האחריות שלנו
החלק הקשה באמת במאבק בסרטן השד הוא הטיפולים עצמם. את זה אף אחד לא אומר לנו - ועלינו ללמוד לבד כיצד להתמודד
אותי זה תפס לפני שנה, עוד מתנה למשבר גיל ה-40. ביום בהיר אחד, רגיל לחלוטין, בחודש יוני, יצאתי מהמקלחת והבטתי במראה. הבחנתי במשהו שונה בשד הימני, ומישוש חפוז גילה לי במה מדובר; גוש, לא קטן בכלל, הספיק לצמוח לו שם באין מפריע, מבלי שאשים לב.
מי שעברה את מה שאני עברתי בוודאי מבינה לחלוטין על מה אני מדברת. עוד לפני שההלם הראשוני שכך, כבר התייצבתי אצל רופאת המשפחה שלי, והיא הפנתה באותו היום לכירורג. בתום סדרת הבדיקות התברר הנורא מכל: סרטן בשד שהתפשט לבלוטות הלימפה. ניתוח לא מספיק, ויש צורך גם בטיפולים כימותרפיים. ושוב, מי שעברה את זה יודעת שהטיפולים קשים לפחות כמו המחלה עצמה.
לאחר הניתוח התחלתי בסדרה ארוכה של טיפולים שארכה כמעט שנה. את הטיפולים קיבלתי במרפאת א.פ.ק בריאות, אחת המרפאות היחידות בארץ שמאפשרת לקבל טיפולים אונקולוגיים מחוץ לבתי החולים. הטיפולים הפכו עבורי לשגרה, ממש כמו ללכת לחוג פעם בשבוע, או לקבוצת תמיכה.
בכל פעם פגשתי את אותם אנשים, את אותו הצוות, אפילו את אותו השומר בכניסה. באותה התקופה גם התקרבתי לתחום הרוחני של תקשור והצטרפתי לשיעורים שנקראים "חיבור למודעות על" שהוסיפו לי הבנות וכלים להתמודדות עם המחלה. כך או כך, פרט לחולשה פיזית קלה, כמעט ושכחתי שאני מגיעה למרפאה כי אני חולת סרטן. באותו הזמן חברה טובה שלי אובחנה אף היא כחולה בסרטן השד. גם היא נזקקה לטיפולים והופנתה לבית חולים במרכז הארץ.
החוויות שלנו מהמחלה היו שונות לגמרי; בעוד שעבורי שגרת הטיפולים הייתה מאוד נעימה, בסביבה תומכת ושקטה, חברתי הטובה חוותה המוניות, לחץ וחוסר בתמיכה נפשית. בעוד שאני התחלתי להאמין שהמחלה הזו היא לא כזו גרועה כמו שאומרים וזכיתי לסיוע סוציאלי צמוד ומספר טלפון של אחות שזמינה 24/7, חברתי הטובה נאלצה להתמודד עם משברים רבים מעבר למחלה עצמה, כמו התמודדות מול הבירוקרטיה, ואטימות של המערכת הרפואית. כששוחחתי איתה, היא סיפרה על יחס קר מצד הצוות הרפואי, "בעיקר בגלל העומס שיש שם", היא הייתה מסבירה תמיד. התחלתי להבין שהמחלה הזו היא לא הקייטנה שחשבתי שהיא.
בחודש המודעות לסרטן השד דורשים (ובצדק) מאיתנו, הנשים, שנהיה מודעות לגוף שלנו ולשינויים בו. המיקוד הוא על האבחון של המחלה. ואכן, תהליך הגילוי הוא מפחיד עד מוות, מאיים כמעט כמו אקדח שמוצמד לך לראש, מן חוסר ודאות משתק ממש שמקשה על הנשימה.
אבל התהליך הזה הוא החלק הקצר, המהיר יותר בתהליך. החלק שמקשה באמת, זה שנמשך לאורך תקופה ארוכה ומאלץ אותך להתמודד עם דברים נוספים מעבר למחלה, הוא הטיפולים עצמם. ואת זה לא אומרים לנו.
מבחינת מערכת הרפואה, מהרגע שבו הסרטן התגלה, מוסרת מאיתנו האחריות, וכעת על הרופאים לעשות
אחריות להגיד "אני לא מוכנה לסבול את היחס הזה", או "זכותי לדעת יותר על המחלה שלי". האחריות שלנו היא לוודא שאנחנו מקבלות את הטיפול הנכון במקום הנכון, את היחס שמגיע לנו, וכן, גם לפעמים מילה טובה.
הסרטן לא הצליח להביס אותי, וכך גם לא המערכת. אך לא כולן זוכות לחוויה כזו. כולנו יודעים שמערכת הבריאות לא מתפקדת בצורה האופטימלית, ולא כולן יודעות להתמודד עם חוליי המערכת. סביר להניח שהרופאים בבית החולים לא יתנדבו להציע לכן לקבל את הטיפול במקום אחר, אבל חשוב שתדעו שתמיד יש אלטרנטיבות. רק צריך לחפש אותן.
אל תסכימו לקבל שירות רע, חוסר יחס וחוסר רגישות. העומס והמחסור בתקציב למערכת הבריאות לא צריך להיות הבעיה שלכן. הסיכוי שלכן להבריא תלוי המון בסביבה, באווירה, ובעיקר בתמיכה. ועל כל אלו אסור לנו להתפשר, בדיוק כפי שאסור לנו להתפשר על הבדיקה הראשונית.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם