חטא היוהרה של ההיסטוריון
גישת ה"אני ואפסי עוד" של ד"ר קיפניס, מחבר "1973 - הדרך למלחמה", מתנפצת מול האקסיומה שלפיה כל מידע נתון לפרשנות, לסילוף ולעיוות
נדמה לי שלאחרונה קמים לנו "היסטוריונים חדשים" בהקשר למלחמת יום הכיפורים. האחרון שבהם הוא ד"ר יגאל קיפניס, שספרו "1973 - הדרך למלחמה" הפך על ידי חלק מהתקשורת לאורים ותומים. הספר מנחיל לקורא את הדברים הבאים: בפברואר 1973 יצא סאדאת ביוזמת שלום מדהימה וחשאית בתיווכו של קיסינג'ר, אז שר החוץ האמריקאי; גולדה מאיר ודיין, שניהלו את המו"מ החשאי הזה, דחו את היוזמה המצרית, ובכך הביאו עלינו את מלחמת יום הכיפורים; השניים הנבזים הללו הסתירו את דבר השיחות האלה מצמרת צה"ל ומראשי קהילת המודיעין.
זאת ועוד: קיסינג'ר גם ביקש מדיין שאם הערבים יתקפו את ישראל, בשעתיים הראשונות של התקיפה צה"ל לא יעשה כלום; אילו ראש אמ"ן, אלי זעירא, היה יודע על השיחות החשאיות, לבטח הוא היה מעריך שהמלחמה בשער; ובכלל, זעירא היה "בסדר" והפעיל את "המקורות המיוחדים", ואילו אשרף מרואן אכן היה סוכן כפול, ועוד כהנה וכהנה דברים שליליים עליו.
ההיסטוריון פרופ' אורי בר יוסף כתב ביקורת מנומקת קשה על הספר, וכמה אנשי מודיעין עמדו על הטעויות שבו. בתגובה יצא קיפניס בביקורת חריפה ביותר על "הביקורת" וטען שהוא יודע יותר טוב מכולם מה קרה כי הוא מסתמך על חומר ארכיוני ייחודי. כמו כן, הוא הוסיף שהוא היסטוריון אמיתי חדש ושבר יוסף הוא היסטוריון ישן שאינו מבין במידע החדש.
מכיוון שאני קצת בקיא במודיעין, אני רוצה לעמוד על שתי נקודות עקרוניות. הראשונה היא הזהירות והספקנות המחקרית. חומר ארכיוני הוא דבר מעולה, אבל חייבים תמיד לזכור כמה דברים יסודיים. ראשית, המידע "אינו מדבר תמיד בעד עצמו". הוא נתון לפרשנות, לסילוף ולעיוות. דוגמה חיה לכך ראו לאחרונה קוראי העיתון בכתבה של בן-דרור ימיני, שהדגימה כיצד עיתון "הארץ" לוקח עובדות של סקר ונותן להן פרשנות מעוותת המתאימה לתפיסת עולמו.
שנית, מול כל מידע התואם את תפיסת הכותב נמצא מידע הסותר אותה או מעלה תפיסה אחרת. המחקר האובייקטיבי חייב להתמודד עם כל סוגי המידע. שלישית, גם למידע אמין ביותר, שלכאורה מדבר בעד עצמו, יש תוחלת חיים קצרה ביותר, ולפעמים הוא בכלל מתברר כבלון ניסוי. כל כתב פוליטי מתחיל מכיר את
הנקודה השנייה היא היהירות והשחצנות של "אני ואפסי עוד". לומר ליוסי לנגוצקי שהוא, המחבר, בקיא ממנו בתחומי עבודתו ("האמצעים המיוחדים") לקראת מלחמת יום הכיפורים, דומה בעיניי לאותו ילד קטן האומר לאביו כי הוא, הקטן, ילמד אותו לעשות ילדים; או לבוא ולהגיד לצביקה זמיר כי הוא, המחבר, בקיא ממנו בנושא אשרף מרואן? לעמוד על שלך - כן, אבל קצת ענווה וצניעות, למען השם.
והרי חטא היוהרה הוא זה שבין השאר הביא לנו את אסון מלחמת יום הכיפורים ב-1973, והוא אורב לפתחנו כל הזמן. בשנת ה-40 למלחמת יום הכיפורים אנו זקוקים להיסטוריה "חדשה", אובייקטיבית , בלתי יהירה, ספקנית וזהירה.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם