עלילות גבורה
לוחמת קרקל אחת טבעה את האתוס הרלוונטי לימינו "לא רוצים להיות גיבורים - רוצים להיות חיים". ואת הדגל הזה ראוי להרים בבחירות
"שני הפרסומים", אומר זאב לרר, סגן אלוף בדימוס ומומחה למגדר בצבא, "הם בסגנון 'אדם נשך כלב' - אם היה מדובר בחיילים גברים, לא היינו שומעים לא על האחד ולא על השני". ואכן, בחינת המסרים מוכיחה, שדווקא הפרסומים שנועדו, כביכול, לפאר את הלוחמות, הם ההוכחה לכך שאף שנשים לוחמות משרתות בצה"ל כבר 20 שנה, עדיין היחס אליהן הוא כאל יוצאות דופן.
ואולי אף חמור מכך, כאל חריגות, העומדות למבחן תמידי, מועדות באופן קבוע לטעויות וצריכות להוכיח את עצמן כל פעם מחדש.
שני האירועים קשורים לאותה תקרית צבאית על גבול מצרים, שבמסגרתה לוחמת קרקל אחת ירתה והרגה מחבל, לוחמת שנייה ברחה אל מאחורי שיח כי פחדה. שתיהן קיבלו "זמן מסך" דומה. הגיבורה היורה צולמה עם הרובה, החזה הזקור, המדים הצה"ליים, הפנים המטושטשות. במקום הלוחמת הבורחת קיבלנו צילום של שיח עם הכיתוב "מאחורי השיח".
השיח, לאט לאט, החליף את דמות הלוחמת. הכותרות בתקשורת - שחלקן יצאו מחדר דובר צה"ל - ביטאו כולן רעיון אחד: הלוחמת פחדה והקפיצה את צה"ל; הלוחמת נמנעה מלחתור למגע עם האויב; הלוחמת נבהלה, התחבאה, הסתתרה, ננזפה, נטשה, הזעיקה את מפקדה ונעלמה; הלוחמת גרמה לכולם לחשוש כי נחטפה; וכדומה.
כך נוסחו המשפטים שביקשו לתאר את החיילת שעשתה בדיוק מה שצריך: העריכה את מצבה מול הסיטואציה ובחרה לא להיהרג. כשגברו הרמזים בתקשורת לכך שהיא פחדנית ונוטשת, הועמד מולה המודל של חברתה, הלוחמת השנייה, שכל ההטיות הלשוניות שיוחסו לה נגזרו משלוש מילים: "הרגה", "הסתערה", "גיבורה".
מול המשוואה הזאת מצאה לנכון הלוחמת "הנוטשת" לצאת בגרסה משלה. במכתב שכתבה, ושהתפרסם בתקשורת, הסבירה בפשטות כי העריכה את מצבה בשטח, ראתה למה היא מסוגלת ולמה לא, ועשתה מה שנכון בעיניה באותם שברירי שניות שהייתה צריכה לבחור בין החיים לבין המוות. "אם הייתי גיבורה, הייתי היום מתה", כך כתבה וסיכמה את האירוע כולו.
ביודעין או שלא ביודעין נקלעה החיילת הנבונה, שבחרה לשמור על חייה, אל לב לבו של האתוס הלאומי המופרך, שטבע טרומפלדור כאשר אמר (או לא אמר) "טוב למות בעד ארצנו". אתוס שהוחדר לוורידים החל משנת 1920, ושבגללו חירפו את נפשם (לא תמיד בצדק) לוחמים עזי נפש ורוח, כדי "להקים את המדינה הזו" ו"להבטיח את המשך קיומה".
רק שהיום, בניגוד ל"ימי תוגת טרומפלדור", המדינה, ברוך השם, עומדת על תלה, חיה, בועטת לכל הכיוונים, ומגדלת ברחמה פצצת אטום שמאיימת על כל הסביבה.
ולכן הגיוני, שפוי ורלוונטי לומר, בנסיבות מסוימות, את המשפט "אם
כלומר, דווקא אותם לוחמי ולוחמות קרקל, נשים וגברים צעירים שעברו אינספור אימונים ותיזוזים ושטיפות מוח למיניהן - והם קרביים ומורעלים מאין כמוהם - נשארו שפויים והגיוניים, והם יודעים לנסח את המשפט: "עדיפים חיינו על מותנו". צעד חשוב מאוד, מאחר שבמסגרתו הם מרימים דגל חדש על כל המיתוסים הלאומיים המתלהמים, ששולחים אותם למות. כנראה גם הם קוראים עיתונים, והם מבינים מצוין שמחר - כשירצו להשתלב בשוק העבודה, להתחתן, לקנות דירה וללדת ילדים - המדינה הזאת, ששולחת אותם להיות גיבורים ומאמצת אותם כביכול אל לבה, תפקירם לגורלם.
ועוד נקודה למחשבה: שימו לב כמה מטורפת הייתה הסיטואציה שנוצרה כאשר לוחמת הקרקל, שמצאה את עצמה לבד מול מחבל, התקשרה למספר הטלפון הראשון שעלה בדעתה: אמא שלה. ותחשבו על האם, ששמעה את הבת, פחדיה, צעקותיה, היריות, הצעדים, השקט שבא אחריו ואי הוודאות של השעות הארוכות אחר כך, אם אכן בתה הלוחמת נשארה בחיים.
תארו לכם את עצמכם כהורים מהעבר השני של הקו. איך מתנהגים? איך פועלים? למי פונים? ותגידו אם הסיטואציה הזאת לא מעמידה באור מגוחך ולא רלוונטי את כל ההסתערויות למיניהן, כשבמקום זאת ניתן לשבת ליד השולחן עם המנהיגים של כל הצדדים, לשבור את הראש ולפתור את הבעיה.
והפתרון ההגיוני היחיד הזה צועק אלינו מכל המוספים שהתרכזו במסקנות מלחמת יום הכיפורים. קחו לדוגמה את עדותה של ענת מרנין, שאיבדה את שני אחיה באותה מלחמה (האחד בקרבות הבלימה ברמת הגולן והשני בניסיון להגיע למעוזים המכותרים בסיני), שכתבה בגיליון החג של "ידיעות אחרונות" כך:
"מהעדויות החדשות עולה בעוצמתו המחדל על המידע המקדים לפרוץ המלחמה, שהגיע אך לא טופל כראוי, עולה בנוראותו המידע על היוהרה והאטימות בה נדחתה הצעתו של סאדאת להסכם שלום בשנת 1971. הסכם שיכול היה למנוע את פרוץ המלחמה. גולדה מאיר, ראש הממשלה דאז, לא הייתה פנויה לזוטות כמו הסכם שלום, כי הייתה מוטרדת מהבחירות הקרבות. אך היא לא הייתה שם לבד. משה דיין וישראל גלילי היו שותפים למידע ולדחייתו... על שיקול הדעת הלא מוסרי שלהם, משפחתנו ומשפחות רבות אחרות שילמו את המחיר. גם היום, המנהיגים שמובילים היום את מדינתנו, ממשיכים לנפנף בחרבות, לצחצח אותן, לאיים ולהתלהם. האם לא די? האם לא למדנו את הלקח? האם המחיר ששילמנו לא היה נורא מספיק?".
ומול כל אלה יצאה לוחמת קרקל אחת נועזת וגיבורה וטבעה את האתוס הלאומי הרלוונטי לימינו "לא רוצים להיות גיבורים - רוצים להיות חיים".
ואת הדגל הזה, ואת כל מה שמשתמע ממנו בפוליטיקה הצינית, ראוי, ערב הבחירות, להרים.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם