אובמה כבר יודע: הפעם זה לא יגמר בנאומים
ההישג הראשון של נתניהו: פאניקה כמדיניות. 64 שנות דם, יזע ודמעות של ישראל עלו בעשן הרטוריקה בעצרת האומות המאוחדות
הציבור, כך מתברר מהסקר, כבר לא חושש מהרוגים, מפצועים, מנזקם של הטילים, מההרס או מהפגיעה בכלכלה. כל אלה קטנים על הציבור. מתברר מהסקר הזה, שעלינו מדרגה. עכשיו הציבור חושש לעצם קיומה של ישראל. יכול להיות, לדעת הציבור, שקיומה של מדינת היהודים יסתיים בעקבות העימות המתוקשר עם איראן. בקיצור, השואה השנייה כבר כאן. הושט היד וגע בה. עוד שניים-שלושה נאומים היסטוריים של ראש הממשלה, ואנחנו שם.
זהו ההישג המשמעותי הראשון של מדיניות נתניהו. הפאניקה כמדיניות. 64 שנות דם, יזע ודמעות, הישגים חסרי תקדים של מדינה שקמה מתוך האפר והפכה למעצמה אזורית רבת הישגים ועוצמה, כל זה עולה בעשן הרטוריקה. ערב ה“נאום הגורלי“ שלו באו“ם יכול נתניהו לטפוח לעצמו על השכם. הציבור הישראלי מוכיח שאם חוזרים ומשננים באוזניו משהו, מופרך ככל שיהיה, בסוף זה ייקלט. למרות שהמציאות, אגב, אפילו לא קרובה למצב הזה. לא נשקפת סכנה למדינת ישראל מעימות עם איראן. אין לאיראן, נכון לעכשיו, יכולת לגרום לישראל היזק משמעותי ברמה אסטרטגית. הטילים שברשותה, אלה מהם שיחדרו את רמות המיגון השונות שפיתחה ישראל )כמותן אין לאף מדינה אחרת בעולם ,) יגרמו נזק מוגבל. הארסנל של חיזבאללה יגרום נזק גדול בהרבה, אבל גם במקרה הזה לא מדובר בשום דבר שלא הכרנו.
במלחמת השחרור היה הרבה יותר מסוכן, ערב ששת הימים היה הרבה יותר מפחיד, הפתעת יום כיפור הייתה הרבה יותר אסונית, והאינתיפאדה השנייה גם היא לא הייתה טיול אחר צהריים נעים. ישראל יודעת להסתדר עם הצרות הללו טוב יותר מכל מדינה אחרת בעולם. הנזק שאנחנו יכולים לגרום, מן העבר השני, רב בהרבה. נסראללה יודע שאם ישגר עלינו את המחסנים שלו, לבנון תיחרב. גם בעזה יודעים את זה. גם הנזק הצפוי באיראן במקרה של עימות עם ישראל יהיה כבד בהרבה מהנזק שיירשם כאן. ועדיין, כמחצית מאזרחי ישראל, משהו כמו ארבעה מיליון נשים וגברים, חוששים שמדינת ישראל תחדל להתקיים אם יפרוץ עימות בינה לבין איראן. ממש כך.
מה כן גורלי? היחסים עם אמריקה. הם גורליים באמת לעתידנו. בלי המשענת של ארצות הברית, בלי מטוסי האף16- והאף15- והחמקנים שעוד יגיעו, ומסוקי האפאצ‘י וחלקי החילוף והפצצות והטילים ומחסני התחמושת האמריקאית העצומים שנמצאים כאן ומהווים בטוחה ליום סגריר, ובלי הטלת הווטו הסיטונית במועצת הביטחון, ובלי המיליארדים כל שנה לביטחון ישראל, ובלי הגב המודיעיני והכלכלי וההרתעתי, ובלי הטכנולוגיה והתמיכה הערכית והמוראלית, ובלי הידיעה של העולם כולו שאמריקה עומדת מאחורי ישראל בכל מצב ובכל מזג אוויר, שאנחנו והם חד הם, בלי כל אלה אנחנו באמת בסכנה קיומית. קשה לתאר את ישראל בעשורים האחרונים בלי אמריקה. זה חשוב יותר, אפילו, מהגרעין האיראני. תתארו לעצמכם.
זה חשוב במקרה שלאיראן לא תהיה פצצת גרעין )כי סביר להניח שזה יקרה בזכות אמריקה ,) וזה חשוב שבעתיים למקרה שלאיראן כן תהיה, בסופו של דבר, פצצת גרעין )ואז, הגב של אמריקה יהפוך לסלע קיומנו ממש .) ובזה, אם לא שמתם לב, נתניהו פוגע. מעולם לא נחשב ראש ממשלה ישראלי לאישיות כל כך לא רצויה בקרב ממשל אמריקאי מכהן, כפי שנחשב היום נתניהו. צריך לקוות שנדע להסתדר גם עם זה.
הכותרת, ערב יום הכיפורים, בעיתון הזה בישרה על "נאום גורלי“ שיישא ראש הממשלה בנימין נתניהו בעצרת הכללית של האו“ם. אכן, גורל העם היהודי כולו, אם לא האנושות המורחבת באשר היא, מוטל על כף המאזניים. לא נמסר מבחינת מי הנאום הזה גורלי כל כך. לדעתי, הוא לא גורלי מבחינת קיומה של מדינת ישראל, וגם לא מבחינת עתידו של העם היהודי, וגם לא מבחינת המשך המרוץ המוטרף של האייאתוללות לפצצת גרעין. זהו נאום גורלי לנתניהו עצמו.
ניתוח הקדנציה הנוכחית מראה בבירור שבכל פעם שנתניהו החל לגלוש בסקרים, בכל פעם שהדיון בישראל הפך ענייני יותר והיסטרי פחות, בכל פעם שאנשים כאן העזו לדבר על הקשיים שלהם לגמור את החודש, לצאת לרחוב בלי להידקר או להשיג לילדים שלהם חינוך סביר, בכל פעם כזו צץ לו "נאום גורלי“ כזה או אחר, בעצרת האו“ם, או מול שני בתי הקונגרס בארצות הברית. לבנימין נתניהו היו שלוש נקודות מינוף ענקיות כאלה בקדנציה האחרונה, שלושתן אוששו אותו בסקרים, אחת מהן אפילו הביאה להמראה אסטרטגית. שתיים מהנקודות הללו היו נאומים, השלישית הייתה שחרור גלעד שליט. זה היבול העיקרי של ביבי בארבע השנים האחרונות )וגם השמירה על היציבות הכלכלית, זה לא עניין של מה בכך.)
האם אני ממעיט באיום הגרעיני האיראני? לגמרי לא. כפי שכבר כתבתי כאן פעמים רבות, יכול להיות שבסופו של דבר תצטרך ישראל לתקוף את איראן. קטונתי מלחוות דעה ברורה בסוגיה הזו, אם כי רבים, טובים, מקצועיים ומנוסים ממני מתנגדים לתקיפה בעיתוי הזה ומביעים את התנגדותם על בסיס קבוע, כולל ראשי זרועות הביטחון לשעבר ובהווה
ועדיין, למנהיגי המדינה, לראש הממשלה, לשר הביטחון, לקבינט, מנדט ברור להחליט אחרת, ולצאת לתקיפה. אגב, בניגוד לנאום של נתניהו, תקיפה כזו אכן עלולה או עשויה להיות "גורלית.“ הצלחתה והשלכותיה יהיו בעלות השפעה דרמטית על איכות ויציבות קיומנו במקום הזה. ועדיין, כל זה לא אומר שנשקפת סכנה קיומית למדינת ישראל. את מסע ההפחדה הזה חייבים לעצור. מישהו צריך לגשת לבנימין נתניהו ולהסביר לו, ככה שיבין, שהפאניקה שהוא זורע בציבור תתהפך עליו כבומרנג. שעם ישראל ראוי לדעת מה שגם ביבי עצמו יודע. את סודות העוצמה הישראלית, את יכולותיה של ישראל, ואת העובדה שגם אם איראן תתגרען (ואסור להניח לה להתגרען), אין פירוש הדבר סיומה של הציונות.
זה יהיה מצב חדש, מסוכן, שצריך יהיה להסתגל אליו, אבל יהיו חיים ישראליים בציון גם אחריו. בדיוק כמו שהיו חיים אמריקאיים בוושינגטון גם אחרי שהסובייטים שמו ידם על ארסנל אטומי ובנו לעצמם אלפי טילים בעלי ראש קרב גרעיני. כן, כן, האייאתוללות מטורפים ואסור לסמוך עליהם, וזה לא דומה למלחמה הקרה ועדיין, בסוף היום, גם הם רוצים לחיות, גם הם יודעים מה שהם צריכים לדעת וכל ניסיון שלהם למחות את ישראל מעל המפה יסתיים, קרוב לוודאי, במחיקתם שלהם מההיסטוריה. אז לא צריך לנוח ולא צריך לשקוט, הפעולה נגד הגרעין האיראני חייבת להימשך כל העת, בים באוויר וביבשה, אבל הפאניקה מיותרת, חזיונות האימה על שואה שנייה מופרכים, ומה לעשות, אבל העולם לא עצר אתמול את נשימתו והמתין בדריכות קיומית לנאומו ה“גורלי“ של ראש הממשלה באו“ם.
זה שקובע, נשיא ארצות הברית ברק אובמה, כינה את הנאומים הללו בשם המעליב "רעש רקע.“ זה מה שהצליח לעשות נתניהו לתדמית הישראלית בשנים האחרונות. להפוך אותנו לרעש רקע. אם הוא היה מנהיג המקובל ומוערך על ידי ראשי העולם המערבי, אם מישהו היה מאמין שהוא מנהיג החותר באמת לשלום, אם הייתה לו תוכנית שלום מגובשת ואמינה, שמאלצת את הצד השני להיות סרבן (כפי שעשה אהוד אולמרט), יכול להיות שאו אז העולם היה באמת מתייחס לנאומיו ברצינות מסויימת.
נכון להיום, לא זה המצב. ביבי ינאם, יעלה קצת בסקרים כאן בבית, אבל לאף אחד בעולם זה לא יזיז. אפילו משחק ה“תחזיקו אותי“ ששיחק יחד עם אהוד ברק בשנים האחרונות, אפילו ההתחפשות לילד המטורף שעלול להבעיר את האזור כולו, כבר לא עובדים על אף אחד. בסוף אנחנו עוד עלולים לתקוף רק כדי להוכיח שהיינו רציניים, ובכך להפסיד את כל העולמות.
זה מוזר, אבל ברק אובמה לא שונה מהותית מנתניהו בעניין הזה. גם הוא, כמו ביבי, חזק בעיקר בדיבורים. גם אצלו, כמו אצל ביבי, רוב מה שקרה בקדנציה האחרונה היה תאורטי. אובמה כשל כמעט בכל מה שקשור לעניינים מהותיים, בראש ובראשונה ביחסו לעולם הערבי ול“אביב האיסלאמי.“ דוגמה קלאסית הייתה לאחר רציחתו של השגריר האמריקאי בלוב, כשאובמה מיהר לשייך אותה למחאה הספונטנית שפרצה בעקבות "תמימותם של המוסלמים,“ הסרט המכפיש שעלה לרשת האינטרנט והצית את ההמונים.
בימים האחרונים חוטף אובמה אש צולבת על הרקע הזה, כשמתברר שביומיים הראשונים לאחר האירוע בבנגזי הוא לא טרח לקבל תדרוך מודיעיני אלא התמקד בעיקר במסע הבחירות שלו ומיהר לתייג את האירוע כ“תגובת זעם איסלמית.“ ההערכה נכון לעכשיו היא שמדובר בפיגוע של אל-קאעידה, שבוצע בתאריך ה11- בספטמבר, יום השנה לאירוע ההוא, אבל אובמה לא נתן לעובדות לשנות לו את הנרטיב. כל זאת בתוספת הנתונים הכלכליים הרעים, הירידה המתמדת בהכנסה החציונית בארצות הברית, העלייה באבטלה, מצב הרוח הקשה, הדשדוש המתמשך, כל אלה, עושה רושם, לא גובים מחיר מאובמה. לא רק שהוא מוביל בסקרים, הוא מגדיל את הפער במדינות המתנדנדות, אלה שיקבעו את גורל ההתמודדות כולה. נכון להיום, רק נס ימנע מאובמה להיבחר מחדש בנובמבר.
כמה חבל שאנחנו מושקעים דווקא ביריבו השלומיאלי מיט רומני, ומושקעים עד צוואר, יחד עם האדונים אדלסון ונתניהו, במועמד הרפובליקני. נו, טוב, אם וכאשר נצטרך, ביבי יגיח שוב עם איזה "נאום גורלי“ כדי להצילנו מיד הצוררים.
נעבור לאהוד אולמרט. הבעיה העיקרית של הפרקליטות היא שאין שם מישהו חזק מספיק, אמיץ מספיק, הגיוני מספיק, שיגיד די. עד כאן. הגיע הזמן להפסיק את הרדיפה הזו. כן, זה היה המצוד האדיר ביותר בהיסטוריה המשפטית של ישראל, אבל לכל דבר יש סוף. המצוד הזה צריך להסתיים. ולו מסיבות אנושיות. יש גבול לכל תעלול.
משה לדור, המכהן כפרקליט המדינה, הוא אדם שלא מסוגל להפסיד בכבוד. בדרכו לגהינום הוא מאיים לגרור לשם את כולנו. בניגוד לאחרים, אני לא חושב שערעור על פסק הדין בפרשת טלנסקי פירושו רדיפה. אני חושב שהרדיפה כבר כאן, איתנו, למעלה משש שנים. ערעור עכשיו, פירושו הפקרות. לא רק שלדור זרק ראש ממשלה מכהן מתפקידו סתם ככה בלי שום סיבה (זה מעוגן בפסק הדין), עכשיו הוא מנסה להפריע לו לחזור. לדור רוצה לקבוע את עתידנו שתי קדנציות רצופות. לא הספיקה לו אחת.
הרי אין תיק שלא נפתח לאולמרט, אין פרשה שלא הודבקה לו. כל נסיעה שלו, כל צ‘ק שרשם, כל פגישה שעשה או כל מעטפה שפתח ב20- השנים האחרונות, נסרקו על ידי "כוחות האור“ האפלים שלנו באובססיה שמטרתה אחת ויחידה: להפיל את האיש מתפקיד ראש הממשלה. ובכן, הם הצליחו. הכרעת הדין וגזר הדין של הרכב בן שלושה שופטים, בראשות נשיאת בית המשפט המחוזי בירושלים, קובעים את זה למעלה מכל צל של ספק.
כן, מר לדור, למרות שהכחשת, למרות שדחית, בשאט נפש ובוז אופייניים את התאוריה הזו, עכשיו יש לה כבר נפקות משפטית. על משה טלנסקי הפלת ראש ממשלה בישראל. בהליך מופרך של עדות מוקדמת מיותרת, שבה התעקשת להושיב את ראש הממשלה על ספסל הנאשמים (מזל שחזרת בך), גירשת מכאן אדם שנבחר לתפקיד בצורה דמוקרטית וגזרת את דינו. בהכרעת הדין ובגזר הדין קובעים השופטים הרבה יותר מזה. גם בפרשת ראשונטורס, תחזיקו חזק, המשטרה העלימה מ“עדת המפתח“ רייצ‘ל ריזבי-רז ראיות ומסמכים שהיו מנקים את אולמרט מראש, בלי כל עינוי הדין העל אנושי שהועבר.
אבל השוטרים העלימו את הדברים האלה מריזבי-רז וניסו להפוך אותה, ואותו, לגדולי הפושעים. לאן נעלמו כל הפרשנים חמורי הסבר, מלחכי הפנכה של הפרקליטות, שישבו באולפנים וסיפרו לנו על זה שהבעיה האמיתית של אולמרט זו פרשת ראשונטורס? לאיפה נגוזו סיפורי האימה על האיש ששדד את "יד ושם“ ואת "אילן?“ הרי הכל היה עורבא פרח. אני מעדיף, בהרבה, את אולמרט שהתעקש לטוס במחלקות ראשונות )אבל חזר מיד הביתה ומעולם לא העביר וויקאנד של חמישה כוכבים על חשבון הארגונים הללו,) על פני אלה שהחליפו אותו בתפקידים השונים, שנהגו לגבות עשרות אלפי דולרים עבור הרצאות לוועד למען החייל או ארגונים יהודיים אחרים בחו“ל. אולמרט עשה הכל בחינם.
האיש אינו צדיק. כבר כתבתי את זה כאן. לשמחתי, איני נחשב לאחד מהמילייה שלו. מעולם לא הייתי בביתו. אף פעם לא אכלתי איתו צהריים. כשהיה ראש ממשלה מיררתי, כהרגלי, את חייו. אולמרט הוא איש רב כישרונות אבל לוקה גם בחסרונות לא מעטים. כמו נהנתנות, ולפעמים זחיחות. אבל עכשיו, כשכל אבירי שלטון החוק מנסים להפוך את פרשת טלנסקי לכזו ש“חובה לערער עליה כדי לשמור על הנורמות האישיות בקרב הפוליטיקאים,“ כל מה שנשאר זה לגחך. העובדות הפוכות לגמרי.
יצא לי לשבת כמה שנים בשליחות בניו יורק מטעם "מעריב.“ בשנים הללו הייתי בעשרות אירועי התרמות שונים של פוליטיקאים בכירים. מי לא היה שם. נתניהו ואולמרט ושרון וברק וכל שם שרק תעלו על דל שפתיכם. באירועים כאלה, בדרך כלל, יש מעטפות על השולחנות. בסיום האירוע, מתבקשים היהודים החמים עם הלב הרחב והכיס העמוק לרשום צ‘קים ולהכניס אותם למעטפות. מי שחושב שעם הכסף הזה קנינו טנקים, טועה. עד לא מזמן, זה היה מותר. הייתה לקונה בחוק. כולם עשו את זה. להיות פוליטיקאי עולה כסף, הפוליטיקאי צריך כסף כדי להיבחר ולתפקד, והחברים מצאו הרבה דרכים לגייס כסף.
למה להיטפל לאולמרט? הרי שמעון פרס, האיש הפופולרי ביותר בישראל, קיבל 320 אלף דולר בדולרים מתורמים שונים, בתקופה דומה, ולא דיווח עליהם. על פי החוק, צריך לדווח רק על כספים שמתקבלים 60 יום לפני הבחירות, ומטה. ח“כ אריה אלדד התלונן נגד פרס אצל היועץ המשפטי לממשלה מני מזוז. פרס שכר את עו“ד רם כספי, שהוכיח למזוז שהמעשה אינו פלילי כי אינו מכוסה על ידי החוק. מזוז קיבל את הטענה הזו. ח“כ אלדד לא ויתר (אגב, זכותו המלאה), ופנה לבג“ץ.
בג“ץ אשרר את טענת עורכי הדין של פרס וקיבל את קביעתו של מזוז, אם כי רמז למדינה שכדאי להסדיר את העניין הזה. המדינה הסדירה אותו וחוקקה חוק מתאים. איזו מדינה? מדינת ישראל. איזו ממשלה? ממשלת אולמרט. כן, לידיעת אבירי המוסר הרבים, היה זה אהוד אולמרט שהעביר, בתקופת כהונתו, את החוק המסדיר קבלת כספים פוליטיים ודיווח עליהם. הבעיה הפעוטה היא, שענייני טלנסקי התרחשו לפני זה, ולכן דין אולמרט כדין פרס. נקודה. עכשיו הם באים בהולים ודורשים ערעור כדי לשמור על הנורמה. הנורמה שונתה, טמבלים. היא כבר לא קיימת. אולמרט עצמו שינה אותה. אלה העובדות.
רדיפת אהוד אולמרט שווה ועדת חקירה. כמה ימים לאחר הכרעת הדין בעניינו פרסם שר המשפטים לשעבר, חתן פרס ישראל למשפט הפרופ‘ דניאל פרידמן מאמר ארוך ב“ידיעות.“ המאמר הזה מטלטל. פרידמן עשה דבר פשוט: לקח את המרדף אחרי אולמרט והצמיד אותו ללו“ז שלו עצמו, כשר משפטים שפעל אז למען רפורמות במערכת המשפט ולטובת הקמת ועדת חקירה שתבדוק את פרשת רמון.
בעובדות פשוטות, בתאריכים ומספרים, מראה פרידמן איך בכל פעם שקידם את יוזמתו לבדוק מדוע נגרר רמון על ידי מערכת אכיפת החוק לבית המשפט בגלל פרשת הנשיקה, מישהו הכביד ידו על אולמרט. איך הפרקליטות העלתה את הרף בכל פעם שאיזו יוזמה של פרידמן עלתה מדרגה. אולמרט סולק מתפקידו, רבותי, משום שהמערכת החליטה לסלק אותו ולהקיא אותו ואת הדניאל פרידמן שלו.
זה הפך לאובססיה של משה לדור וגם של מני מזוז, השניים עליהם מוטל הקלון האמיתי של העסק הזה. הם לא נחו ולא נרגעו עד שפתחו את כל התיקים וקשרו את כל החבלים לצווארו. חוקרי משטרה צילמו את הקלסרים בלשכתו בזמן הצפירה ביום הזיכרון לחללי צה“ל. כששב מארצות הברית לאחר שבירתה של עדת מפתח בפרשת ראשונטורס (שהודתה שהושפעה על ידי רבנים כדי להעיד נגדו), המתינה לו כאן כותרת ענקית על הולילנד.
פרקליט המדינה עצמו התראיין והוציא דיבתו של נאשם, ראש ממשלה לשעבר, במהלך שהיה גורם להתפטרותו שלו תוך יממה בכל מדינה דמוקרטית. אבל אצלנו, לדור בשלו, ממשיך להגביה את הרף, ממשיך לגרור את כולם למבוי סתום, ממשיך להכפיל את ההימור לאחר כל מפלה. חברים, זה לא פחות ממזעזע.
מדברים על עקרון השוויון בפני החוק. עשו לאולמרט מה שהיו עושים לכל אזרח. שטויות במיץ עגבניות. שקר גס. חוץ מזה, שאני חושב שכשמדובר בראש ממשלה מכהן, שמטפל בכמה מהמשברים היותר רגישים ומשמעותיים בחיי מדינה מאוימת ונצורה (אולמרט טיפל באותם ימים בהפצצת הכור הסורי, בתכנון "עופרת יצוקה“ וכו‘), צריך להפעיל שיקול דעת. כן, אם מתברר שראש הממשלה גנב כסף לכיסו מהקופה הציבורית בעודו מכהן, אם יתברר שאנס ילדות, אם יתברר שבגד, כל החשדות הללו מצדיקים פעולה נמרצת והשבתת מדינה לצורך מיצוי הדין.
במקרה שלנו, להזכירכם, דובר על כמה כרטיסי טיסה ("ראשונטורס“), דובר על עד תמהוני למחצה שלא מסוגל להגיד שני משפטים רצופים נכונים (טלנסקי) , דובר על מקרים גבוליים של ניגוד עניינים )אורי מסר ( שכמותם אפשר להלביש כמעט על כל פוליטיקאי בכל זמן נתון, תלוי באנרגיה המושקעת לצורך זה. ולכן, לא רק שלא היה כאן שום שוויון בפני החוק, היה כאן מקרה הפוך. שלטון החוק התהפך ודרס את אולמרט בגלל שהיה אולמרט.
ולחשוב מי באו במקומו. בנימין נתניהו הוא האיש שמקבל משלדון אדלסון צ‘ק של מיליוני דולרים לחודש, דמי מימון הביטאון האישי שמחולק חינם לכל דורש ומביא לחיסול התקשורת החופשית שעוד נותרה בישראל. נתניהו, שרעייתו משקיעה אנרגיות בלתי נדלות להעמיס על משלם המסים גם את בית השרד שלה בקיסריה, בנוסף לזה שברחוב בלפור. שהפעם האחרונה שבה שילם מכספו על ארוחת פאר, אינה זכורה להיסטוריונים. ואהוד ברק.
זה שנחלץ איכשהו מכל כך הרבה פרשיות וחקירות, שאין טעם כאן לחזור עליהן. הכספים שהוטבעו כאן במערכת הבחירות ,'99 שבה נבחר לראשות הממשלה, היו עצומים ומקורותיהם עלומים. למזלו של ברק כולם בחרו לשתוק, התקשורת שתקה אף היא, והיועמ“ש אליקים רובינשטיין סגר אז את תיק החקירה מחוסר ברירה. בסוף, מדובר בצביעות נקייה, מזוקקת, פשוטה, שהופכת את אולמרט לגדול הנוכלים, ואת אלה לאבירי המוסר ושלטון החוק. מזל שיש שופטים בירושלים.
ben.caspit@maariv.co.il
אקו"ם