הלילה: אובמה ורומני בעימות ראש בראש
העימות הנשיאותי הקרוב הוא אולי ההזדמנות האחרונה של רומני לשנות את פיגורו במרוץ. מבט אל ההיסטוריה לא מנבא לו סיכויים טובים
בהתמודדות נגד ג'רלד פורד, באמצע שנות השבעים, צפה מן הצד במידה של תימהון ביריבו, הנשיא המכהן, קובע שמדינות מזרח אירופה אינן נתונות עוד למרותה של ברית המועצות - קביעה אבסורדית, כמעט בלתי נתפסת.
בהתמודדות נגד רונלד רייגן ראה כיצד מתנפצת תקוותו להציג את יריבו כמועמד קיצוני למול גלגול העיניים הרייגני, והמשפט שקבר את כל הניסיונות הללו: "הנה, הוא שוב מתחיל"... מחר ברק אובמה ומיט רומני שוב מתחילים.
הם מתחילים את סדרת העימותים שלהם של ערב בחירות ,2012 ומצטרפים לשרשרת המתארכת של מועמדים המתגוששים בזירה הטלוויזיונית אל מול פני האומה - זו שתחילתה במפגש המפורסם בין ריצ'רד ניקסון המזיע, הסובל, המבוהל, עם יריבו הנאה והכריזמטי ג'ון קנדי בעימות של .1960 שלושה עימותים יהיו בין שני אלה, המועמד המוביל, הנשיא, ויריבו המקרטע, המתאמץ.
שלושה שיתחילו הלילה בקולורדו, בעימות שכולו בענייני כלכלה ופנים, יימשכו בעימות בין סגן הנשיא ג'ו ביידן ליריבו, סגנו המיועד של רומני פול ריאן, בקנטאקי, ואז אחד בניו יורק, באמצע אוקטובר, ועוד אחד, אחרון, לקראת סוף אוקטובר בפלורידה.
זה העימות שבו תעמוד במרכז מדיניות החוץ האמריקאית. העימות שכותרותיו יצוטטו מן הסתם בהרחבה בעיתונות הישראלית, אבל השפעתו על הבוחר תהיה מן הסתם זניחה. הבחירות הללו מתמקדות בכלכלה, לא במדיניות החוץ. ולא פחות חשוב: העימות הראשון הוא בדרך כלל זה שקובע. העימותים הבאים אחריו נצפים פחות ומשפיעים פחות.
עימותים לא משפיעים בדרך כלל, אבל היו כאלה שכן. ב2004- הצליח ג'ון קרי לקעקע את יתרונו של הנשיא ג'ורג' בוש בעימות ביניהם. קרי אמנם הפסיד בסופו של דבר על חודה של מדינה )אוהיו - ) ולכן העימות הזה נחרת פחות בזיכרון הפוליטי הקולקטיבי - אבל המתח שנשמר עד היום האחרון הושג בין השאר בעימות שהוסיף לקרי כשלושה אחוזי תמיכה והביא אותו לסף הבית הלבן.
והיו כמובן גם מועמדים שהעימות העבירם אל מעבר לסף. את רייגן וקנדי כבר הזכרנו. גם בוש עצמו, ארבע שנים לפני העימות מול קרי. הוא התמודד בשנת 2000 מול מועמד שאמור היה לנצח את הבחירות כמעט בהליכה.
אבל סגן הנשיא הפופולרי אל גור, אחרי שמונה שנות שגשוג כלכלי של הנשיא קלינטון, כשל בקמפיין לא מוצלח ששיאו בעימות אומלל. בוש נראה בו ידידותי ונעים, גור היה מתנשא וקצר רוח. חוסר הכריזמה שלו, הנטייה להרצות במקום להקשיב, הנוקדנות העצית - כל אלה המאיסו אותו על מספר גבוה מספיק של בוחרים כדי להעביר את הנשיאות למי שזכה בפחות קולות ממנו. לפני העימות הראשון בוש היה במינוס שמונה אחוזים מול גור, אחרי העימות האחרון טיפס עד פלוס ארבעה אחוזים.
רייגן של 1980 הרוויח שישה אחוזים בעונת העימותים, אבל רייגן של 1984 לא הרוויח כלום, הוא הוביל גם קודם. ובוש האב של 1988 לא הרוויח, וקלינטון, פעמיים, הפסיד כמה אחוזים - אבל זה לא שינה שום דבר כי הוא הוביל בבטחה כבר לפני העימותים.
ברוב המקרים לעימותים אין השפעה רבה. זו בשורה לא מעודדת במיוחד למי שזקוק לשינוי, למי שצריך לשנות את מגמת המרוץ משחיקה אטית ומתמדת. אתמול, בשיחה קצרה עם אחד מיועציו הפוליטיים של אובמה, שמעתי שבמטה של הנשיא מניחים שהסקרים עוד ישובו וייצמדו.
עימותים, גם אם אינם מזיזים את מחוג הסקרים, מחזקים תדמיות, מאפשרים לבוחרים להבין מי המועמדים שעומדים מולם. רומני הוא המועמד שצריך להפתיע, לחדש, להעז יותר. אבל העזה עומדת בניגוד מסוים לאופיו, ובפעמים שניסה לעתים קרובות נכשל בפליטות פה מוזרות או לא הובן היטב. אם היה לו את הקסם של רייגן, את ההומור שלו, מן הסתם לא היה מגיע לעימות בפיגור מעיק שכזה.
אם ינסה להיות רייגן בעימות, הוא צריך להיזהר שזה לא ייגמר כמו אצל מייקל דוקאקיס ב.1988- וכאמור, במרוץ של 1988 העימות לא השפיע על הבוחרים. בוש (האב) הוביל לפניו וניצח בקלות גם אחריו, אך אם היה לדוקאקיס חלום לשנות את דעת הבוחרים עליו, לזעזע אותם, הרי שעשה בדיוק את ההפך.
"האם תבקש להטיל עונש מוות על מי שהיה אונס ורוצח את אשתך"? נשאל המועמד. "לא," השיב בפשטות, נצמד לעקרונותיו, והוכיח את מה שהבוחרים חשבו מלכתחילה. שאין לו נשמה.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של מעריב בואו להמשיך לדבר על זה בפורום אקטואליה -
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם