ראשי » חדשות » פוליטי מדיני

אולמרט היחיד שיכול להתמודד עם נתניהו?

למרות שרה"מ לשעבר אינו מושלם, בנסיבות הנוכחיות הוא התקווה האחרונה שלנו. עם לבני אשכנזי, דגן ודיסקין – הוא גם יכול להצליח

הוא קרוע. הדילמה שבפניה ניצב אהוד אולמרט קשה ומייסרת. כן, הוא רוצה לחזור. כן, זה מדגדג בו, מקנן בו, לא נותן לו מנוח. הוא חושב שהוא היה ראש ממשלה טוב, הוא מאמין שיכול היה להיות עוד יותר טוב, לו רק היו נותנים לו. הוא מביט בכיוונים שאליהם מצעיד מחליפו את המדינה ומתפלץ. יש בו רצון אדיר לעשות תיקון, מקנן בו החיידק העקשן שעמיד לכל תרופה או חיסון וזורם בעורקים של כל מי שהיה שם. היה, ורוצה לחזור.

זה החיידק שהחזיר את נתניהו לסיבוב השני, זה החיידק שמטריף את דעתו של ברק בשאיפה (שצריך להתפלל שלא תתגשם לעולם) לחזור לסיבוב שני. זה מה שהופך את הפוליטיקאי הישראלי המצוי לזן בלתי נכחד, ליצור שלא ייעלם לעולם, שתמיד יהיה שם, או לפחות ירצה לחזור לשם, במחזור חיים אינסופי.

ההחלטה קשה. מצד אחד, לאולמרט יש רק קאמבק אחד במחסנית. לא יהיה עוד אחד. האם זה הזמן הנכון לעשותו? התשובה היא לא. העניינים המשפטיים עוד לא סגורים, הקרקע עוד בתולה, הציבור עוד לא עיכל מה קרה לנו כאן, ונתניהו עוד לא פישל מספיק (הוא עוד יפשל). אין לאולמרט אובססיה לחזור עכשיו. הוא לא מתאבד שיעי.

האמת היא, שלו זה היה תלוי בו, הוא היה מאריך לנתניהו את הכהונה עד סוף הקדנציה, ואולי עוד קצת. אבל זה לא תלוי בו. בפגישה שקיים עם ציפי לבני לפני כמה שבועות, אמר לה אולמרט שהדבר היחיד שחשוב זה שמישהו יחליף את נתניהו וברק בהנהגת המדינה. לו חשבתי, אמר, שאת יכולה לעשות את זה בראשות קדימה, הייתי מתייצב היום מאחורייך ומשכנע את מופז לזוז הצדה.

אבל הוא לא חשב, ובינתיים נתניהו התחיל לחשוב, וזיהה (אם כי הפעם הוא לא היה "הראשון שזיהה?) את האיום שנוצר אחר זיכויו של אולמרט מרוב האישומים הכבדים נגדו ומקביעת בית המשפט, שראש הממשלה הודח בהחלטה (השערורייתית, לטעמי) להעיד עדות מקדימה את משה טלנסקי. נתניהו עשה את מה שהיה צריך לעשות מזמן, והקדים את הבחירות.

ומצד שני, והצד השני במקרה שלנו כבד ומכריע מאין כמותו, אין זמן. כן, אנחנו אומרים את זה בכל פעם, אבל הבחירות הללו מכריעות. באמת. קדנציה נוספת של קואליציה חשוכה, של שלטון פחד, של פאניקה מובנית, של אי יכולת לקבל החלטות, יכולה להיות קדנציה אחת יותר מדי. השעון מתקתק נגד מי שמאמין שהחזון הציוני המקורי יכול עדיין לקום מרבצו ולהשתלט מחדש על המדינה שנכבשת מתחת לידיו. כל שנה שחולפת מחלישה את מערכת החיסון של ישראל הציונית, הליברלית, החופשית, זו שאבותינו הקימו, ואת סיכוייה לשרוד.

הוא יקבל את ההחלטה תוך שבוע, עשרה ימים. זה יכול להיות גם קודם. הוא צריך לבדוק אינספור דברים בטרם יחליט. הוא צריך להסדיר את העניין המשפטי, לקבל חוות דעת מוצקות, חד משמעיות, שאין בפניו מניעה משפטית לרוץ. הוא צריך לבדוק את סיכוייו. בסקר עומק אמיתי. בכל התרחישים. הוא לא רוצה להתרסק, הרי הוא התרסק מספיק. ואחר כך הוא צריך לייצר פלטפורמה. האם לעשות את זה במסגרת קדימה? באיזה הרכב? באיזו שיטה?

מדובר בהרבה מאוד עבודה שמצפה לאולמרט בימים הקרובים, בטרם יקבל את ההחלטה. אלא אם כן מישהו ירפה את ידיו קודם. הרי לא חסרים צדקנים, צבועים ומתחסדים, גם בעולם הפוליטי וגם בתקשורת, שמבחינתם חזרתו של אולמרט לפוליטיקה משולה לסוף המדינה. הם לא מצליחים להתרומם לרגע מביצת הרפש שבה הם (כולנו) שקועים ולהבין שהם מנסרים בחדווה את הענף שעליו הם יושבים.

אולמרט מושחת, וזהו. ברק ונתניהו צחים ונקיים, אבירי איכות השלטון והחוק, שובו של אולמרט עוד עלול לפגוע בנשמותיהם הרגישות ולזהם את סביבת העבודה הסטרילית והבוהקת שבה הם מתגוללים. סביבה שנשלטת, כזכור, על ידי איל הון והימורים אמריקאי, שקונה כל מה שזז ומחסל את מה שנשאר, ומתאפיינת בשימוש תכוף ויעיל בזכות השתיקה. הקאמבק של אולמרט יכול אפילו להעליב את נתן אשל.

הלהקה הזו, של אבירי הצחות והטוהר, מעדיפה מדינה שמתנהלת על ידי מיליארדרים זרים, מדינה שהמוציא והמביא שלה הוא עסקן

נחות כנתן אשל, מדינה שהמילייה של ראש הממשלה שלה הוא עירוב של מלחכי פנכה נלהבים ועסקנים מליגה ג', מדינה ששוקדת בהתמדה ובנחישות על הרס היחסים האסטרטגיים הקריטיים שלה עם המעצמה ששומרת לה את הראש מעל המים, מדינה שבפעם הראשונה בהיסטוריה מהמרת על הבחירות לנשיאות באותה מעצמה ומתערבבת בהן, מדינה שמנציחה את הבורות, אי השוויון, אי הנשיאה הצודקת בנטל והמשך ההתחרדות וההקצנה, מדינה שמחסלת את התקשורת החופשית והבועטת שלה לטובת "פראבדה" נחות בחינם להמונים. אכן, עדיפה מדינה כזו על פני חזרתו של אולמרט.

מופעל על אולמרט לחץ כבד. גם אם בסופו של דבר לא ירוץ הפעם, לפחות שיקמו לו את האגו. לוחצים עליו כמעט כל פליטי קדימה, שהוא מבחינתם הקש האחרון לפני הטביעה. לוחצים עליו בוגרי מערכת הביטחון שמביטים בעיניים כלות במה שמעוללים ברק ונתניהו (בעיקר ברק) לצה"ל, להרתעה הישראלית, לניהול המערכת הרגישה הזו. לוחצים עליו אנשי עסקים, אנשי משק וכלכלה.

שני הציבורים האלה, צמרת מערכת הביטחון וצמרת המשק, הם מעריצים שרופים של אולמרט. הציבור היחיד שחסר לו, כרגע, זה הציבור עצמו. את זה הוא בודק עכשיו. האם, במידה ומופז יזוז שני מקומות למטה, לבני תצטרף ואולמרט יחזור להנהיג את קדימה, ובמידה וגבי אשכנזי יצטרף אף הוא למפלגה (אם כי ללא תפקיד, עד ביטול חוק הצינון), יש לאופרציה החדשה הזו סיכוי להוות אלטרנטיבה אמיתית לשלטון הנוכחי.

ב"מעריב" פורסם אתמול, וחבל, סקר מיותר שלא בדק את מה שצריך לבדוק. אני לא יודע אם זה היה מכוון או לא, והאם יש מישהו, גם אצלנו, שמנסה לחבל בסיכויי אולמרט עוד בטרם נבטו, אבל השאלה הנכונה היא מה קורה אם אולמרט מחזיר איתו לקדימה את לבני ומקבל את תמיכתם של יוצאי מערכת הביטחון (אשכנזי, דיסקין ודגן). שני סוקרים ותיקים ומנוסים שאיתם דיברתי אתמול, סבורים שמהלך כזה הוא שוס אלקטורלי. דעתם זו נסמכת על נתונים.

אני מרשה לעצמי להוסיף כאן את קולי האישי, הצנוע, ולקרוא לך, אולמרט, לחזור. רוץ, אולמרט, רוץ. למה? כי אין הזדמנות אחרת. כי אי אפשר לחכות עוד. רוץ, אולמרט, כי נדמה לי שבטיפול נבון ונכון אתה יכול להיות היחיד שיכול להעמיד אלטרנטיבה לשלטון אדלסון.

נכון, שלי יחימוביץ' עשתה דרך פוליטית מרתקת ומעוררת כבוד, היא מביאה איתה רוח מרעננת וחדשה, היא אישה דעתנית, אידאולוגית ומרשימה, והיא הצילה את מפלגת העבודה מהאסון שקדם לה. אבל אני חושש שהציבור הישראלי לא ילך איתה עד הסוף ולא ייתן לה להניח את היד על הכפתור האדום ההוא.

את אותם הדברים אפשר להגיד גם על יאיר לפיד, שהוא בשורה נפלאה לפוליטיקה ולכל מי שחושב שהגיע הזמן שאנשים מצליחים וטובים יבואו אליה מבחוץ. הוא בחור מוכשר, ציוני וחכם, שהשליך לפח האשפה את חייו הטובים כדי לנסות לעזור למדינה. אבל גם במקרה שלו, קשה להאמין שיקבל את המנדט לנהל את המדינה. לא כאן, לא עכשיו. היחיד שיש לנו עכשיו, אולמרט, זה אתה. וזה לא כיף. כי אתה לא מושלם, ויש לך לא מעט חסרונות, וההתנהלות שלך במהלך השנים סידרה לך אויבים רבים ולא מעט כתבי אישום, אבל בנסיבות המוזרות שנוצרו כאן, בחורף 2013, שמאיים להביא לנו חורפים קשים יותר בעקבותיו, אתה התקווה האחרונה שלנו.

רוץ, אולמרט, רוץ, כי גם העיתון הזה, או מה שנשאר ממנו, כבר לא מה שהיה. הקפאת ההליכים כבר כאן, עכשיו מדברים על זה שאדלסון יקנה את בית הדפוס, ולי נדמה לפעמים שהוא כבר קנה. ואם לא תרוץ, אולמרט, אז יכול להיות שבפעם הבאה אדלסון כבר לא יצטרך את בית הדפוס שלנו, יהיה לו את המדפיס הממשלתי.

רוץ, אולמרט, כדי שהעיתונות תסתער עליך שוב, והתחקירנים יחגגו, והפרקליטות גם. המצב הזה עדיף בהרבה על המצב הנוכחי, שבו אף אחד לא קם, לאיש אין אומץ לפרסם את התחקיר הבא על השלטון (או השלדון), כי כולם יודעים שהשלטון הזה איתנו כדי להישאר, כולם מפמפמים שנתניהו הוא גם ראש הממשלה הבא, ומי ירצה להסתכסך איתו עכשיו, כששלדון קנה לו גם את אמריקה, מי ירצה להעמיד את כלי התקשורת שלו בסכנה ברורה ומיידית, הרי גם ככה אנחנו גוססים, אז מי ישים נפשו בכפו?

אז רוץ, אולמרט, רוץ. לא כדי להחזיר את השטחים לפלסטינים, אני לא מאמין שיש למי להחזיר שטחים היום (אם כי אני מאמין שתמיד צריכה להיות הצעת שלום ישראלית אמיצה ואמיתית על השולחן), אני בכלל לא בטוח שאצביע עבורך אם תרוץ, ההיסטוריה מלמדת שאני מצביע בסוף עבור החלשים יותר, אבל אני רוצה שתרוץ כדי שיהיה לנו, ליד ההגה, מישהו חכם, אמיץ, שיודע לקבל את ההחלטות הנכונות, שהידיים והרגליים שלו לא רועדות. מישהו שיודע לטפל באיומים בשקט, שיודע לפי פרסומים זרים לחסל כורים גרעיניים בחשאי, שיודע להשיב את ההרתעה הישראלית ולא לערער אותה, שיודע לבנות את היחסים עם אמריקה, לא לשרוף אותם.

מישהו שלא בא כדי להעביר את הזמן, לקרוץ לכולם ולתת לישראל להמשיך לשוט לעבר הצוק. מישהו שלא חי כדי לשמר את "הברית ההיסטורית" עם החרדים, אלא מנסה להשפיע על ההיסטוריה, שמשתנה לנגד עינינו ותכף תכיל כאן יותר לא-משרתים ממשרתים. מישהו שיחזיר לצעירי המדינה הזו את הסיבות לחלום בה, את התקווה.

ואם הוא לא ירוץ? אז נטל ההחלטה הכבד יועמס על שכמה של ציפי לבני. היא טסה לבוסטון בלילה שבין רביעי לחמישי, לכנס של המכון למחקרי ביטחון לאומי (של עמוס ידלין), ומצאה איתה על הטיסה את גבי אשכנזי, שיצא לאותו כנס. השניים מדברים לא מעט בשנה האחרונה. אשכנזי עצמו מדבר הרבה גם עם אולמרט. כולם מדברים עם ועל כולם.

לפני כמה חודשים נפגשו בני הזוג אשכנזי עם בני הזוג נתניהו לארוחת ערב אינטימית (משה איפרגן, פעיל ליכוד מוכשר, כתב השבוע ש"מעניין נגד מי הם אכלו?"). עכשיו היו מגעים על מפגש נוסף. יכול להיות שהבחירות שהוקדמו יטרפדו את המפגש הזה, כי כמו לאולמרט, גם לאשכנזי מדגדג בידיים. גם הוא רוצה פוליטיקה. איך, עם מי ומתי, זו כבר שאלה אחרת. הנושא בטח עלה בשיחות שלו עם לבני בבוסטון.

מבחינת לבני, הנושא פשוט יותר. את הצינון הנוכחי היא גזרה על עצמה, אין לה חוק צינון, כך שהכל תלוי בה. הפלטפורמה שבנה עבורה חיים רמון מוכנה (זוהי מפלגת המדף של אברהם פורז). מצד שני, קורצת ללבני שלי יחימוביץ. בואי תהיי מספר 2, השמים הם הגבול. חיים חדשים בעבודה.

מי היה מאמין שלבני, הבת של איתן לבני ו"שרה הקטנה" מהמחתרות, תבוא לעבודה. אבל גם העבודה היא לא מה שהייתה פעם, המפה כולה השתנתה, כמו המציאות. שלי יחימוביץ' היא חיה פוליטית מחודדת שבנתה לעצמה צבא מסור ונלהב של מתנדבים, כמותו יש היום אולי רק ליאיר לפיד. בכלל, ההתעוררות הזו של פעילים אזרחיים וחברתיים, בעיקר במחנה המרכז-שמאל, יכולה להיחשב כתגובת המשך למחאת הקיץ הקודם ולמצב בכלל, אבל היא תופעה מרתקת ומעודדת.

צריך לשים לב לאחוז ההצבעה בבחירות הקרובות. יש סיכוי שהוא יעלה, דווקא בקרב האוכלוסיות שבדרך כלל אדישות ליום הבוחר ולא פוקדות את הקלפי, אוכלוסיות שיצאו לרחובות ביולי-אוגוסט 2011, כדי לנסות לגמור את החודש, כדי לגלות בספטמבר-אוקטובר 2012 שהחודש גומר אותן.

הנתונים של הלמ"ס שפורסמו שלשום מגלים שלמשקי הבית היצרניים בישראל יש היום הרבה פחות משהיה להם לפני שנה וחצי. אז אם האנשים האלה יטריחו את עצמם סוף סוף ויבואו להצביע, המאזן בין הגושים יכול להשתנות. ואם לא? אז שלא יבואו יותר בטענות.

"עצמאות" של אהוד ברק ממשיכה לדשדש סביב אחוז החסימה. ברק ניסה בחודשים האחרונים לבדוק היתכנות הקמתו של מערך מפלגתי חדש במרכז המפה הפוליטית, בראשותו. כן, הוא עדיין משתעשע ברעיון לחזור להיות ראש ממשלה. כנראה שנשאר עוד מה להרוס לנו כאן. בכל מקרה, זה לא הסתייע.

בצמרת הליכוד מזהים עכשיו, בדיעבד, את מפעלותיו של ברק, בעודו יושב כשר הביטחון של נתניהו, ואת חתרנותו. התאוריה ששרטטתי כאן בשבוע שעבר, שלפיה "הקרע" בין ברק לנתניהו מתואם בין השניים ונועד, בעצם, לשגר את ברק בפעולת קומנדו אל המרכז-שמאל כדי שיגנוב משם באישון ליל ארבעה מנדטים ויעביר אותם אחרי הבחירות לחיקו של ביבי, אינה מקובלת על רבים בצמרת הליכוד.

מבחינתם, מדובר בחתרנות נטו. הם מתעלמים בשלב הזה מן האפשרות שיכול להיות שבמזימה הזו שותף, בינתיים, רק ברק. את ביבי הוא יכניס אחר כך. מבחינת רבים בצמרת הליכוד, זה מה שהיה שם, בין ביבי לברק, בשנים האחרונות: התוכנית המקורית של ברק הייתה, בעצם, לפרק את הליכוד, לסכסך בין נתניהו למתיישבים ולימין, ולהקים מסגרת פוליטית חדשה, מרכזית יותר, בראשות נתניהו וברק. מפץ גדול נוסף, קונטרה לקדימה שנכשלה.

לכן ניסה ברק לגרור את נתניהו להקפאה השנייה, לכן הביא את הדיל ההזוי והמופרך עם 20 החמקנים והסיוע האמריקאי (כעבור יומיים התברר שאין דיל כזה), ולכן נסע יותר מ-30 פעם לאמריקאים, כדי שיעזרו לו במשימת הפירוק הזו. בסוף, כמו כל המזימות של ברק, זה נכשל וכולם יצאו טמבלים. במיוחד האמריקאים.

במקום לפרק את הליכוד, פירק ברק את העבודה ונשאר עם "עצמאות", אבל בלי קהל. האסטרטגיה השנייה שלו הייתה היצמדות הרמטית לנתניהו בנושא איראן. אי אפשר היה להעביר צנטריפוגה ביניהם. שר בכיר בשמינייה סיפר בשבוע שעבר למישהו את הסיפור הזה: אני הרי תומך בתקיפה, אבל לרגע אחד לא חשבתי שתהיה תקיפה. ידעתי שכשנגיע לבאר, ברק לא ייתן לביבי לשתות ממנה. כולם ידעו את זה, חוץ מביבי עצמו.

התיאור של השר הזה אינו מוגזם. ברק הוביל את הקו הנצי, הימני, הנלהב. הוא זה שדרבן את נתניהו, הוא זה שסכסך בינו לבין ראשי מערכת הביטחון. בינתיים, כשהתפזר האבק, התברר מה שמתברר תמיד. שכולם אכלו אותה. אין תקיפה באיראן, יש משבר עם האמריקאים, ההרתעה הישראלית הושפלה עד עפר והאמון שרוחשים בכירי מערכת הביטחון למערכת המדינית שלהם הידרדר לשפל המדרגה.

אצל האמריקאים הוא שיחק משחק כפול. עד לפני רבע שעה הוא היה המנוע שמניע את התקיפה הישראלית, ומלפני חמש דקות הוא זה שטרפד אותה, והציל את העולם החופשי ברגע האחרון. ללהטוטים כאלה מסוגל רק ברק, והתיאור שהובא כאן נוגע רק בחלק מזערי מהם. נכון להיום, ברק נשאר עם דיכטר ואורית נוקד, ושלום שמחון גם. מה שלא הפריע לו לא להגיע ללוויית אמו האהובה של שמחון, סוזן, שהתקיימה בשישי שעבר.

שמחון הוא האיש היחיד שהולך עם ברק לאורך כל הדרך, בטוב וברע (בעיקר ברע), סופג הכל, חוטף מכל הבא ליד, ונשאר נאמן. אפילו שלי יחימוביץ' הייתה בלוויה של אמא של שלום. אבל ברק הצטלם באותו זמן מקבל חיילים בסוכתו. זה, כמובן, יותר חשוב ואין לי ספק שלו הייתה בדיקה מדעית מקצועית אפשרית לתופעה הזו, היינו מגלים שברק בכלל לא מבין מה לא בסדר בזה.

בואו להמשיך לדבר על זה בפורום אקטואליה -