כזה. אבל את שמני, אלוף בצה"ל, על מדים, שמייצג בארצות הברית את מדינת ישראל, זה לא עניין. הוא פשוט לא בא.
השגרירה זיו התלוננה על התקרית בפני כל הגורמים הרלוונטיים. מתברר שגם שמני התלונן עליה. השאלה היא, בפני מי התלוננו הקנדים.
מדובר צה"ל נמסר: "האלוף שמני מסיים בימים אלה כהונה מוצלחת ועתירת עשייה בוושינגטון, בה שימר ושיפר את יחסי העבודה המקצועיים וההדוקים מול גופי הביטחון הקנדיים. הנספחות הצבאית מצויה בקשר שוטף ומקצועי תוך אווירת שיתוף פעולה וקידום פרויקטים עם זרועות הביטחון הקנדיות על כל שלוחותיהן".
אגב , גם הרמטכ"ל, רב אלוף בני גנץ, מודע לתקרית ההיא, ובביקורו בקנדה בחודש מרס האחרון דן בה, בנפרד, עם הנספח ועם השגרירה. מקורביו של שמני מאשרים את הפרטים שנכתבו כאן, אבל טוענים שלא נגרם כל נזק ליחסים, הקנדים לא יודעים עד רגע זה שהארוחה בוטלה בגלל סכסוכי אגו, והשגרירה התנהגה כלפי שמני באופן גס ובוטה וחצתה את כל הקווים האדומים בהעלבתו, שהיא בעצם העלבת מערכת הביטחון כולה, ובמצב הדברים שמני לא היה מוכן להמשיך לעבוד איתה.
נדמה לי שהאלוף שמני, לוחם ותיק ורב זכויות בצה"ל, מפספס את העניין. ראשית, ניסיתי לאמת את גרסת מקורביו, שלפיה השגרירה צעקה עליו והעליבה אותו, אבל אין לגרסה הזו תימוכין מכל מקור אחר. שנית, גם אם כן, מה הקשר? למה מערכת הביטחון הקנדית צריכה לשלם על יחסי עבודה עכורים בתוך המנגנון הישראלי?
שמני לא מייצג שם באמריקה את עצמו או את רעייתו, אלא את מדינת ישראל והאינטרסים הביטחוניים הבוערים שלה. הוא היה צריך לבלוע את העלבון, להגיע לארוחת הערב, ואחר כך להתלונן נגד זיו כאוות נפשו. משהו בשיקול הדעת של האלוף השתבש. על פי המידע (הרב) הזורם מוושינגטון ומאוטווה, גם מפיהם של אנשי הנספחות הצבאית עצמה, משהו בבלוטות הכבוד שלו התנפח.
"פגישת פיוס", כך הוגדרה השבוע הפגישה בין ראש הממשלה נתניהו לנשיא המדינה שמעון פרס. ובכן, פגישה כן. פיוס, לא ולא. פרס ממשיך לחשוב על ביבי ומפעלותיו בדיוק מה שחשב קודם, אבל עם תוספת קטנה: גם בחזית הפלסטינית, שאופסנה כבר מזמן במגירה עם נפטלין, יש התעוררות.
מי שלא רוצה את סלאם פיאד ואבו מאזן, יתעורר בוקר אחד עם חמאס ואל-קאידה חמש דקות מכפר סבא.
אגב, יש אנשים בישראל, גם בשמינייה, שחושבים שזה טוב. אביגדור ליברמן, למשל. שמאמינים בתיאוריות הכאוס המושלם, לפיה חמאס משתלט על כל השטחים, הפלסטינים מפילים את בית המלוכה ההאשמי בירדן, העולם כולו מבין ששלום כבר לא יהיה כאן, וירדן הופכת למדינה הפלסטינית הרשמית. כן, שכחתי את הסיומת: ובא, סוף סוף, לציון גואל. נמתין בסבלנות.
לפני קרוב לארבע שנים, עם הקמתה של ממשלת נתניהו, ישבתי לפגישת רקע עם שר התקשורת משה כחלון. איש נחמד וחייכן, כחלון. דיברנו על התקשורת ונתתי לו סקירה על קשייה של העיתונות המסורתית (בעיקר המודפסת) בכל העולם, וגם על המתקפה המונחתת עליה כאן בארץ.
הצעתי לכחלון לאמץ את "המודל הצרפתי" שהגה בזמנו ניקולא סרקוזי, ולפיו המדינה מתערבת כדי לסייע לתקשורת המסורתית לשרוד. לא בסיוע כספי ישיר, אלא בעזרה עקיפה, יצירתית וחשובה. סבסוד מנויים לסטודנטים, העברת מודעות ממשלתיות לפרינט וכו'. אם ממשלה רוצה לעזור, היא יכולה, גם בלי להכניס יד ישר לכיס.
כחלון האזין בקשב רב. הוא מינה את אחד מיועציו לבדוק את הנושא ולהגיש לו את החומר הרלוונטי ובראיון עיתונאי שנתן כעבור כמה חודשים אף חשף את כוונתו להציע יוזמה ממשלתית ישראלית מקבילה ליוזמה הצרפתית (שבינתיים התפשטה בחלק גדול ממדינות המערב).
נו, וקרה משהו? זהו, שלא. אני רוצה להאמין שכחלון תמים, ולא מבין באמת מה שקורה כאן. הנה למשל לפני שבועיים התפרסם שהמודעות הממשלתיות של מכרזים ושל האפוטרופוס הכללי, שפורסמו עד היום בעיתון ערב אחד ("גלובס"), ובשני עיתוני בוקר ("ידיעות", ועוד אחד), הועברו בעקבות "התמקחות" לביביתון "ישראל היום", שהוא הקרדום שחופר לתקשורת החופשית בישראל את קברה.
כפי שנכתב כאן בשבוע שעבר, ההתמקחות הייתה קצרה ומכאיבה כי "ישראל היום" מוריד את מחירי המודעות לרצפה בכוונת מכוון. אין לו רצון או כוונה להרוויח, הוא פשוט רוצה לחסל. והוא מצליח. בינתיים הצליחו החברים ב"ידיעות" לבטל את רוע הגזירה ולהישאר בתמונה, אם כי במחירי רצפה, אבל הדגש הוא על בינתיים.
זה קורה לרוחב כל החזית. יש חבר כנסת נחמד, כרמל שאמה הכהן שמו, יו"ר ועדת הכלכלה, שכל כמה חודשים מכנס ישיבה ומכריז שהוא הולך להעביר את כל המודעות הממשלתיות מעיתוני הפרינט לאתרי האינטרנט. כולם מחלים את פניו והוא מוותר. וכן הלאה. זה מה שהממשלה שלך עושה, אדון כחלון. היא ממיתה את העיתונות החופשית בישראל בכוונה תחילה, במימון חיצוני נדיב, כדי שישראל תהפוך לצפון קוריאה, ויפה שעה אחת קודם. רק שלא תגיד שלא ידעת.
השבוע יצא לי לשבת עם רן ארז, יו"ר ארגון המורים, בעניין מקצועי כלשהו. בתחילת השיחה, ביקש ארז להגיד משהו אישי. אני אוהב את "מעריב", הוא אמר, כשעליתי ארצה ב-62' למדתי עברית באמצעותו, אני עם העיתון הזה כבר 50 שנה, אני מחזיק לכם אצבעות, שלחתי מכתב ליו"ר הוועד שלכם והצעתי עזרה.
ניכר היה על ארז שהוא מדבר מדם לבו. שאלתי אותו כמה מורים חברים בארגון המורים. יותר מ-50 אלף. שאלתי אותו אם הוא מוכן לפנות אליהם ולהציע להם לרכוש מינוי ל"מעריב". מהדורה מודפסת בסוף השבוע, עיתון דיגיטלי באמצע השבוע. הוא הסכים ברצון. אמרתי לו שמנוי כזה עולה היום בסביבות 50 שקל בסך הכל, ואם מדובר במספרים גדולים אפשר בטח לקבל הנחה.
ארז התלהב. אני אכתוב למורים, אמר, שמדובר במעשה ציוני. במעשה של אזרחות טובה. אני מאמין בזה. אסור לתת לעיתונים בארץ הזו להיסגר. אני מקווה שיוזמת רן ארז להצלת "מעריב", או לפחות שיפור סיכויי ההישרדות שלו, תקרום עור וגידים אחרי החגים.
בשבוע שעבר כתבתי כאן על המפרסמים, שכל עמוד מודעה (בזיל הזול) שהם קונים בסמרטוטון של אדלסון מקרב את התקשורת העצמאית אל קצה. השבוע אני כותב לאזרחים. למעסיקים. לאנשים שחושבים, עדיין, שתקשורת נשכנית, שבגנטיקה שלה צרוב האינסטינקט לבקר את השלטון (כל שלטון), חיונית לדמוקרטיה.
רוצים להציל את "מעריב"? תעשו מינוי. יש לכם עסק? אתם מעסיקים עובדים? תקנו להם מינוי. תסבסדו. אגב, בשום אופן לא על ידי ביטול מינוי לעיתון אחר. כתוספת. יש כאן מספיק אנשים שאין להם מינוי לעיתון. נסו ותראו שזה נחמד, שזה מעניין, שזה מעמיק ומייצר חשיבה, שיח, הבנה. בלי קשר לדעה פוליטית.
אני לא חושב שהליכודניקים רוצים לסגור את ערוץ 10 (מה ששליחי נתניהו מנסים לעשות כבר זמן רב). אני גם לא חושב שהם רוצים לסגור את "מעריב", מקום שבו פורחים קלמן ליבסקינד, אראל סג"ל, בן-דרור ימיני ורבים וטובים אחרים. אז אם אתם לא רוצים שזה יקרה, רבותי, זה הזמן לפעול. בעוד כמה שבועות זה יהיה מאוחר מדי. את האובדן נבין כולנו רק אחרי שהוא יקרה, והנזק יהיה בלתי הפיך.
האמינו לי, אני לא דואג לעצמי. הסיבה שאני עדיין כותב ב"מעריב" היא הנאמנות המוזרה שלי למקום הזה, כבר 27 שנה. אם ייסגר, ואם ייסגרו כלי תקשורת נוספים, יהיה דמם מרוח, כבר כתבתי, על ידיו של בנימין נתניהו. הוא יתן את הדין על המעשים הללו, גם במישור הפרקטי, וגם ההיסטורי. האיש שרצה להיכנס להיסטוריה כמי שיחסל את הגרעין האיראני, עלול להישאר כמי שחיסל את התקשורת החופשית בארצו.
אקו"ם