הסיכוי של אובמה
אם הנשיא האמריקאי לא רוצה להיזכר כלוזר גדול, במפגש הבא שלו עם רומני הוא יהיה חייב לאמץ את חוקי הרטוריקה של העימות
- רופרט מרדוק: בחירת אובמה - סיוט לישראל
- הבורסה שיודעת לנבא את תוצאות הבחירות
- עובר להוביל: סקר בארה"ב מעניק את הניצחון לרומני
בחירות 81'. המילה הכריעה את הכף צילום ארכיון: ראובן קסטרו
ראשית, זה אומר שהמלים הן בעלות עוצמה ומשנות סדרי עולם. די לזכור את בחירות 1981 אצלנו, שבהן הכריעה מלה אחת את הכף: צ'חצ'חים, שהוציאה את השד האתני מהבקבוק - ומאז לא שב אליו. ובכל זאת, אי אפשר לומר על הבחירות בישראל שהן הוכרעו בזכות רטוריקה. יותר מזה, רוב מנהיגי ישראל לא היו רטוריקנים גדולים, ולעיתים היו רטוריקנים קטנים מאוד.
אשכול היה טיפוס עממי שסיפר בדיחות ביידיש ונפל בגלל גמגום רגעי. לגולדה היתה רטוריקה של עקרת בית רגזנית. רבין היה כבד פה, שרון שנא לדבר, יצחק שמיר לא אהב לחבר יותר משלוש מילים למשפט. משה שרת היה אמן שפה, אבל לאו דווקא נואם. שמעון פרס איננו נואם גדול וברק מסתבך במשפטים מורכבים. אולמרט הוא נואם של נאומי סיכום בבתי משפט.
נותרנו עם שלושה: בן גוריון, שידע לנאום אבל לא עורר אמפתיה, והגדולים מכולם: בגין המרגש וביבי המשכנע. צריך עם זאת לזכור שהנאומים של בגין סחפו המונים ושינו את המפה הפוליטית רק לאחר המהפך, ושהכושר הרטורי של ביבי לא עמד לו בכישלון המחפיר של בחירות 2006.
תרבות של מנצחים
נראה אם כן שרטוריקה, כולל עימותים טלוויזיוניים שממילא אינם מסורת מוצקה בישראל, לא יכריעו אצלנו בחירות. בארצות הברית, בוודאי זו של עידן הטלוויזיה, לרטוריקה יש תפקיד חשוב בהרבה. קנדי ניצח בזכותה, רייגן היה שחקן במקצועו, קלינטון היה רטוריקן מפתה מוצלח ביותר, אובמה הוא נואם בחסד עליון. היו גם חריגים כמו ג'ורג' בוש העילג, וגם קרטר לא היה נואם גדול.
העימות בין ביידן לראיין. משקל מכריע בארה"ב AFP
מדוע יש לרטוריקה בכלל, ולעימותים בפרט, תפקיד חשוב כל כך בארצות הברית? החשיבות קשורה קודם כל בשיטת הממשל. בישראל ראשי הממשלות, כריזמטיים ככל שיהיו, נישאים על גב המפלגות ומשרתים אותן. גולדה לא היתה גולדה האדם, היא היתה מפא"י. שמיר האפור היה שם כי הוא היה הליכוד. שמעון פרס הנערץ היום, היה דמות שנויה במחלוקת - אבל הוא היה מזוהה לטוב ולרע עם מפלגת העבודה כאשר הוביל אותה לבחירות.
הנשיאים בארצות הברית אמנם נשענים על מסורת המפלגה
שהם מייצגים, אבל הם אינם מנהיגי המפלגה או חלק מההיסטוריה שלה, אלא סנטורים ומושלים המנסים את מזלם, והם מנצחים בדרך כלל כאשר הם מושכים לצידם את הקולות המתנדנדים שאינם מרגישים שייכות למפלגה כלשהי.
במצב הזה, לאישיותו ולכושר הרטורי של הנשיא המבקש להיבחר יש משקל יתר, ודעת הקהל של המתנדנדים מושפעת מכל זיע בפניו, ממילה שלא במקומה ומאיזו פרסונה מצטברת שלעיתים קרובות אינה משקפת את האדם שמאחוריה. המצב הזה תואם גם את האתוס האמריקני של הפרש הבודד, תרבות של מנצחים, כשהכול הוא מעין משחק חיים בלתי פוסק.
הסיכוי של אובמה היום הוא ללכת בעקבות העימות המוצלח של סגנו, להפנים את הכללים ולהשתדל, מול האיפון שחטף בעימות האחרון, לעמוד על רגליו ולגמור לפחות עם יוקו קטן. אחרת, הוא ייזכר כלוזר הגדול, שבעט בדלי של שמנת נשיאותית ב-90 דקות של אובדן הכרה.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם