הצנחנים טוענים: כבשנו את החרמון, לא גולני
50 לוחמי גולני נהרגו בקרב על החרמון הישראלי בכיפור. עדויות שמתפרסמות כאן לראשונה, מנסות לנפץ את המיתוס על הקרב ההוא
"זה כבר נהיה סוג של גיחוך אצלנו בחבר‘ה,“ הוא מספר, "איך כל שנה מספרים את אותו הסיפור, את אותו המיתוס, בלי דבר אחד פשוט - האמת.“ המיתוס שעליו הוא מדבר נחשב לאחד המפוארים ועד עתה הבלתי מעורערים בהיסטוריה הצבאית ובתודעה הישראלית בכלל: הקביעה הבלתי מסויגת כי מי שכבש את "העיניים של המדינה“ הם לוחמיה של חטיבת גולני.
ואכן, סיפור כיבושו של ההר, זה הידוע לכל ואשר תועד ונכתב בכל ספרי ההיסטוריה והחינוך, הוא סיפורה המובהק של חטיבת גולני, חטיבת החי“ר הצפונית של צה“ל, ונחשב לאחת מאבני היסוד המרכיבות את המורשת המפוארת של החטיבה מספר אחת.
50 מבניה של החטיבה נספו בקרב העקוב מדם למרגלות החרמון ולא יימצא איש אשר יעיד כי גולני לא היו אלה שניצחו את האויב הסורי בחרמון הישראלי. אלא שעל השאלה הממוקדת יותר, "מי באמת כבש את החרמון,“? נראה שהדעות עדיין חלוקות. גם היום, כמעט 40 שנה לאחר תום הקרבות.
עדויות אשר מובאות כאן לראשונה, מטילות אור חדש ומטלטל על סיפור סיומו של הקרב על החרמון הישראלי, ועל המיתוס שהתפתח בעקבותיו. את הדברים הבאים לא תוכלו למצוא באף ספר חינוך או היסטוריה, ובאף תיעוד או מחקר רשמיים שפורסמו. הדברים אף נפקדים מתיעוד רשת הקשר של המבצע, אשר פורסם רק לאחרונה. הסיבה לכך אינה ברורה. הם כנראה מעולם לא הוקלטו ולא הועלו על הכתב. למה ומדוע? זוהי שאלה מורכבת בפני עצמה, שננסה לענות עליה בהמשך.
"תראי, זה לא משהו שמפריע לי ברמה היומיומית,“ מצהיר לבני, "זה לא שאני קם כל בוקר ואומר לעזאזל... אבל כל שנה אני שומע את סיפורי כיבוש החרמון על ידי גולני, ולא מאמין למה שאני שומע.“
מה צורם לך בדיוק?
"זה פשוט לא נכון. גולני לא כבשו את החרמון. אלו היינו אנחנו.“
כשלבני, תעשיין בן 63 מתל אביב, אומר "אנחנו,“ הוא מתכוון לאנשי חטיבת 317 של הצנחנים (בפיקודו של המח“ט אל“מ חיים נאדל), וליתר דיוק, לחיילי הפלוגה המסייעת של הצנחנים מגדוד 567 (המוכר גם כגדוד 98) בפיקודו של המג“ד אלישע שלם מקיבוץ רמת יוחנן.
אותה פלוגה חברה לפלוגה מסייעת נוספת של הצנחנים מגדוד 471 (בפיקודו של המג“ד חזי שלח ז“ל) מאותה החטיבה, ויחד הן כונו "כוח העתודה הפיקודי,“ בפיקודו של סמח“ט 317 מרא אל-עמי. כוח עתודה זה נועד לסייע לחיילי גולני בכיבוש המוצב הישראלי.
כאמור, חטיבת 317 של הצנחנים - פרט לשתי הפלוגות המסייעות הנ“ל, אשר הופרדו ממנה - היא שלחמה וכבשה יממה קודם לכן את מוצב החרמון הסורי. וכאשר הקרב הזה הסתיים, היו חייליה בדרכם לסייע בקרבות במוצב החרמון הישראלי, עד שהוחזרו על עקבותיהם על ידי מפקדת המבצע.
"בסך הכל ישנם שלושה גורמים שיכולים היו להגיע למוצב החרמון הישראלי,“ מספר תא“ל במיל‘ ד“ר דני אשר, סופר והיסטוריון צבאי ועורך הספר "הסורים על הגדרות -
"הצנחנים של 317 בפיקודו של המג“ד אלישע שלם שנחתו בחרמון הסורי ולאחר מכן היו בדרכם חזרה לחרמון הישראלי לסייע. הם באו מלמעלה, ובדרך הוחזרו על ידי מפקד המבצע קותי אדם, שהוא כידוע איש גולני. הכוח השני זה כוח העתודה הפיקודי: ’כוח מרא‘ של שתי הפלוגות המסייעות מגדודים 567 ו471- של הצנחנים. והכוח השלישי, שהוא בעצם הראשון, כוח גולני, שתוכנן מלכתחילה להגיע לחרמון.
"הכוח הזה עולה בדרך הקשה, דרך שהוא מכיר, צעד-צעד, עם סיוע ארטילרי. כשקותי מבין שיש בעיה, בעיקר אחרי שהמפקדים שלו אמיר דרורי ויודק‘ה פלד נפצעים, הוא מפעיל את ’כוח מרא‘ - כוח העתודה הפיקודי של הצנחנים. מרא אל-עמי, מפקד הכוח וסמח“ט ,317 החליט מסיבה זו או אחרת ללכת עם הפלוגה השנייה, והפלוגה של עמרי (המסייעת של גדוד - 567 ט“ל) מתחילה לעלות בנתיב שטוהר כבר בעיקרו על ידי כוח של גולני. הם עולים בציר הכביש דרך עיקול הטנק לגבעה 16 ו17- עד למוצב.“
וכך זוכר זאת לבני: "כל הגדוד שלנו בעצם ירד מרמת הגולן והמתין באזור שדה התעופה של מחניים. דיברו שהולכים לכבוש את החרמון. הצנחנים את החרמון הסורי, וגולני את החרמון הישראלי. נדמה לי שהפעולה נדחתה ביום, כי היה ויכוח בין גולני והצנחנים סביב ההתנגדות של אלישע המג“ד לעלות ברגל. זו לפחות הייתה השמועה אצלנו, החיילים הפשוטים. כל הלילה שמענו בקשר שגולני מסתבכים ולקראת הבוקר הגדוד שלנו כבש את החרמון הסורי.“
"הפלוגה שלנו נשארה כפלוגת כוננות בפיקודו של המ“פ עמרי (עמרי רז - ט“ל) והייתה עוד פלוגה כזו מהגדוד השני של החטיבה. מתישהו לפנות בוקר, אני זוכר שלא היה עוד אור, לקחו אותנו בהליקופטרים והנחיתו אותנו לא רחוק מהרכבל התחתון של החרמון. נחתנו שם ועוד היה קצת חושך. אני זוכר שראינו שם שורה של איזה 40 חבר‘ה מכוסים, שכובים בשורה, זה היה נורא... בהתחלה חשבנו שזה סורים, ואז הבנו שגולני אכלו אותה בגדול. חילקו אותנו לשניים, חלק עלה דרך ההר והסלעים, והחלק שאני הייתי בו הלך בדרך הסלולה למעלה למוצב.“
מה היה התפקיד שלך בכוח?
"אני הייתי מאגיסט, ויחסית בראש הכוח.“
ניהלתם קרב ממשי בדרך למעלה?
"נתקלנו פעם אחת או פעמיים, והיו קצת יריות. גם החבר‘ה שעלו מהסלעים סיפרו שהיו להם כמה היתקלויות עם חיילים סורים בודדים, אבל לא קרב רציני. את הקרבות הקשים לחמו גולני, אין ספק.“
כמה זמן עבר מהרגע שהנחיתו אתכם ועד שהגעתם למעלה?
"בערך שעה למיטב זיכרוני, אולי קצת יותר. כשהגענו היה כבר אור. אני הייתי מהראשונים שנכנסו למוצב.“
היו איתכם בדרך חיילים של גולני?
"אני לא ראיתי ואני ממש לא זוכר שהם היו איתנו בשלב הזה, כי פשוט כבר לא נשארו להם חיילים. אבל אחר כך אמרו החבר‘ה שכמה חברים מסיירת גולני הצטרפו לשורות שלנו.“
יכול להיות שמדובר בכוח? חיילים רבים?
"לא, לא, אם היו בכלל, מדובר בחיילים בודדים של הסיירת שנכנסו לשורות שלנו. אנחנו היינו פלוגה גדולה ובסוף אלו היינו רק אנחנו - חיילי הצנחנים מכוח העתודה הפיקודי.“
אתה זוכר מה עשית כשהגעתם למעלה למוצב?
"אותי המ“פ ישר העלה לגג של המוצב, איפה שהדגל, להתגונן נגד המיגים כי הייתי מאגיסט. עלינו למעלה אני והמספר שתיים שלי, רפי שטרן ז“ל, שלימים נהרג במובלעת הסורית. שאר הפלוגה מאבטחת את הפתחים של המוצב ועושה סריקות כדי לוודא שאין בפנים סורים, או אולי כי נתנו הוראה מגבוה לא להיכנס.“
בשלב הזה מציג לבני תמונה ישנה בשחור-לבן. התמונה מוכרת היטב. תורן גבוה עומד במרכז המוצב ועליו מטפס חייל ותולה את דגל ישראל ודגל נוסף - דגל חטיבת גולני. למטה בתחתית התמונה והתורן עומד חייל סתור שיער ונושא מבטו אל הדגל. עיניו עייפות ופניו עטורות זקן מלחמה. לגופו מאג. "החייל הזה פה למטה עם המאג זה אני, מצד שני פה זה רפי ז“ל (רפי שטרן - ט“ל). אני שומר את התמונה הזו הרבה שנים. היא התגלגלה אלי באופן משונה.“
ספר.
"כשהבן הגדול שלי הגיע לבקו“ם לפני יותר מ20- שנה, נתנו לו פלייר של גולני, מעין פרסומת לחטיבה. בפלייר ראו אותי ברקע של תמונת תליית הדגל על החרמון עם הכיתוב: ’חיילי גולני כובשים את החרמון.‘ הוא זיהה את זה, כי הוא מכיר את הסיפור, והביא לי את הפלייר עם חיוך של ’אבא, לא ידעתי שהיית בגולני.‘... מאז אני שומר את התמונה הזו אצלי.“
אז למה בכל זאת את הדגל עצמו תלה חייל של גולני?
"אחרי שהגענו למעלה למוצב הגיעו לפתע שני בחורים מגולני, מתנשפים. אחד מהם אמר לנו, לי ולרפי, שהוא רוצה לתלות חזרה את הדגל. אמרנו לו ’תפאדל, בכבוד,‘... לא עניין אותנו דגל. ברור שעבורם זה קרב מיתולוגי, ניסו פעם אחת ולא הצליחו... היה לנו כבוד גדול כלפיהם. אבל שוב, בפועל הם לא כבשו את המוצב.“
החייל שמניף את הדגל שבתמונה הוא סג“מ עלי לוין, אז קצין המודיעין של גדוד 51 של גולני. יחד עם סמל מחלקה מגדוד 17 הם רצו וביקשו לתלות את הדגל. לוין כיום פרופסור במכללת אפקה להנדסה, והוא מסרב לכל ניסיון של התקשורת לראיין אותו בנושא הזה.
את הרגע שבו תלו שני לוחמי גולני את הדגל, זוכר היטב גם המ“פ עמרי רז. "כשהגענו למעלה ראינו פתאום חייל סורי בורח לתוך המוצב,“ הוא נזכר, "לא ידענו אם יש עוד במוצב. זה היה סביב עשר וחצי בבוקר. פתאום באו בריצה שני חבר‘ה מגולני עם הדגל, ואני צועק להם: ’חבר‘ה, חכו רגע עם הדגל, עוד לא נכנסנו אפילו, מה אתם רצים.“‘...
את רז, ,70 אנחנו פוגשים בחצר ביתו בקיבוץ אילון שבגליל העליון. היום הוא עוסק בניהול פנסיוני של קיבוצים רבים, ובעבר עסק רבות בתחום החינוך בקיבוצו ואף כיהן כמזכיר הקיבוץ. "בפיקוד החליטו לכבוש את החרמון,“ הוא משחזר, "החטיבה שלנו, ,317 חטיבת מילואים של הצנחנים, הייתה בדרך לחרמון הסורי. אני הייתי אז מ“פ של הפלוגה המסייעת בגדוד ,567 בפיקודו של אלישע שלם. אנחנו היינו עתודה לכל המבצע".
"בתור עתודה אני זוכר שערב קודם נסעתי לאמיר דרורי ז“ל, אז מח“ט גולני, לקחת את הפקודה שלהם למבצע - כל מה שקשור ברשתות קשר, אמצעי חבירה, מילות קוד וכולי. הוא נתן לי את הפקודה ואני אמרתי לו: ’אמיר, החבר‘ה יגיעו למעלה גמורים, זו קריעת תחת,‘ והוא אמר לי: ’החבר‘ה שלי - יש להם כושר.“‘
מה עשיתם עד העלייה לחרמון?
"המתנו סמוך לשדה התעופה במחניים. זה היה לפנות בוקר. וזה בעצם היה כבר אחרי ששביתת הנשק נכנסה לתוקף. קיבלנו פקודה שהמסוקים בדרך ומעלים אותנו לחרמון הישראלי לטובת גולני. זוכר שישבתי בקוקפיט וראיתי הכל, הם טסו מאוד נמוך, שלא יראו.“
איפה הנחיתו אתכם?
"העלו אותנו סמוך לחניון של הרכבל התחתון. ירדנו שם ולאט לאט התחיל להאיר. קיבלנו זחל“מים של גולני שפינו פצועים. עלינו עם הזחל“מים עד לקצה השיירה המשוריינת, שהייתה תקועה שם. ירדנו מהזחל“מים ואמרו לי תעלה למעלה, תעברו דרך גולני ותגמרו את טיהור הרכס. אמרו לי בקשר: 'אל תתקרבו לרכבל העליון, כי שם עדיין נלחמים.'
"היינו פלוגה גדולה והתפרשנו. שלוש מחלקות מאחורה ושתיים מקדימה. התחלנו לנוע למעלה לכיוון המוצב. פתאום אנחנו רואים חמישה-שישה חיילים הרוגים. חשבנו שאלה סורים, ואז אני רואה שזה גולני. זה היה הלם. פתאום המ“מ שלי, נדב, אומר לי: ’יש כאן סורים בעמדה.‘ אמרתי לו, ’תקרא להם להיכנע.‘ והם נכנעו".
"שלושה חיילים סורים שלקחנו בשבי והעברנו לאנשי שב“כ ולמי שהיה אחראי על השבויים. אחר כן נערכנו שמחלקה אחת תעלה מימין והיתר מצד שמאל ברת“ק (ריכוז תחזוקה קדמי - ט“ל), כך למעלה עד המוצב. פרט לתקרית עם שלושת החיילים הסורים, ופה ושם קצת יריות, אני לא זוכר שהיה ממש קרב. את מרבית הקרבות עצמם עשו גולני.“
מה עשיתם כשנכנסתם למוצב?
"ואז בצורה זהירה הגענו ותפסנו את המוצב. התחלנו סריקות ומבחינת כיבוש המוצב זה הסתיים. מדובר במאות מטרים ספורים, אולי קילומטר. ואז התחיל הדיון אם להיכנס או לא להיכנס לפנים המוצב. היה בכניסה גנרטור שבער והייתה התלבטות איך לכבות אותו. הזמינו מכבי אש מקריית שמונה, שפשוט באו וסגרו את הברז של הסולר. אז כבר התחילו לבוא כולם, הרב גורן והחבר‘ה של הרבנות הצבאית, שהתחילו לפנות את הגופות של ההרוגים.“ וכוחות של גולני? הם גם הצטרפו אליכם בכניסה למוצב?
"האמת? אני לא זוכר שהיו שם גולני. הם פשוט כבר לא נשארו. פרט לחבר‘ה עם הדגל ואולי עוד כמה בודדים, לא נראה לי שהיו שם חבר‘ה מגולני. אבל זה לא משנה. אין ספק שגולני ניצחו את הסורים בחרמון. אנחנו רק סיימנו את העבודה.“ מדוע אם כך נשמר קשר השתיקה במשך כל כך הרבה שנים, מדוע איש מחיילי הצנחנים לא דיבר?
נדב בן-אמוץ (67) מקיבוץ מעברות, מי שהיה המ“מ של עמרי רז בפלוגה המסייעת, מנסה להסביר: "מתוך כבוד והרבה הערכה לגולני, מעולם לא דיברנו ולא רצינו לפתוח את הנושא הזה. הם כל הזמן דיברו על ’הכבוד של גולני.‘ לא רצינו לקלקל. למרות שכולנו יודעים וכולנו דיברנו על מה בדיוק היה שם. "כשהנחיתו אותנו סמוך לרכבל התחתון היה עוד חשוך. קיבלנו את הזחל“מים והתחלנו לטפס עד ראש השיירה, איפה שהיה הטנק התקוע".
"אחר כך התחלנו לטפס ברגל. אני זוכר שסמוך למוצב פגשנו כמה חיילי גולני בודדים, הם היו המומים והלומי קרב. הם היו שפוכים לגמרי, אחרי דבר איום ונורא, בקושי יכלו לתקשר. נורא. המשכנו ופרשנו את הכוח בשלושה ראשים. אני הייתי בראש, ושתי חוליות מימין ומשמאל. פתאום נתקלנו בשלושה חיילים סורים שקפצו עלינו. הם נכנעו ולקחנו אותם בשבי. אני עצמי נפצעתי שם. רק יום למחרת פינו אותי לבית חולים. חבשו אותי בשטח כשהגענו למוצב למעלה.“ זוכר מתי הגעתם פיזית למוצב עצמו?
"הגענו למוצב בסביבות תשע-עשר בבוקר. בכניסה למוצב אלו היו מראות קשים. באמת קשה לתאר את זה. אני זוכר שלא אפשרו להיכנס פיזית למבנה של המוצב לפני שעושים חקירת שבויים, כי פחדנו שהכל ממולכד. היו בערך עשרה שבויים סורים, ששכבו שם והמתינו לחקירה. התחלנו לעשות סריקות ולתפוס עמדות. אז גם הגיע מישהו מגולני ורצה לתלות את הדגל.“
כך או כך, העדויות שמביאים כאן לראשונה חיילי הצנחנים הן עדויות מרעישות, שגם אם ניתן להתווכח על חשיבותן ועל עצם הצורך בהעלאתן אחרי שנים כה רבות, אי אפשר להתעלם מהצורך בנוכחותן בין דפי ההיסטוריה.
"מבחינה היסטורית, מי שניצח את הסורים היו גולני. לא ייקחו את זה מהם,“ משוכנע רז, "אנחנו באנו בסוף, אחרי שכל הכוחות התעייפו ונשחקו. אבל אנחנו סיימנו את הטיהור של ההר לבד. למיטב זיכרוני, לא היו איתנו בכלל חיילי גולני. המושג ’לכבוש‘ הוא מושג מופשט. חיל האוויר כבש, והתותחנים כבשו, וסיירת מטכ“ל ששמו תצפיות. מי שהיה שם ונלחם זה גולני. זה שהם לא נשארו שם עד הסוף ואנחנו בעצם ’סיימנו את העבודה,‘ זה בגלל שהם נגמרו. יכול להיות שאם אנחנו היינו הולכים צפוף כמו גולני, גם לנו היו נפגעים.“
"הכבוד של גולני" הוא צירוף מילים שחוזר על עצמו בעדויות של חיילי הצנחנים. "אני זוכר שהאזנו בזמן אמת לרשת הקשר החטיבתית וכל הזמן שומעים את דרורי בקשר חוזר: ’הכבוד של גולני,“‘.... נזכר בן-אמוץ, "למרות שכולם בחוגים שלנו יודעים את זה, שאנחנו נכנסנו ראשונים ותפסנו את המוצב. אבל את לא תשמעי את זה ולא תקראי על זה בשום מקום. הייתי מיודד בזמנו עם גבי אשכנזי - שהוא איש גולני כידוע - כשהיה אלוף פיקוד צפון ואני הייתי בתפקיד באג“מ הפיקוד, וגם איתו יצא לי לדבר על זה.
"באופן אישי, אין לי שום בעיה, שייקחו את כל הכבוד אליהם. מגיע להם, הם באמת איבדו שם כוחות רבים ולנו לא נהרג אף חייל. חבל כמובן שזה נעשה כמו שזה נעשה שם. זה עניין כל כך רגשי עבורם וזה בסדר... הם הרי ניסו כמה פעמים לכבוש ולעלות ולא הצליחו. ואנחנו בסך הכל היינו מילואימניקים, מבוגרים שבאו לסיים את העבודה. יש כל כך הרבה אנשים שכבר גדלו על המיתוס הזה. אבל אם את שואלת אותי על עובדות, אז זה מה שהיה. זה מה שאני יודע.“
"מדוע נזכרתם רק עכשיו,“? אני שואלת את לבני, "עברו כמעט 40 שנה." "זה לא שנזכרנו רק עכשיו. זה משהו שדובר תמיד, אבל כל הזמן אמרנו ’יאללה, זה חשוב להם, לגולני... ויש גם את החיים עצמם, שאין זמן להתעסק בזה. יש עבודה, משפחה, עניינים. עכשיו איכשהו נוצרה הזדמנות לספר את הסיפור הזה, אבל לי אישית זה תמיד הציק איפשהו. לא מהמקום הקטנוני, אלא שמשכתבים את ההיסטוריה. לאמת אין תחליף לדעתי. גם אם היא משמעותית פחות או יותר. אחרת זה מסוכן.“
מסוכן?
"כי אדם שקורא ספרות היסטורית, לא משנה מאיזו זווית היא נכתבת, צריך לדעת שהיא נשענת על עובדות מוצקות ולא שהיא עושה טוב ונעים לגורם כלשהו. תארי לך שפתאום יתגלה כי מרדכי אנילביץ‘ בכלל היה עסקן של ההסתדרות הציונית וכל הסיפור של מרד גטו ורשה הוא בלוף. האמת היא הבסיס, וצריך לספר אותה גם אם היא לא משרתת אינטרסים היסטוריים.“
אז למה אתה חושב שההיסטוריה השתמרה באופן כזה? מדוע המיתוס הוא שחטיבת גולני כבשה את החרמון?
“מתו הרבה חבר‘ה של גולני שם, זה היה הקרב השני שלהם על החרמון. בראשון, בתחילת המלחמה, הם כשלו, אז מישהו החליט צריך לתת להם את הכבוד. אלה שיקולים של פוליטיקה צבאית. תארי לך שיגידו שגולני נכשל פעמיים... זו פדיחה גדולה. כמה שזה נשמע רע, זו האמת בעיני.“
אולי כי המיתוס הזה כל כך קדוש ואין טעם בכלל להתעסק איתו? אני חייבת להגיד לך שגם לי עצמי כעיתונאית וכמי שגדלה פה הייתה בהתחלה דילמה.
"אני לא כל כך מאמין בפרות קדושות. אני חושב שהאמת קדושה יותר מהפרה.“
כשלבני מדבר על המלחמה שלו על האמת, כנראה שהוא מצויד בחולשה גנטית לנושא עוד מבית. לבני הוא בנם של ד“ר חנוך ברז‘וזה, חוקר ביוכימיה וממקימי המעבדה בזמנהוף בתל אביב ושל רות לבני, עורכת ומתרגמת של מאמרים וספרים רבים לעברית, ביניהם "שר הטבעות,“ ומי שאחראית לביטויים קלאסיים רבים כגון "בני לילית,“ "אחי גיבורי התהילה“ ועוד.
לבני הוא גם נכדו של ההיסטוריון והעיתונאי בן-ציון כ“ץ, מחלוצי העיתונות העברית וזוכה פרס סוקולוב הראשון. כ“ץ נודע בכך שחרף דעותיו האידאולוגיות השונות ובניגוד לזרם הכללי אז, לא האמין כי אברהם סטבסקי וצבי רוזנבלט היו אלו שביצעו את רצח ארלוזורוב, ופעל להוכחת חפותם ולמרדף אחר פרסום האמת.
לבני הוא אולי הנחוש ביותר מבין צנחני המילואים של "כוח העתודה הפיקודי“ מבחינת החשיבות שהוא מקנה לנושא. לא כולם חולקים כמוהו את אותה רמת חיוניות המיוחסת להעלאת הסיפור האמור אחרי שנים כה רבות. לצדו יש גם כאלה שסבורים כי עצם העלאת הדברים הרגישים לדיון הציבורי היא מיותרת ועלולה לפגוע ברגשותיהם של רבים.
"זה נכון שבסופה של הדרך לחרמון, כבר היינו לבד ולא היו גולני, אבל זו הסתכלות של חייל פשוט במערכה רחבה,“ אומר חברו לפלוגה של לבני, יעקב (פלץ) פלד, איש מחשבים, המחלק את זמנו בין טורקיה לישראל.
"הייתה הרבה פוליטיקה לפני הקרב וגם אחריה, איך מציגים את זה. ראיתי איך מורידים את הארונות בזלדות מההר, זה היה נורא. הלכנו עם הראש באדמה. הנחיתו אותנו בסביבות ארבע בבוקר. היו יריות מפה ומשם, כמעט שלא היה כבר קרב ממשי. מהרגע שהורידו אותנו מהמסוקים עד שזה נגמר לקח אולי שלושארבע שעות. בפועל, גולני היו אלו שעשו את העבודה השחורה.“
גם המג“ד הנערץ של גדוד 567 אלישע שלם (78) סבור כך. כאן המקום להזכיר כי שלם עצמו, יחד עם יתר הגדוד היו בדרכם חזרה מהחרמון הסורי לסייע לגולני, כאשר קיבלו פקודה לעצור. אל זירת הקרבות המדוברים כאן הם לא הגיעו.
"אני הייתי בדרך לשם, שלפו אותנו מהחרמון הסורי,“ הוא מספר בשיחת טלפון מביתו שבקיבוץ רמת יוחנן, "צפינו על כך ממצפה שלגים. הגדוד שלי הוטס לחרמון, למעט כוח מצומצם שהייתה בו הפלוגה של עמרי, הפלוגה המסייעת שהיו יחד עם גולני בדרך. המלחמה על החרמון לא הייתה על מוצב החרמון דה פקטו, אלא על גבעה שנמצאת מערבה מהמוצב, גבעה .2072 המלחמה העיקרית הייתה שם, ושם היא הוכרעה. לכן, השאלה מי הגיע ראשון למוצב אינה חשובה בעיני. את הלחימה האמיתית עשתה גולני. אני נשלחתי עם הגדוד לעזרת גולני.“
אתה מכיר את הדברים הללו שהחיילים שלך לשעבר מעלים פה, או שאתה שומע על כך ממני כעת לראשונה?
"אני מכיר את הסיטואציה הזו והפרטים ידועים לי. אחרי המלחמה הייתי חמש שנים מפקד החרמון וסגני היה מג“ד בגולני. אבל אני חושב שאין טעם להעלות את זה בפומבי. לא מבחינה ציבורית. זה נושא מאוד רגיש. עברו עשרות שנים. בעיני אין טעם ואין צורך.“
ישנם אנשים בגדוד שלך שחושבים אחרת.
"אנשים יודעים מה הם עשו ומה הם לא עשו. זה מה שחשוב באמת. יכול להיות שברמה האישית מול המשפחות שלהם והסביבה זה חשוב להם, אבל ציבורית בעיני זו טעות. יש רגישות אישית וציבורית בנושא הזה. זו דעתי.“
וכיאה למיתוס לאומי רגיש, זהו השלב שבו העניינים מתחילים להסתבך. העדויות האמורות טורפות את שלוותו של אל“מ במיל‘ משה גבעתי (63) סופר והיסטוריון צבאי. גבעתי הוא האיש אשר מפעל חייו מוקדש לקרב על החרמון, האיש שנחשב לאורים ותומים בתחום. במשך שנים ארוכות עמל על מחקר מקיף, המכיל מאות עמודים.
בשנת 2005 הניב המחקר שישה כרכים בהם מופיעות מסקנותיו. המחקר, אשר קיבל את החותמת הרשמית של מחלקת ההיסטוריה בצה“ל, הינו מסווג ואינו עומד לרשות הציבור. גבעתי מרצה בפני גורמים וחוגים רבים בנושא הקרב על החרמון וזה עיקר פרנסתו.
זה המקום אולי להזכיר כי גבעתי, למרות שמו, הוא איש חטיבת גולני מובהק, אשר לחם בגזרת החרמון ונשא בתפקידים פיקודיים רבים בחטיבה. במשך השנים העובדה כי המחקר הצבאי העיקרי על "מבצע קינוח,“ הנעשה במימון צה“ל, הופקד מראש בידי איש גולני, גררה ביקורת מפי גורמים רבים.
"האנשים הללו הם לוחמים נפלאים, אבל העדויות שלהם הן בלתי נסבלות,“ הוא זועם, "יש לי הרבה כבוד לצנחנים, אבל שלא יבלבלו את המוח.“
שמע, הם טוענים - אנשים נורמטיבים בגילך שעוד זיכרונם עמם - שהם נכנסו ראשונים למוצב החרמון הישראלי. זה לא מופיע במחקר שלך.
"אלו עדויות של אנשים מתוסכלים, שלא יצא להם להילחם כמו החברים שלהם בחרמון הסורי ובפיתולים. הם לא עשו שום דבר חשוב במלחמה. אני יכול להוכיח לך במצגות, בתמונות וברשת הקשר שזה לא נכון. מי שכבש והגיע ראשון למוצב הישראלי אלו עשרות לוחמים מגדוד 51 וגדוד 17 של גולני שנשארו בחיים".
"הם התחילו להתקדם משעה 8:15 לאט לאט לכיוון המוצב, שעה שהצנחנים של כוח העתודה הפיקודי עוד לא המריאו ממחניים. בשעה 10:38 נשמע ברשת הקשר הדיווח כי הדגלים הונפו. זה נעשה על ידי חיילי גולני. הצנחנים הגיעו הרבה אחרי זה.“
בתמונה המפורסמת, מתחת לתורן עומדים שני חיילי צנחנים.
"אז מה? הצנחנים האלו הגיעו אחר כך. החבירה נעשתה סביב ,10:30 יותר משעה אחרי שגולני הגיעו למוצב.“
הם טוענים כולם כי הם המריאו לפנות בוקר, כאשר היה עוד חושך.
"זה לא יכול להיות. הם המריאו באור יום. יש מושג שנקרא ’שחר חיל אוויר.‘ חיל אוויר לא טס אז בשעות החשיכה. אני אוכיח לך.“
מדובר אפוא במלחמת גרסאות. אך יש לציין כי גם אחרי צפייה במצגת מרשימה על כיבוש החרמון שפורש גבעתי לפני ואחרי קריאת חלקים נרחבים מהמחקר המסווג שערך והגיע לידי, ישנם פרטים רבים אשר נשארים בגדר תעלומה. כל נושא החדירה למוצב עצמו אינו מפורט ועדויות של עמרי וחייליו נפקדות לחלוטין מהדוח. יתרה מכך, מבין מאות האנשים אשר ראיין וחקר גבעתי לצורך הכנת המחקר, לא נמנה ולו חייל אחד מהפלוגה המסייעת של עמרי רז. אין בממצאיו גם כל עדות לרשת הקשר שבה דיבר המ“פ רז.
מדוע לא ראיינת את עמרי ואנשיו למחקר שלך?
"בקרבות החרמון השתתפו אלפי לוחמים ומפקדים. ראיינתי רק את אלו שעדותם הייתה חיונית להבנת תמונת הקרב.“
מה לגבי רשת הקשר של עמרי? אי אפשר לגזור ממנה עדויות?
"יש הקלטות רק מרשת קשר חטיבתית, לא פלוגתית. לדעתי, זיכרונם פשוט מתעתע בהם. את יכולה לצטט אותי.“
גם נושא ההמראה והנחיתה משדה התעופה במחניים נותר כחידה. ידוע כי חיל האוויר טס במלחמה גם בחשיכה וגם מהמחקר הרשמי של גבעתי, לא עולה כל נתון ממשי המצביע על כך שהטסתם של הצנחנים במסוקים לחרמון הישראלי התבצעה כאשר החמה כבר האירה על החרמון. עמרי רז: "זה היה חושך בוודאות. אני עוד זוכר כי הסתכלתי מהחלון במסוק עם אמצעי לראיית לילה.“
צבי לבני: "מה אפשר לצפות מאיש של גולני? יש לגבי המחקר שהוא עשה כל כך הרבה ספקות והאשמות בטיוח גם בתוך גולני עצמה. זה לא מפתיע אותי בכלל.“
"גולני זה חלק מהיוקרה שלהם. הם החטיבה הצפונית, הם תקעו את הדגל. כל השאר כבר לא משנה,“ מסכם תא“ל במיל‘ ד“ר דני אשר, "ההיסטוריה נוטה חסד לכותביה. לא דיברת - לא עשית. שתקת - יש לזה משמעות. הצנחנים מתעוררים עכשיו, אחרי כמעט 40 שנה, כשזה מתחיל קצת להציק ורוצים שיהיה מה לספר לנכדים.“
על סמך העדויות הללו, כיצד ניתן באמת לשפוט את מה שאירע?
"את הדרך לחרמון כבשו גולני והם לחמו. על זה אין ויכוח. מי הגיע וכבש את המוצב עצמו? כנראה שהכוח של עמרי. בעיני זה פחות חשוב אבל אני לא הייתי שם, וודאי שיש לכך משמעות. אי אפשר להתעלם ממה שהם אומרים. גם לא נכון לומר שהם לא עשו דבר במלחמה. החבר‘ה האלו נלחמו בתל שאמס. קרב חשוב ומוצלח מאוד.“
איך זה ייתכן שכל העדויות האלה נעלמות מן הציבור ומן התחקיר הרשמי של צה“ל?
"כאמור, שתיקתם היא באחריותם. לגבי העניין השני, כאן זו כבר צריכה להיות התנגחות מול המחקר הצבאי הרשמי. אין היסטוריה צבאית אובייקטיבית. יש המון זוויות וכל אחד רואה משהו אחר. משה גבעתי רואה את הדברים דרך העיניים של איש גולני - אין ספק. יש מטען שאתה בא איתו מלכתחילה. אין ספק שבמחקר רשמי של מחלקת ההיסטוריה של צה“ל היה מקום לראיין ולחקור גם את החבר‘ה האלו ואף להזכיר ולציין במפורש.“
יכול להיות שקדושת המיתוס גוברת על האמת ההיסטורית?
"אף אחד לא רוצה לשבור מיתוסים. רק ההיסטוריונים החדשים באים ומנסים לשבור מיתוסים. מיתוסים זה דבר חשוב. ואגב, עד כמה שזה יישמע מוזר, לא תמיד צריך לשבור אותם.“
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם