מח"ט הצנחנים נערך למלחמה הבאה
עפר שלח נפגש בראיון אל"מ אמיר ברעם ושמע ממנו על ההכנות למלחמה הבאה ("נפעל במרחב ענק"), מה הדבר הכי חשוב שהוא לוקח לקרב ("מצלמה זו לא מילה גסה"), וגם על סערת הפצ'ולי מיד לאחר שהורה לחיילים להוריד את השרשרת ("זה גועל נפש")
זה לא אומר שברעם הוא צר אופקים, ולא רק מפני שיש לו תארים אקדמיים במשפטים וביחסים בינלאומיים. במסגרת התחביב שלו, הוא עומד מאחורי הוצאתו הקרובה לאור של תרגום לספר, המתאר את קרבות הכיבוש של הצבא הבריטי בעזה במלחמת העולם הראשונה. עזה היא, כמובן, יעד אפשרי של חטיבת הצנחנים במקרה של "עופרת יצוקה “2 בדרום; אבל ברעם רוצה שהקצינים שאותם יוביל לשם יידעו שלמה שהם עושים יש עבר, עומק, מהות שמאחדת אותם עם לוחמיו של אלנבי לפני כמעט מאה שנה. הוא עצמו כתב ספר פנים-צבאי, "עיר מבצר,“ שעסק בלחימה בשטח בנוי בצפיפות. לצנחנים היו גם מח“טים מעולים שקראו פחות ספרים ממה שברעם כתב.
הוא בן ,43 אב לשלושה. מגיל צעיר ידע שהוא רוצה להיות בצנחנים ("זה במשפחה") ולפקד. המסלול הזה לקח אותו לפנימייה הצבאית, מסלול שהיה באופנה פעם )וילנאי ואמנון ליפקין-שחק, שני מפקדים קודמים של החטיבה, למדו בפנימיות צבאיות( אבל לא כל כך בימיו. "אתה יכול להגיד שהתבגרתי מוקדם. ידעתי הרבה יותר על הצבא מרוב הנערים בני גילי, וגם רציתי ללמוד בבית הספר הריאלי בחיפה. ההורים שלי התנגדו לפנימייה, לא לשירות הצבאי. זו הייתה מסגרת בלתי רגילה, שהיא באמת כור מחצבתי. בריאלי גם פגשתי את אשתי.“
צה“ל של היום מותאם לחברה מותגית, שבה אין כבר "חיילים“ אלא רק "לוחמים,“ וכמות היחידות הקרויות מיוחדות, עם כנפיים קטנות והילה גדולה, היא גדולה במיוחד. ברעם, לדבריו, רצה להתגייס דווקא לגדודים הרגילים של החטיבה. "תמיד רציתי להיות מ“פ בצנחנים. רציתי ללכת לגדודים, אבל איכשהו התגלגלתי ל'עורב'. מאז, בכל פעם שהיו לי ספקות לגבי הקריירה, הם היו רק מול האפשרות לעבור לארגון ביטחוני אחר. אני באמת אוהב את מה שאני עושה. גם הבן שלי יהיה בוודאי בגדוד ,890 בפלס“ר )סיירת הצנחנים ( או בעורב, היחידות עליהן פיקדתי.“
ולא בגולני.
"חס וחלילה.“
אתה באמצע שנות הארבעים שלך, גיל שבו אנשים בוחנים מחדש את בחירות הקריירה שלהם מזווית קצת אחרת. לא עבר לך אי פעם בראש מה היה קורה אם לא היית איש צבא?
"בפעמים שהזדמן לי לצאת החוצה, למשל כשלמדתי משפטים בבינתחומי, הסתכלתי מסביב וזה לא משך אותי. השהות בחו“ל )ברעם למד במכללה לביטחון לאומי בבריטניה, ובמקביל עשה תואר שני ביחסים בינלאומיים בקווינס קולג‘ בלונדון ( פתחה לי את העיניים, אבל לא עוררה שום ספקות ביחס לחזרה לצבא. אני לא יודע מה יהיה אחרי התפקיד הזה, אבל עד היום זה שילוב של מקצוע, הרפתקה, חינוך - וזה ממלא אותי.“
מלחמה כמו פעם
האימון שאליו אנחנו מצטרפים הוא של פלוגת ההכשרות של גדוד הסיור החטיבתי. החיילים, שהתגייסו לפני כשנה לצבא, הם בשלב האחרון של ההכשרה שלהם כלוחמים לפלוגות המרכיבות את הגדוד - סיירת, נ“ט והחבלה המוצנחת - והתרגיל, במתחם האימון ללוחמה בשטח בנוי בבסיס האימונים החטיבתי, הוא חלק מתרגילי הסיכום שלהם. היעד מדמה כפר לבנוני; מבחינת ברעם, שמנסה להכניס לפקודיו אווירה של "מחר - מלחמה,“ לבנון היא לא רק יעד
"אתה לא יכול לעשות הכל מהכל,“ הוא אומר, "כי אז תהיה בינוני בהכל. לבנון היא מבחינתי הכי רלוונטית, כי כולנו מבינים ששם עשויה להתלקח אש כתוצאה מהעברת נשק כימי לחיזבאללה או מהתנגשות אחרת. המתווה של לבנון מאפשר לי גם להתאמן על רוב הבעיות האפשריות.“
הוא גם מזכיר לצה“ל מלחמה שהיה רוצה לשכוח.
"מלחמת לבנון השנייה הייתה קבוצת מבצעים, שאחר כך קראו לה מלחמה. היו בה המון אפשרויות להפעלת הכוח, ודווקא השפע הזה הביא להחלטות לא טובות. זה לא יהיה ככה בפעם הבאה: במלחמה הבאה אנחנו עלולים להיות במצב של שתי חזיתות, ירי גם מלבנון וגם מעזה שמגיע עד תל אביב, ואז לא יהיו הרבה ברירות ויטילו למערכה את כל מה שיש.“
זה לא רק עודף אפשרויות, אלא גם מנטליות. מפקדי שדה שדיברתי איתם אחרי המלחמה הודו שלא ידעו לעשות את המעבר הנדרש מהפעילות בשטחים, שבה יש זמן והכי חשוב זה לא לטעות, למלחמה שבה הדבר החשוב הוא קודם כל לבצע.
"זה נכון. באיו“ש תמיד אפשר היה להגיד ’אם התנאים לא מושלמים, נבוא מחר.‘ אבל אני לא חושב שבמלחמה הבאה תהיה בעיה כזו. לא תהיה בעיה להבין את המעבר מבט“ש למלחמה. למ“פ יש היום הרבה יותר מודיעין. אבל זה לא אומר שהוא יגיד, ’אין מודיעין אז אני לא נכנס.‘ זה מוטמע היום גם באימונים: בתרגילים הגדודיים יש שלב שבו אני פשוט מבטל להם את כל הטכנולוגיה: אין ,GPS אין את מערכות הצי“ד (צבא יבשה דיגיטלי) לפיקוד ושליטה, אין כלום. עובדים עם מה שיש.“
אילו עוד לקחים יש משם?
"המון. להתייחס ברצינות לתוכניות האופרטיביות. להניח שמה שאתה מתאמן עליו אכן יקרה. מצד שני, זה תמיד יכול לתקוף אותנו מכיוון לא ידוע, ואסור להתכונן למלחמה הקודמת.“
צה“ל התגאה ששיקם את עצמו בעקבות מבצע "עופרת יצוקה,“ שאליו התכוננו במשך זמן רב ונתקלו במעט מאוד אויב.
"זה היה משהו לתיקון הביטחון הפנימי. הייתי באותו זמן בלונדון, ושם זה נראה לגמרי אחרת. התנסיתי בימי המבצע במגע עם תקשורת אנטי ישראלית, ולמדתי המון. במבט משם, אמצעי הלחימה העיקרי הוא המצלמה.“
מתנהל ויכוח גדול בשאלה הזו, בין מה שנתפס כפתיחות תקשורתית מוגזמת בימי לבנון השנייה לבין השליטה המוחלטת במדיה וסגירת השטח בפניה, שקיבלה שבחים רבים אחרי "עופרת יצוקה.“ כמפקד בשטח, תתנגד שיתלוו אליך כתבים או תעדיף שייכנסו לשטח יחד איתך?
"אני לגמרי בעד. אני רוצה שתהיה איתי מצלמה, חייב לקחת איתי מצלמה, כי לא אעשה דברים שצריך להסתיר. אני אשמח אם יהיה איתי גם כתב זר. אני חושב שמצבנו הבינלאומי הוא כל כך רע, שאם יראו את הפעולה האמיתית שלנו זה עשוי רק לשפר אותו. זוהי המלחמה של היום. בכל מקום יהיו אזרחים, בכל מקום יהיה היבט משפטי - וזו לא מילה גסה. חוקי הלחימה הם חלק מהמקצוענות, ואני צריך לקחת אותם בחשבון. בפקודת המבצע יש היום היבטים משפטיים, וזה בעיני בסדר גמור. זה מעיד על ההבנה שהעולם השתנה, וזה בסדר גמור שמפקד יידרש הן לפן המשפטי והן לפן התקשורתי.“
החטיבה מכשירה לוחמים-מתעדים, שיצלמו את ההתרחשויות?
"כן, אבל מי שצריך להיות אחראי על הפן הזה הוא המפקד. המפקד צריך לכוון את המצלמה לאויב שמוציא אמצעי לחימה מתוך מסגד או יורה מתוך קבוצה של אזרחים. בזמן המלחמה הצבא יצטרך לנתב את התקשורת 'להקשרים מקצועיים. אבל גם בשגרה אני אומר למ“פים שלי שהם כבר אנשי ציבור, לא מפקדים פרטיים של פלוגות.“
מה שצ‘רצ‘יל אמר
האימון הקרוב של חטיבת הצנחנים יהיה השני השנה, ויכלול צניחות. ברעם הוא מאמין גדול בצניחה, ולא רק בגלל היבטים של מסורת ומבחן ללוחמים. האימון הקודם, בתחילת השנה, היה הראשון זה 15 שנים שבו צנחה החטיבה כחלק מהתרגיל. "נצנח בתרגיל החטיבתי ובחלק מתרגילי הגדודים,“ הוא אומר. "מבחינתי, זה אמצעי חשוב - בתנאי שעושים אותו כל הזמן וכחלק אינטגרלי מן האימון.“
צניחה אחת או שתיים באימון היא "כל הזמן?“ כמה אפשר להתאמן על משהו ברצינות במצב הנוכחי, שבו זמן האימון קצר בהרבה מפעם ויש מחסור באמצעים?
"בכל מצב נילחם בחסר, בכל תרחיש המצב שלנו לא יהיה מושלם. אבל אנחנו החטיבה של צה“ל שייעודה להילחם בנתק קרקעי. גולני מתמחה ברכב כבד, גבעתי ברכב אחר. אנחנו החטיבה הקלה, שמתמחה בטווחים רחוקים. זה נוגע לא רק לאמצעי הגעה כמו צניחה, אלא גם לחיים בשטח. איך אתה מקבל שם לוגיסטיקה, מפנה פצועים, ערוך לשהייה ארוכה ברצף של פעולה.
"אנחנו מתאמנים לפעילות בנתק מבצעי, כלומר רחוקים משאר הכוחות של צה“ל. במזרח התיכון שמתהווה מחדש, מדינות מתפרקות ויש הרבה מצבים לא ברורים, וכשהאיום המרכזי על ישראל הופך להיות אש מטווחים של עשרות ומאות קילומטרים, אתה עשוי לפעול בתוך מרחב ענק.
"עצם העובדה שהאויב יודע שיש לנו יכולת כזו משנה את ההיערכות שלו. בין מלחמות העולם ביקרו את צ‘רצ‘יל על שבנה צי ענק. הוא אמר לפרלמנט שעצם העובדה שהצד השני יודע שיש לנו יכולת כזו גורם לו להיערך בעומק, למתוח את קווי ההגנה שלו ולא להיות יעיל.“
כבר עשרות שנים שהצנחנים אינם עוד "החטיבה של הקיבוצניקים והמושבניקים.“ פני החטיבה השתנו עם פני החברה. המגמה של בולטות הפריפריות בחטיבות החי“ר - הנובעת גם מן המשיכה ליוקרתן כאמצעי למוביליות חברתית - ומנגד מההתרחקות של חלק מהאליטות מיחידות שמרבות לשרת בשטחים - לא פסחה גם עליה. ברעם נחרץ גם בעניין הזה.
"שואלים אותי למה אני נשאר בצבא,“ הוא אומר. "כסף זה הרי לא הסיפור, את הבית אני לא רואה. התשובה שלי היא שאני אוהב מאוד את הפן המקצועי, אבל עם השנים הפן החברתי מרתק אותי יותר ויותר. ראית פה את הצוות של הסיירת: יש בו חייל דרוזי, עולים מאמריקה, אתיופים. אני קורא לזה כור החיבור - לא כור ההיתוך - הבן-גוריוני האחרון.
"הבן שלי חי באבן יהודה. הוא לא רואה דתיים או אתיופים. רק בצבא הוא יפגוש את כלל האוכלוסייה, וייצא אזרח ואדם טוב יותר. אנחנו גם מגייסים הכי הרבה חיילים בודדים שבאים כעולים מצפון אמריקה, גם על חשבון האפקטיביות המקצועית. אני באמת מאמין בצבא כמעוז הציוני האחרון, גם אם יגידו עלי שאני חי בסרט של עצמי.“
אתה עושה מאמץ שיגיעו אליך יותר חיילים מהשכבות היותר חזקות באוכלוסייה?
"יש שכבות אוכלוסייה שאני לא רואה מספיק אצלנו בחטיבה. בחלק מהמקרים הם הולכים למקומות כמו ,8200 שמגייסת מהמרכז, והיא יחידה שהצבא צריך מאוד. אבל אי אפשר להסתיר שבכל החטיבות הלוחמות יש דומיננטיות לפריפריה.“
אתה מנסה להביא יותר מתל אביב?
"אני מנסה להביא את הטובים מהפריפריה. אני מגייס הכי הרבה אתיופים מכל חטיבות החי“ר - ולוקח את הכי טובים. דרוזים, בני ישיבות, מכל מקום את הכי טובים. אני מנסה לגרום לחיילים שכשהצבא ייגמר, והם יחזרו לקבוצות ההומוגניות שלהם, הם לא ישכחו את מי פגשו בחטיבה. אין בינינו לבין גולני הבדלים בקבוצות האיכות שמתוכן אני מגייס, אבל אני יכול לגייס את המתנדבים ויש אצלנו מלחמה על כל מקום. ואגב, היא קשה במיוחד בקבוצות האיכות הגבוהות, שם יש הרבה יותר מתנדבים מההקצאה שיש לנו, ואני מביא לשם אחד מכל עשרה שמבקש להגיע אלינו. למי שבא מרקע חזק יהיה דווקא יותר קשה להתקבל.“
לפני כמה שנים יצאו כמאה קצינים וחיילים מכנס של הצנחנים, כי שרה בו מקהלת בנות. יש אצלך מתח סביב דתיים וחילונים?
"בצנחנים, להבדיל מחטיבות אחרות, זה לא סיפור. אחד מארבעת המג“דים שלי חובש כיפה, חמישית מהמ“פים הם דתיים. אנחנו החטיבה היחידה שמשפיעה על הגיוס שלה, ואני מקפיד על איזון בריא בגיוס. אבל מרגע שמישהו עבר את השער ונכנס אלינו, אני לא מתעניין בכלום חוץ מהאיכות שלו כחייל או מפקד.“
קודמך, אהרון חליבה, התבטא נגד מסלול ההסדר וספג הרבה ביקורת.
"אני נגד ההסדר במובן הפוליטי שלו, אבל החיילים שאני מקבל מההסדר מצוינים.“
כשהיית מג“ד 890 התפרסם בתקשורת סיפור שהציג את חיילי הגדוד כנזקקים. זה הקפיץ אותך אז.
"אנחנו עוסקים בהיבט הזה המון. פעם הצנחנים היו דוחים אנשים שיש להם בעיות ת“ש. היום כ15- אחוז מהחיילים בחטיבה מוגדרים זכאי סיוע; אבל לפחות שליש מהחיילים, שרובם אינם זכאי סיוע על פי ההגדרות, הם כאלה שאני חושב שצריך לסייע להם. אני דוחף את מערך הת“ש להכניס כמה שיותר חיילים מהתחום האפור לתוך ההגדרה של זכאי סיוע, למרות שזה לכאורה נגד האינטרס הכלכלי של הצבא. אני גם מנסה לעזור להם דרך תווים ותלושים שיש למג“ד, ודרך תורמים - שאני מכוון אותם לכך שבמקום למועדונים ומתקנים יתרמו לפרט. יש הרבה אנשים שמגיעים אלי דרך האגודה למען החייל ורוצים לאמץ חיילים, חלקם לא רוצים אפילו שמישהו יידע.“
מה שנראה לי פגום אז היה, שבאותו זמן שבו החטיבה התרעמה על כך שמציגים חיילים כנזקקים, היא לא היססה לקבל תרומות מאנשים פרטיים לצרכים מבצעיים שהצבא אמור לספק, כמו אפודי מגן קרמיים. אותו דבר לצורכי החיילים בתוך הצבא, שאמור לספק מתקציבו ולא לפנות לתרומות.
"הייתי מעדיף שזה לא יקרה, אבל ביומיום אני נכנס לזה מדי פעם, כי אני רוצה שלחיילים יהיה הכי טוב. לצה“ל יש המטוסים הכי מתקדמים, אמצעי לחימה ושליטה הכי טובים. אבל תלך למחנה בנבי מוסא ותראה את המגורים והשירותים, זו פשוט בושה. זה צבא של יחפנים, עם אמצעים מעולים שנקנים בכסף זר וחיילים שחיים בזבל.
"אני חייב לדאוג לאנשים למגורים ואוכל ותנאים כמו שצריך, ולא תמיד עומד בזה. ולכן, למרות כל העקרונות, אם בא תורם ועושה את זה מסודר, דרך האגודה למען החייל, אני לוקח. אני לא אוהב את זה, אבל בסוף עושה את זה כי זה מגיע ללוחם.“
לפני כמה שבועות עלה ברעם לכותרות סביב סיפור אחר הקשור להווי של לוחמים. הוא אסר על חיילי הפלוגה המסייעת של גדוד 202 לענוד את ה“פצ‘ולי,“ בקבוקון שזה תקופה ארוכה הפך לסמל של הפלוגה, ועל פי האגדות מכיל נוזלי גוף של חברותיהם. ברעם אמר שזהו סמל מבזה נשים; החיילים, ובעיקר חיילים לשעבר, טענו שהוא מתערב שלא לצורך במסורת, שמעניקה לחיילים זהות ומוטיבציה. ההסבר שלו אופייני: בעיניו זה העליב את החיילים והחיילות לא פחות מאשר את האישה.
"זו סערה בכוס מים,“ הוא אומר. "בכנות, בעיני זה פשוט גועל נפש. אני לגמרי בעד סמלים מיליטנטיים: חרבות, סכינים, רימונים. אבל הפצ‘ולי לא נראה לי, לא למג“ד ,202 לא למ“פ מסייעת. היוזמה לביטול באה מלמטה, והמחאות באו בעיקר מבחוץ. אני רוצה שימצאו לעצמם סמל אחר, גברי, לוחמני: קרני שוורים, מה שלא יהיה. לא משהו מבזה. דיברתי על זה עם החיילים. שאלתי אחד מהם, ’לאמא שלך הסברת מה זה,‘? והוא אמר ’בשום אופן לא. בבית אני שם את זה בכיס.‘ לאחותך? ’מה פתאום.‘? אם בבית אתה שם את זה בכיס, שגם פה לא יהיה. זה פשוט מגעיל בעיני.
"אני מסתכל על זה גם כאבא. שני הבנים והבת שלי ישרתו בחטיבה, וזה לא הסמל שאני רוצה שיראו. אני עוסק לא מעט בעולמם של החיילים, בחיכוך בין צעירים וותיקים. לא סתם לא תראה בצנחנים, עוד הרבה לפני, קרבות של צעירים וותיקים. מי שמתעסק בפצ‘ולי עושה את זה כנראה כי אין לו דברים כמו מכות להתעסק בהם.“
אתה מדבר הרבה על מקצועיות וגאווה, אבל החיילים שלך באים מחברה שבה כבר מזמן החייל הוא ילד, שההורים "שלחו אותו לצבא“ והצבא "מחויב להחזיר אותו הביתה.“ זו בעיה?
"זה בוודאי משהו להתמודד איתו, אבל יהיה לא מבוגר מצדי לקרוא לזה קושי. ברור שמהבחינה המקצועית הצרה היה עדיף שהצבא יהיה עולם מקצועי סגור. אבל פה זו העיירה היהודית שעשו לה צבא, וזה העולם שבתוכו אני חי.“
אבל נראה שהצבא, אולי משום שקשה לו להתמודד עם תופעות חברתיות מסוימות, הופך את העניין לאידאולוגיה. בעצמי ראיתי את מפקד הבסיס שבו אנחנו יושבים עכשיו אומר ל600- הורים של טירונים "לכולכם יש הטלפון הסלולרי שלי,“ והופך בזה את התערבות ההורים ללגיטימית. חלק מההורים הודו בפני שזה מוזר בעיניהם.
"אני לא נותן את הסלולרי שלי, אבל אפשר להשיג אותי בקלות. יש לי דוברת, יש לי עוזרת לקצין שלישות חטיבתי שהיא נציג פניות הציבור. לדורון רובין, שפיקד על החטיבה בזמנך, לא היו כאלה. זה בסדר שפונים אלי, זה בסדר שאחת ליומיים אני מקבל שאילתה תקשורתית.“
עד שזה מגיע להכשרת חיילים מקצועיים, ועוד יותר מזה להחלטות של הפיקוד. במלחמת לבנון השנייה הפיקוד הושפע מהפחד מנפגעים עוד יותר מהציבור. אחד מקודמיך, שאול מופז, אמר אז בישיבת ממשלה ש“הציבור מקבל קשה חיילים שנהרגים, בעיקר בזמן מלחמה“ - והיה ברור שכך חושב ומחליט גם פיקוד הצבא.
"זה חדר גם לצבא וגם לחברה. אבל אני בטוח שאם תהיה לחימה כולם יתעשתו, גם הציבור. לבנון לא הייתה ’חומת מגן.‘ ב‘חומת מגן‘ הייתה לחימה מאוד אמוציונלית, מאוד אישית, כי בזמן שאני הובלתי גדוד אשתי פחדה ללכת לסופר. כשהיה יוצא פיגוע מטול כרם למרכז הארץ, היא הייתה שואלת אותי, ’זה יצא מאצלך? אז מה בדיוק אתם עושים שם.‘?
היה לי חשש טבעי מנפגעים אבל לא חשבתי שזה מגביל אותי. זה חלק מהמצב המסובך ומשינוי פני המלחמה: במלחמה הבאה אנחנו נילחם בעומק, כשפה יחטפו במרכז הארץ. אני חושב שאז נדבר על הדברים אחרת. כשהציבור עם הגב לקיר הוא מגיב בצורה בריאה, וראינו את זה לפני ’חומת מגן.‘ כשהוא לא נדחק לקיר זה סימן שזו מלחמת ברירה - ואסור לנו לעשות מלחמות כאלה.“
ברעם אמור לסיים את התפקיד בשנה הבאה, ולהתקדם לדרגת תא“ל. הוא אינו יודע עוד איזה תפקיד יקבל; אם העבר מסמן את העתיד, גם זה יהיה תפקיד פיקוד על עוצבה מאותו סוג. גם תפקידיו כאל“מ היו כולם פיקודיים: חטיבת שומרון, חטיבת מילואים של הצנחנים ועכשיו החטיבה הסדירה. מח“ט צנחנים מוצלח יהיה, קרוב לוודאי, לאלוף ובתפקיד מרכזי.
רפול, שחק, מופז ויעלון הגיעו מהתפקיד הזה לרמטכ“לות. אבל צה“ל רוצה את ברעם בתפקיד שחשוב לו עכשיו, לא בהכרח בתפקיד שיעשה אותו מועמד כשיר יותר לימים הבאים. זוהי תסמונת ידועה בצבא: רמטכ“ל או אלוף פיקוד, שרוצה להצליח בקדנציה שלו, שם תחתיו את הקצינים המובחרים בתפקידי פיקוד נדרשים, וכך לא רק שהם נשחקים אלא הם גם אינם מקבלים הכשרה במטה או הדרכה, דברים שירחיבו את עולמם ויכשירו אותם טוב יותר לתפקידים הבכירים המחכים להם.
אתה בשלב הטרום פוליטי האחרון של חייך הצבאיים. מתא“ל ומעלה, השאלה מי תומך בך - בצבא ולפעמים גם מחוצה לו - מתחילה להיות הגורם הכי חשוב.
"אני יודע, אבל זה ממש לא משנה לי. החלום שלי היה להיות מג“ד 890 ומח“ט הצנחנים. הגשמתי את שניהם. אני לא מח“ט צעיר, ואני אומר מה שאני חושב. גם אם לא אתקדם בתוך הצבא כי לא תהיה לי תמיכה מלמעלה, השגתי מה שרציתי לעשות.“
המקביל שלך בחטיבת הנח“ל, אמיר אבולעפיה, כתב עבודה שביקרה מאוד את המחסור בדיון חופשי ופורה בצבא, וטען שקצינים לא מפגינים עצמאות מחשבה.
"אני מכיר את המאמר שלו. אתה צריך לקחת סיכון אם צריך, ולא להיות קונפורמיסט, והתוצאה תלויה מאוד במפקדים שמעליך. אנשים כמו אביב כוכבי וגדי אייזנקוט יחפשו לשמוע כיוון אחר, וישמחו אם תאתגר אותם. השאלה היא מי מוביל את הצבא. בעיני אין כרגע שום מגבלות, ואין לי שום בעיה להגיד מה אני חושב. אבל נכון, אני עדיין רק מח“ט.“
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם