השליח עשה את שלו
לפני השמחה לאיד על סגירת מעריב, תחשבו על האנשים שנלחמו את המלחמות שלכם ועוד מעט לא יוכלו לשלם את החשבונות
אליענה שפר בהפגנת עובדי מעריב צילום: דני מרון
ישבתי שם בפה פעור וראיתי איך אנשים משנים לטובה את גורלו של האיש הקטן, איך שיחה אחת שהועברה לכתב הנכון הפכה לכותרת שדחפה מהלכים, תהליכים ואנשים במציאות שלנו. ישבתי שם במרכזייה כשאירוע רדף אירוע. כשעמי פופר ביצע בראשון לציון פיגוע בערבים, וכשאב כואב התקשר ואיים לזרוק את עצמו מהגג אם הרווחה לא תעזור לו לפרנס את ילדיו. הייתי שם שבוע מאוחר יותר, כשאותו אב התקשר להודות, אחרי שעיתונאי "מעריב" התערבו ומצאו לו מזור דרך אותם אנשי רווחה שהיו אטומים לפני התערבות העיתון.
עברו שנים, יצאתי ללימודים באיטליה והפכתי לשליחת "מעריב" בארץ המגף. הגעתי כש"מעריב" כבר השתרך מאחורי "ידיעות אחרונות" במספר העותקים, אבל מעולם לא בסיפורים. הצלחנו, במעט אמצעים, בקשיים שכבר אז החלו לבצבץ, להביא לא פעם את הסקופ הטוב יותר.
עכשיו אני עורכת בכמה ממקומוני "מעריב," ואני לא רוצה לדבר על הימים רוויי הדמעות והכאב שעוברים עליי. אני רוצה לדבר על 1,700 עובדי "מעריב," שהם לא חלק מאיתנו, העיתונאים, שכל כך מושמצים ו"נשמות טובות" שמחים לאידם בטוקבקים מוקצים.
אני רוצה לספר על שמעון, הגרפיקאי שלנו בעיתון "זמן חיפה-קריות." בן ,30 שרק לפני שבוע נולד לו בן בכור. הוא מרוויח 5,000 שקל בחודש, שבעיני כמה מ"הנשמות הטובות" הם הר של כסף. הוא התחתן לפני שנה, קנה דירה צנועה מאוד בקריות ומנסה לשרוד. הוא אמור לשמוח בימים אלה, אבל איך ישמח? איך הוא יסתכל על הבן הרך שלו וידמיין את החיים שהוא הולך לתת לו?
לכל אלה שאוהבים למלמל קלישאות כמו "יהיה בסדר" ו"נסגרת דלת, נפתח חלון", אני אומרת: תפסיקו עם הקשקושים. שמעון לא ישן בלילה, לא בגלל בכי התינוק שלו. שמעון, כמו כולנו, לא ישן בגלל הבכי שלו בלב, בגלל החשבונות, המשכנתא והאוכל שצריך לקנות ואולי עוד מעט לא נוכל. והכל כדי למלא את השליחות שלנו, להביא את הסיפורים
וללחום את המלחמות שלכם.
תארו לכם עולם שבו אתם רוצים לספר על הילד שלכם שהוכה בבית הספר, אבל אין לכם למי לספר. על הקשיש בן 98 שפנה אלינו וסיפר איך העירייה לא מוכנה להציב ספסל ברחוב כדי שיוכל לנוח בדרך למכולת.
תארו לכם שבלי שנלחמנו את מלחמתו וניצחנו, איך הוא היה ממשיך להיות ספון בביתו. או את אותו נכה מאור עקיבא שהיה כלוא שנים בביתו כי אין לו דרך לרדת מקומה 4 ונלחמנו כדי לאפשר לו לראות את העולם החיצון. תארו לכם, אותנו, "אנשי מעריב השבעים," כפי שחלקכם מכנים אותנו, לא כותבים על הוריכם שלא קיבלו את הטיפול המתאים והראוי בבית החולים.
אחרי שאתם מסיימים לתאר את כל זה, תעצמו עיניים ותחשבו על שמעון ובנו הבכור.
שתהיה לכולכם שנה טובה, לנו אולי כבר לא תהיה.
הכותבת היא עורכת המקומון "זמן חיפה-קריות" של "מעריב"
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם