הדור האבוד: לאן נעלמה הנבחרת?
הנבחרת ששיחקה בלוקסמבורג ב'97- היתה מקבץ נדיר של יכולת ואישיות, וברקע עוד חיכו לבניון שיעלה מהנוער. היום, כשיוסי מסתכל מהבית בלונדון, לוקסמבורג צועדת קדימה ואנחנו זוחלים לאחור
רוני רוזנטל. היו יומים עם תקווה צילום: עדי אבישי
תקלטו מה היה לנו אז בנבחרת הבוגרת מבחינת אופי, ולאו דווקא כישרון נטו. שיחקו שם במקבץ נדיר ברקוביץ,' רביבו, בנין, אוחנה, רוני רוזנטל, בנאדו ושלח, כשמהספסל עלו קלינגר ורן בן שמעון, כל אחד מהם עם תיק עבה של אישיות בלתי מתפשרת.
ובנוער בנו בניינים על חולצה מספר 15 של יוסי בניון, שהיה אמור להוסיף את הטוויסט שיעשה שינוי בשנים הבאות. נבחרת כל כך חזקת אופי, ולא אשכח שבסיום המשחק בלוקסמבורג, אחרי שליווינו את השחקנים לאוטובוס וכולם תפסו מושב מאחורי הנהג, אוחנה עשה סיבוב פרסה וקרא לי לשיחת הבהרה.
הייתי אז תשע שנים עיתונאי, ותק של סמנכ"ל, אבל לפני כן אף פעם לא ניהלתי סמול-טוק עם האיש והתספורת. עד כדי כך היה דיסטנס שלא קיים היום מכוכב. הסופרסטאר נזף בי, כשכל הנבחרת המתינה לו בסבלנות. הוא כעס על משהו שכתבתי ואני באותן דקות עמדתי עם חיוך נבוך של מעודדת, ובתוך תוכי עדיין עיכלתי את הרעיון שאנחנו, אני ובמיוחד הוא, באמת משוחחים. היום למי נדפוק חשבון? מי בכלל יש לו מה להגיד? הוצאת את בניון, נטרלת את האופי.
נחזור לאותו משחק ביוגוסלביה של נבחרת הנוער, המוכשרת. זה היה דוקרב מכריע מול הרכב חזק שהונהג על ידי דז'אן סטנקוביץ,' שבשמונה השנים האחרונות מככב באינטר. מלחמת להיות או לחדול על העלייה היוקרתית למשחקי אליפות אירופה. זה היה פחות משנתיים אחרי המלחמה בבוסניה, ויוגוסלביה עדיין ליקקה את הפצעים.
קו הטלפון בקושי עבד, תמורת דולר מלצר הביא ארוחת מלכים ובבוקר התעוררנו כשפקיד הקבלה ניסה להרוג סנאי בצרור יריות מתת מקלע. שיקאגו. 7,000 צופים ישבו על הגדרות, באצטדיון עתיק היומין שמעליו ריחף עשן מתוק ממפעל הנייר הסמוך. זה היה המאני טיים, שתמיד כל כך חששנו ממנו.
אלון קפלן כבש ,0:1 סטנקוביץ' איזן. מרקו פנטאליץ,' היום באולימפיאקוס, טיפס על הגדרות כשקבע .1:2 בניון הרגיע עם שוויון. יוגוסלביה ניצחה שבע דקות מהסיום עם פצצה לחיבורים, אבל בגומלין, בישראל, נערי זלצר מחקו את הפערים והבטיחו את מקומם באליפות.
זו היתה האופטימיות.
בלוקסמבורג איציק זוהר כבש צמד, בנין הוסיף אחד בפנדל. אף אחד בכלל לא התרגש מהמשחק, זה היה באנקר ברור. יום לפני, במשחק בין הנבחרות הצעירות, נגמר 0:5 לטובתנו, עם שלושער של אלי אברבנל. אז גם אם לא עלינו למונדיאל בצרפת, היתה תחושה של התקדמות. עוד רגע, בעוד יומיים, בסוף נגיע. בנוער היה על מי לבנות, הצעירה דיווחה על עתיד מבטיח והבוגרת היתה ערימת כישרון בוער.
הערב אנחנו חוזרים לאותה לוקסמבורג עם חשש גדול בלב. הם צמצמו פערים מהיבשת ואילו אנחנו אפילו לא דרכנו במקום, אלא זחלנו במסירות לאחור. 15 שנה עברו והמגמה היא התרסקות מחרישת אוזניים. בבקשה, תצילו.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם