מדברים דרך האקדח
מותו של רז אטיאס מעיד שאנחנו חברה מבועתת. הירייה שהרגה אותו היא האינסטינקט של עם שרה"מ שלו מציג איום שונה מדי יום
מהנקודה הזאת העבירו את המצלמה לחברה ולערכים שמקיפים אותם, ושימו לב כמה המוות לא מקרי. כמה הוא מאפיין אותנו כחברה דרוכה כמו קפיץ, מבועתת מפחד ושולפת ויורה בתוך שנייה - כאילו היינו במערב הפרוע בתחילת המאה הקודמת.
הירייה, רבותיי, היא אנחנו. היא האינסטינקט הבסיסי של העם הזה שבראשו עומד ראש ממשלה שמאיים כל יום בפצצות איראניות, בטילים פלסטיניים, באויבים דמיוניים ואינסופיים. מרוב משחקי נשק עם איראן ועם הפלסטינים אנחנו מכוונים לעבר עצמנו.
מרגע שרז אטיאס התבלבל הוא ניסה לקרוא את מפת הסימנים והערכים החברתיים. מה תגיד הסביבה על ההיריון הזה? מהן התגובות שלנו, המבוגרים? אני קוראת בעיתון שרז אטיאס סיים בקיץ את בית הספר לקציני ים בעכו והוא פחד פחד מוות שמישהו בבית הספר יידע על זה. למה הוא פחד? למה הוא לא היה יכול לגשת למפקד שלו בבית הספר לקציני ים ולהתייעץ איתו איך לנהוג?
במקביל הרהרו אטיאס וחברתו באפשרות לשמור את העובר - מה נפלא. אבל לתחושת הנפלאות הזו חדר "הקול המבוגר והריאלי" בדמותו של אחד מבני המשפחה, נגיד האם או האב, והם אומרים מה שהורים אמורים להגיד: שהם לא בגירים, שהם לא יכולים לפרנס, שמה יהיה עם הילד אם מחר תצטנן אהבתם וייפרדו? במקביל שומעת הנערה את אנשי אגודת "אפרת".
אם לא באופן אישי מולה, היא שומעת אותם בתשדירים ברדיו, דרך מפגשים עם החברות שלה שעברו דברים דומים, דרך לחישות של נשים צדיקות בבתי חולים, שהפלה היא רצח-רצח-רצח ושנשמתה תישרף בגיהינום ואסור לרצוח נשמה של תינוק כשמשפחה יהודית כשרה יכולה לאמץ אותו ולעזור לו ולחבק אותו ולספק לו את כל מה שהוא צריך.
אין ערכים של דיבור במקום אלימות
את המנטרות הרעילות מלאות הקסם והפיתוי של אגודת "אפרת" שומעת כל אישה צעירה שנכנסת להיריון ורוצה להפיל. אנשי האגודה יודעים בדיוק איפה לחכות לה ואיזה טון להפעיל עליה ברגעי המצוקה האינסופית שעוברת עליה.
בשלב הבא אנחנו מגיעים אל רעיון ההתאבדות המשותפת שיותר מהכל מעיד על העצב של בני הזוג, תחושת הייאוש, תחושת חוסר המוצא. ואין אף מבוגר בסביבה שמושיט להם יד ואומר: מחר תרגישו אחרת. בואו נשב, נחשוב יחד.
ואולי כן יש מבוגר כזה, אבל אז מתרחשת תאונה מקרית, והילד עוד מספיק להתנצל לפני אמא שלו על כך שדפק את הרכב. ופה נכנסים לתמונה גיבורינו הלאומיים בצורת מתנדבים מיחידת הטרקטורונים של המשטרה. ואז הבחור ממש נבהל ושולף את האקדח שלקח מתחת לכרית של אבא שלו. מרגע זה רז מדבר רק דרך האקדח. הוא גדל במקום הזה, וזאת השפה שהוא מבין.
הוא נבהל, הוא שולף, הוא צועק. הם, בתגובה, נבהלים, שולפים, יורים. אף אחד מחבורת הלוחמים המהוללת לא שואל את רז איך קוראים לו, למה הוא שולף אקדח, ממה הוא מבוהל. אף אחד לא מציע לעזוב את האקדח. אולי לדבר במקום. הרי הכל דביר. אבל אלה לא הערכים שעליהם אנחנו חיים כאן.
אנחנו חיים על אקדח מתחת לכרית בחדר שינה, אקדח בסלון ואקדח על שולחן המטבח. במילים האלה נפתח לפני שנה קמפיין ביום האלימות הבינלאומי נגד נשים, שמתריע על 130 אלף כלי נשק שמסתובבים חופשי במרחבים ביתיים; קמפיין שקורא ליישם את חוק כלי הירי, שקובע שכלי הנשק יוגבלו לאזורים שבהם מועסקים מאבטחים ולא יגיעו לבתים. מדינה שהפתרונות שלה למציאות הם בצורת שליפות וכלי נשק ואיומים לא צריכה להתפלא בכלל שזאת השפה שבה מדברים האזרחים שלה ביום-יום, בינם לבין עצמם.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם