שנה לשחרור: גלעד שליט מספר על השבי
בראיון לערוץ 10 סיפר שניסה לשמור על אופטימיות למרות התנאים הקשים. "חששתי שישכחו אותי", העיד, וציין כי ישלח את ילדיו לצבא
שליט מספר כי מעולם לא חשש מחטיפה בגבול עזה, הוא הרגיש מוגן בתוך הטנק החסין. אך ברגע שנשבה הכל התנפץ לו בפנים, והוא היה מודע לכך שזה עלול לקחת כמה שנים. תמונתו של רון ארד ריחפה נגד עיניו, אך הוא קיווה שאצלו זה יגמר אחרת.
הפחד החזק ביותר שלו היה שיעלימו אותו, שלא ידעו היכן הוא נמצא. "ברגעים כאלה ניסיתי להיות אופטימי" אמר שליט, "אם יש סיכוי הכי קטן, אז עדיין יש במה להמשיך לחיות ולהיאחז ולנסות להתמקד בדברים הקטנים, הטובים שעדיין היו לי שם".
מה שאפשר לו לעבור את הימים הרבים והארוכים היו מעט שידורי טלוויזיה ורדיו ששוביו הסכימו לו לראות ולהאזין וחשוב מכך העובדה שהם לא התעללו בו "יותר מדי".
"הסוד הוא לשמור מסגרת, על סדר יום, על פעילות. להיות פעיל, לא לשכב במיטה כל היום ולא לעשות כלום". מזה ניסה שליט להימנע. הוא היה קם פחות או יותר באותן שעות והולך לישון באותן שעות. עושה אותם דברים כמעט כל יום. "מההתחלה עקבתי אחרי הימים, אחרי התאריכים. לא היה שום רגע שלא ידעתי איזה יום היום. תמיד ידעתי איזה יום ואיזה תאריך. וגם את השעות מהר מאוד למדתי להכיר".
במשך שהותו למד שליט להבין קצת ערבית, וגם נוצרה איזושהי תקשורת עם השובים, הוא סיפר. "היו רגעים שהיה נוצר איזשהו רגש, איזה צחוק. פעם אחת ראינו במקרה משחק של הפועל תל אביב מול ליון, בשלב הבתים של ליגת העל לאלופות. זה היה אחד המשחקים הכי טובים שלהם. היה שם שער מפורסם של זהבי, וזכורות לי התגובות של השומרים. הם היו בהלם מהשער והדהים אותם איך קבוצה ישראלית משחקת ככה. זה אחד הדברים שעזרו לי לשמור על שפיות שם".
בתור אוהד ספורט, שאב שליט כוחות רבים מעיסוק זה. "זו שפה בינלאומית ונוצרה אווירה טובה עם השובים, זה היה משהו שאני יכול דבר איתם עליו. והרוח שהספורט נותן, זו רוח תחרותית, של תקווה", אמר.
שליט מספר כי במהלך שהותו בשבי הוא צולם מספר פעמים, במהלכם היה לחוץ ומיעט להגיב: "הם הכתיבו לי מה לומר וביקשו להוסיף איזה סיפור אישי שלי, שהמשפחה שלי תוכל לזהות שזה אני, סיפור שרק אני יכול לספר". בתחילה אירועים אלו היו גורמים לו לחשוב כי בקרוב ישוחרר אך בהמשך הם הפכו ליותר ויותר שגרתיים. "
וכל פעם כזאת זה בעצם גורם לך לחשוב שאולי זה אוטוטו נגמר, שזה מקרב את השחרור
בהתחלה כן. אחר כך כבר התחלתי להתרגל שמצלמים אותי ושזה עוד איזה הליך. ידעתי שזה עשוי לקדם, אבל גם ידעתי שבעבר זה לא עזר, ידעתי שיש סיכוי גבוה שלא יקרה כלום. "אתה לומד להתמודד עם זה, להתאושש. עם הזמן למדתי לא ליצור אופטימיות יתרה כל פעם שקורה משהו, שיש איזה פרסום בתקשורת כאילו שיש התקדמות משמעותית או עסקה קרבה או כל מיני דברים שקריים שהיו במהלך השנים", אמר.
"ביום השחרור, במהלך הנסיעה לגבול עזה הרגשתי הרבה לחץ, לא ידעתי אם יקרה משהו, אם ינסו לפגוע בנו, אם משהו ישתבש ברגע האחרון, וברגע שיצאתי מהרכב ועברתי למצרים במעבר רפיח, הייתה תחושה של הקלה".
אך ההקלה האמיתית הגיעה רק עם כניסתו לישראל. "באותו רגע הרגשתי שזהו זה, כל החוויה הזאת הסתיימה. שכל הבור הזה שהייתי כלוא בו, זהו, יצאתי ממנו". אז הבין שליט כי הולך סביבו משהו ענק. "לא הייתי יכול להכיל את זה, את כל הכמות של האנשים, את כל ההתלהבות, מה גם שהייתי סגור. לא הוצאתי כמעט מילה".
בלילה הראשון, הוא מספר, התעורר והחל להסתובב בביתו "ראיתי כל מיני שומרים מסתובבים בחצר. מג"בניקים מסתובבים. בבוקר למחרת היו כל כך הרבה דברים שרציתי לעשות. להיות במחשב, באינטרנט, סתם, לראות, סתם לטייל בחוץ, לרכוב על אופניים, זה אחד הדברים הראשונים שעשיתי. להתעדכן בדברים שהיו בטלוויזיה בארץ, בערוצים ישראלים. לפגוש אנשים, חברים".
שליט מודע ליחס השונה כלפיו מאז שחזר. הוא סיפר כי התקופה בשבי חיזקה אותו וגרמה לו להיות בטוח בעצמו. "עם הזמן אני יותר מתרגל, מכיר יותר אנשים. בהתחלה יצא לי יותר לחשוב, יותר נזכרתי בדברים, יותר עיבדתי את מה שעברתי וגם הייתי בתהליך של תשאולים, עבודה עם הפסיכולוג. ניתחנו את האירועים. אבל עכשיו אני פחות עוסק במחשבות". עכשיו כל בעיה או צרה בה הוא ניתקל מתגמדת לעומת החוויה שעבר בשש השנים בשבי החמאס.
בסוף הראיון הוא נשאל אם ישלח את ילדיו לצבא. "זה יהיה קשה", אמר, "אך המדינה הוציאה אותי משם אז אין שום ספק שאני אשלח את הילדים שלי לצבא". הוא מקווה שעד אז הם לא יצטרכו להתגייס.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם