הפצע של משפחתו של אלי הורביץ עדיין מדמם
שנה לאחר שמייסד חברת "טבע" הלך לעולמו, משפחתו לא סולחת ולא שוכחת: "אלי סבל ונזקק לטיפול דחוף, אך רופאיו היו עסוקים. עד שמת"
מאוחר יותר כבר נזקק בעצמו לטיפול דחוף, אבל המשפחה טוענת כי הרופאים היו עסוקים מכדי שישימו לב. "שש שעות ישבנו ואיש לא ניגש אלינו. בשתיים בלילה האחות בדלפק אמרה, 'עכשיו אתם יכולים להכניס אותו לחדר' והחדר בלי שמיכה. בלי חימום. איש מסכן, פגוע רגליים, שכב שם וצעק ואף אחד לא הקשיב. אלי כבר סבל מאוד. רעד מקור וכל הזמן אמר לי, 'דליה, אני לא מצליח לנשום', רצתי אל האחות וביקשתי שמיכות. האחות אמרה, 'לכי למחלקה האונקולוגית, תביאי שמיכה בעצמך'. אמרתי לה, 'אני לא יכולה לעזוב את בעלי ולקחת ציוד ממחלקה אחרת. זה תפקידכם', לו רק ידעתי שהגענו לנקודת האל-חזור. הרי בימינו אלה אין להימנע מנקיטת פרוטקציה. אם צריך, גם אגרוף על השולחן. לו רק ידעתי".
ולמחרת הריאות קרסו, ואחר כך הכליות. "אם היו מתייחסים לתוצאות של בדיקת דם נוספת, פשוטה, אולי הייתה מצליחים להציל את חייו", אומרת דליה. "אח גס רוח שטיפל באלי צרח עליו: 'אם תתנגד נקשור לך את הידיים והרגליי'. בשלב הזה כבר לא הייתי מסוגלת. אמרתי לאח, צא מהחדר מיד".
כשקרס גופו של מנהל אחת מחברות התרופות הגדולות בעולם, הוא הועבר לטיפול נמרץ. שורה ארוכה של רופאים נקבצה סביבו. אחיות נכנסו ובאו, מושכות אחריהן מכונות אימתניות. "איש לא ניגש להסביר לנו מה קורה", אומרת אלמנתו. "וכך יצא שלא הספקנו להיפרד. כשעוד היה בהכרה, לא נתנו לנו להיכנס, ואחר כך הורדם והונשם עד שמת. וזה הכאב הכי גדול שלי, שאלי, שקידם כל חייו תרופות שנועדו לרפא ולהציל חיים, מת בתהליך שהיה ההפך הגמור מזה".
מיד לאחר הלוויה והסערה העצומה שחוללו דבריה של ד"ר ורד שליו-הורביץ על קבר אביה, הודיע מנהל בית החולים פרופ' זאב רוטשטיין שהורביץ ביקש שיטפלו בו כבכל אדם רגיל. "ואני שואלת את עצמי, מה זה טיפול רגיל בבית חולים?", אומרת שליו-הורביץ, שלא הייתה בארץ כשאביה אושפז, והגיעה לבית החולים רק כשכבר הובהל לטיפול נמרץ. "הרבה אנשים כתבו לי על סיפורים דומים שחוו בבתי חולים. אני שומעת אותם בצער וחושבת שרופאים במדינת ישראל נשחקים במחלקות הקשות. אחים ואחיות מתרגלים לדבר אל החולה המבוגר דרכו, מעליו, כאילו היה שקוף, והמשפחות נאלצות לבלוע את העלבון הזה בשקט ובהכנעה כדי לא להרגיז את הרופא. מפחדים להפריע לו. מפחדים לשאול שאלות".
אלי הורביץ סמך על מערכת הבריאות. לכן לא ביקש ולא קיבל יחס מיוחד. תפיסתו הנאיבית עלתה לו ביוקר. אילו היה מגייס את הרפואה הפרטית ומנופף בשמו הטוב, אפשר שהיה מאריך את חייו או לפחות מת בדרך אחרת.
השבוע תציין משפחת הורביץ את יום השנה הראשון לפטירתו. "הייתה לאבא אמונה מאוד חזקה, אולי נאיבית, במערכת הבריאות בישראל", אומר חיים הורביץ, בנו האמצעי. "כמה כואב שדווקא אותו, בשעתו הקשה ביותר, מערכת הבריאות אכזבה ביג טיים".
מבית החולים שיבא נמסר בתגובה לדברים: "לתלונה החדשה של משפחת הורביץ על הטיפול באלי ז"ל - שלא הועלתה כלל בפני ועדת הבדיקה - לא מצא בית החולים כל ביסוס.
"אלי הורביץ ז"ל הגיע לחדר המיון בשעת ערב במוצאי שבת כשהוא מלווה בבני משפחה ועמם פרופ' ידבב, מנהלת מחלקה פנימית בבית החולים וולפסון. הוא היה במצב כללי רע. בתוך דקות הוא נבדק על ידי ד"ר אבי עירוני, רופא בכיר ומנוסה, ובתוך פחות משעה הסתיים הליך אבחון, לרבות הדמיה, שהצביע על אלח דם חמור, והוא קיבל כבר בחדר המיון טיפול רפואי מלא שכלל עירויי נוזלים ומתן אנטיביוטיקה.
"עוד בחדר המיון נלקחו כמובן כל בדיקות הדם הנחוצות לקביעת האבחנה, כולל 'אותה בדיקת דם אחת' שעליה
אלי הורביץ, דמות מרתקת ומעוררת השראה, היה איש של אנשים. שוטף הכלים בעסק המשפחתי הקטן ניחן בחזון, עקשנות ואופטימיות. בכוח אלה הצליח להביא את "טבע" לשווי אגדי העומד על 40 מיליארד דולר. "הסוד שלו היה שילוב בין גאונות ואסטרטגיה", אומרת דליה בפשטות. "היום אנשים לומדים מגה-אסטרטגיה באקדמיה, אבל אלי המציא את המושג. הוא תמיד ראה את המחר ותכנן רעיונות לטווח רחוק. אני שונאת כלכלה. המקצוע שלי הוא היסטוריה, בדיוק ההפך מהתחום של אלי, אבל כל חיי השתדלתי לקרוא את המדור הכלכלי רק כדי להיות בעניינים. כי אי אפשר לחיות לצדו של אדם כזה בלי להתמצא קצת. אין לתאר באיזו סבלנות היה יורד לרמה שלי ומסביר לי את המונחים הכלכליים המסובכים".
"אבא שלי נפטר בגיל 79 וחי חיים מלאים, משפחתיים, תרבותיים ומקצועיים", אומרת ורד שליו-הורביץ, דוקטור להיסטוריה של הארכיטקטורה והאמנות. "אפשר לומר שהוא חי כך למרות עושרו. אנשים חושבים שעושר מביא את האושר וזה כל כך לא נכון. לפעמים הוא דווקא עומד בדרך. אבא שלי השכיל להעמיד את עצמו בנפרד מהצלחתו הכלכלית והיה צנוע ועממי. נתן זהבי ראה אותו פעם אוכל פלאפל באבן גבירול. אבא טען שיש שם את הפלאפל הטוב במדינה. זהבי שאל אותו אם מותר לצלם ואבא ענה, "צלם, בטח, עשיתי משהו לא חוקי?", אבא היה זללן מושבע של פלאפל. הוא אמר לזהבי שפעם חשב להעמיד דוכני פלאפל בישיבות הדירקטוריון של "טבע", אבל חשש שבכירי החברה יראו בזה הרעה בתנאים".
"הוא היה ההפך הגמור ממגלומן", מתארת בתו הקטנה דפנה קריב. "בגיל צעיר מאוד אבא הוזמן לערב פרידה ממישהו בעולם העסקים. את הערב ארגן טייקון מוכר שהיה אז בשיאו הכלכלי וכל הערב דיבר רק על עצמו. הייתי די בהלם. אמרתי לאבא, ממילא כל הזמן מדברים על איל ההון הזה, הוא הרי מרוח בכל מדורי הכלכלה והרכילות, אז למה הוא מפריע למי שנפרדים ממנ? אבא היה בדיוק ההפך. תמיד הדגיש כמה עבודת הצוות חשובה. כמה צריך לעבוד עם העובדים ולא לנהל אותם".
איך אדם שהתחיל כמעט מאפס הצליח להגיע כה רחוק?
"כי הוא ידע לחלום. לא הרבה אנשים מרשים לעצמם לחלום ולהגשים בלי עצירות מיותרות, בצורה כוחנית ונחושה. הוא קיבל את המוזה מאמא שלי או מסבא שלי שהיה אחד משלושת השותפים בחברה הקטנה בפתח תקוה, שם התחיל הכל, והחליט ללכת קדימה בכל הכוח. עם קצת מזל ועזרה מאנשים ועם הרבה חוכמה זה פשוט עבד".
"הייתה לו יכולת יוצאת דופן להשרות אופטימיות במצבים מאוד רגישים וקשים" אומר בנו חיים הורביץ, דירקטור פעיל בטבע ובעל חברת השקעות במדע וברפואה. "ואני לא מדבר על טפיחה סתמית על השכם או על "יהיה בסדר" קצר. אבא פשוט הסתכל על משבר כעל הזדמנות. יש אנשים אופטימיים שאתה מסתכל עליהם ואומר, האיש חי בסרט. אבל זו של אבא הייתה כל כך משכנעת, שאי אפשר היה שלא להידבק בה. אני זוכר אותה בעיקר כשניהלתי את טבע אירופה. היו לנו אז הרבה נקודות משבר. ניהלנו משא ומתן עם היפנים ואלה חבר'ה שלוקחים את הזמן. כמה שלא הזהירו אותי, לא האמנתי לאיזה רמות של איטיות היפנים מסוגלים להגיע. רק שלב החיזורים לקח שנתיים. זה היה מתסכל באופן בלתי נסבל. בשלב מסוים הפסקתי להאמין שהמיזוג בכלל יקרה. אבל אבא שלי ראה את הדברים קורים. הייתה לו יכולת פנטסטית לדמיין בראש את המטרה הסופית. היה אומר תמיד, 'עזוב את היום-מחר, תסתכל על איזו נקודה אתה רוצה להתביית ובסוף תגיע לשם'. זריקות העידוד שלו ממש הצילו אותי, כי כשאתה מוביל משהו, כולם מסתכלים עליך וכשאתה מתחיל להישבר, כל העסק מתמוטט".
"אני סבורה שהסוד של אלי היה מיזוג של אישיות מבריקה ובעלת הישגים עם צניעות שדיברה אל כל אחד בגובה העיניים", אומרת אלמנתו. "חייתי לצדו 57 שנה ומעולם לא ראיתי אותו מתנשא על מישהו. גם אם ניגשו אליו זרים ברחוב הוא לא התנפח. להפך, עמד ודיבר איתם כאילו יש לו את כל הסבלנות שבעולם. זו הייתה תכונה מקסימה בעיני. מעולם לא יצא מהאופרה או מהתאטרון בלי שיניח מטבעות אצל אלו שניגנו בחוץ. למרות שניהל אימפריה אדירה, לא שכח את האנשים הקטנים ואת החיים עצמם".
"אבא דיבר באותו האופן לאינסטלטור ולפרופסור לכימיה" מחדד הבן. "הוא פשוט זכר מאיפה בא, ממשפחה של טייח ועקרת בית שעלו לישראל על רקע אידאולוגי ובקושי גמרו את החודש. אם לא היה תלמיד מצטיין, היה נאלץ להפסיק את הלימודים בתיכון ולצאת לעבוד. משם למד להתנהל עם שתי רגליים על הקרקע, שורשי, אמיתי, ישר כמו סרגל. לימים, כשנאלץ להתמודד עם משפט פרומדיקו (הורביץ הועמד לדין בעבירות מס, הורשע במחוזי, ערער לעליון וזוכה פה אחד, שמ"ב) הדבר שהכי כאב לו היה שמישהו מטיל ספק ביושרה שלו. המחשבה שחושדים בו שעשה משהו שלא על פי החוק הרגה אותו, ועל זה היה מוכן ללכת עד הסוף".
הורביץ נולד בתל אביב אך שנות בגרותו עברו עליו בקיבוץ תל קציר, שם הכיר את דליה, בתו של נחמן סלומון, אחד משלושת השותפים המנהלים של חברת התרופות הקטנה "אסיה". השניים נישאו ועברו להתגורר בירושלים. הורביץ למד כלכלה וכדי להשתכר למחייתו, אזר אומץ וביקש עבודה מחותנו.
סלומון הציע לו עבודה פקידותית. הורביץ השיב שאינו מבין בפקידות. מתוך לצון שאל סלומון את חתנו הצעיר, "ולשטוף כלים אתה יודע?" הורביץ, בחור ישר, השיב בחיוב וכך מצא את עצמו במעבדה, שוטף מבחנות וכלי מדידה. עם השנים התקדם במהירות בסולם הדרגות לצד התפתחות העסק שהפך לימים לחברת התרופות הגנרית השביעית בגודלה בנאסד"ק. "כשורד וחיים נולדו, עוד היינו באמצע הדרך, רק דפנה גדלה בבית קצת יותר מבוסס" אומרת דליה. "לא היה לנו מטוס ובוודאי שלא יאכטה. 40 שנה לא החלפנו דירה".
גם ורד זוכרת חיים פשוטים ונוחים. "גרנו בדירה צנועה בת שלושה חדרים בשכונה ברמת גן, ואני ואחי חלקנו חדר משותף. אני זוכרת ששמעתי הרבה על תרופות. קפסולות, טבליות, פיתוחים ופריצות דרך. הבית היה מאוד פתוח, עם הרבה חברים ומפגשים משפחתיים. ואבא במרכז. איש שמח, סקרן. מושך עניין. החברים שלי היו באים אלי בגללו כי תמיד הצטרף לחבר'ה".
חיים: "אבא היה איש של נסיעות. כשהתחיל לפתח את טבע מחוץ לישראל היה נוסע לשבועות ארוכים לניו יורק, לפעמים באוניה כדי לחסוך כמה דולרים. אבל בין נסיעה לנסיעה, כשכבר היה בבית, היה מאה אחוז אבא. לילדים בדור שלי לא היה אינטרנט, מקסימום אנציקלופדיה כדי ללמוד על העולם הגדול. אבל לי היה אבא אקזוטי שהסתובב באתיופיה, באפריקה ובג'ונגלים ותמיד הביא משם סיפורים בלי סוף. זה הפעיל את הדמיון. והוא גם היה מורעל צבא. אם לא קראו לו שבועיים למילואים, ישר נלחץ. היה טוחן 60 יום ומרוצה מזה. צבא זה נושא שמאוד מחבר אבות ובנים.
"גם בתקופות מאוחרות, כשכבר היה בכיר ועסוק מאוד, היה פנוי אלינו. הייתי אומר לו, אני מתלבט בנושא כזה או אחר ומיד עזב הכל והתיישב לדבר איתי. היה אומר, בוא נדסקס את הבעיה שלך חצי שעה וגמר בשעתיים. הרבה מנהלים ועובדים בטבע אמרו לנו בשבעה, שביחס לרמת העיסוקים שלו היה מאוד נגיש".
"וכשהגיע הביתה, כאילו סגר ברז עבודה ופתח ברז משפחה", אומרת דליה. "הגיע מוקדם, עזר לי להכין את הסלט לארוחות הערב ובישל איתי חמין לשבת. בשנים האחרונות היה לנו מנהג קבוע להכין חמין גדול לחברים. שנינו אהבנו להכין אותו ביחד, ובלילה היה קם איתי לבדוק את הסירים. לפעמים היינו בורחים בשעת לילה מאוחרת לטייל בסביבה רק שנינו, בלי טלפונים. הייתה לנו זוגיות מופלאה. אף פעם לא איבדנו את האכפתיות והחברות. חברים קרובים אמרו לנו בשבעה, הייתם לנו הדוגמה והלפיד המאיר".
את דרכו המטאורית בחברת התרופות פילס הורביץ בעשר אצבעות. "אני זוכרת יותר ויותר אנשי עסקים שהתקבצו אצלנו בבית" אומרת ורד. "הם הכירו בכישוריו וקידמו אותו אבל בתחילה רק בתחום הפקידותי. אבא היה על תקן פקיד הרבה מאוד זמן ורק מאוחר יותר העניקו לו סמכויות. סבי, שהיה מנכ"ל אסיה באותה תקופה והשותף הקשוח ביותר מבין שלושת השותפים, נתן לו יותר ויותר משימות. הוא שלח אותו לפתח את השוק עם טורקיה ומקומות אחרים ברחבי העולם. ואבא שש להתפתח. היה מציע רעיונות ולומד עליהם כדי להגיע מוכן. המשפחה ראתה כי טוב והעבירה אליו את המושכות. תחילה הם רכשו את "צרי" ואחר כך את "טבע" ומשם המשיכו לשרשרת של רכישות, מיזוגים והרחבות".
חיים: "טבע הייתה אבא ואבא היה טבע. ההזדהות שלו עם החברה הייתה טוטאלית. היא הייתה הבייבי שלו, ולמרות שלא היה המייסד, יצר אותה בממדים אליהם הגיעה בסוף. וזה השפיע על הבית, כי הכל הסתובב סביב אירועים שקרו בטבע. חיינו את החברה בארוחות יום שישי. גדלנו איתה והיא גדלה איתנו. אני זוכר טיולים שהיינו עושים עם החברים בטבע. 200 איש עם הווי וצחוק ומכנה משותף, מלכד. היום כבר אי אפשר להוציא לטיול משפחתי חברה של 47 אלף איש. אבל אני עדיין מתרפק על הנוסטלגיה. אבא תמיד אמר, יותר טוב להיות בעל מניה קטן בחברה גדולה מאשר בעל מניות גדול ב'פקקטה' חברה".
לצד פעילותו בטבע, קידם הורביץ נושאים קהילתיים וחברתיים וכיהן בתפקידים ציבוריים. ב-1976 התמנה למנכ?ל מכון הייצוא. ב-1981 לנשיא התאחדות התעשיינים. ב-1986 כיהן כיו?ר דירקטוריון בנק לאומי בשעתו הקשה, סמוך למשבר מניות הבנקים. ב-1996 הגישה פרקליטת המדינה דאז עדנה ארבל כתב אישום נגד הורביץ וחברת פרומדיקו בחשד להעלמות מס בתקופת פעילותו כיו"ר הדירקטוריון. הורביץ הורשע תחילה במחוזי אך ערער לעליון. ערעורו התקבל והוא זוכה פה אחד במה שנודע לימים כפסק דין פרומדיקו.
"אני זוכרת שנסענו לבקעת הירדן, נוף מקסים, גלים שוטפים והמון מטיילים" משחזרת דליה את התקופה ההיא. "ועשרות מהם ניגשים אל אלי ואומרים לו, "מר הורביץ, אנחנו בטוחים שהצדק ייצא לאור", ואלי, כאילו לא היינו בטיול, נעצר ומדבר איתם. בשום שלב בשנים הקשות האלו לא אמר נואש. היה יושב עם עורכי הדין יומם וליל, עובר על מאות המסמכים, על קו ההגנה ועל האסטרטגיה ומתכונן למשפט. אני זוכרת שבתחילת המשפט עורך דין בכיר מאוד הציע לו לשלם כופר. הביא לו דוגמאות מאנשים קרובים ששילמו וויתרו על משפטים מייגעים. אבל אלי לא היה מוכן לשמוע. אמר לי, "לא עברתי על החוק ואם אשלם ואוותר על המאבק, יישאר כתם גדול", גם בהכנות לערעור לבית המשפט העליון אמר לו אחד משלושת עורכי הדין שייצגו אותו, '"אלי, אולי תעזוב את זה?'. אבל אלי לא היה מוכן לשמוע. הוא נלחם וזוכה וחודש וחצי לאחר מכן קיבל את פרס ישראל".
הורביץ נחשב ידיד לראשי ממשלות ושרים. היה מזוהה עם מפלגת העבודה וחבר של יצחק רבין, אך גם מקורב לאהוד אולמרט ולאריאל שרון. פעמים רבות הוצע לו תפקיד שר האוצר, אך הוא סירב. "אני טוב בניהול עסק", נהג לומר, "לא בפוליטיקה". מפעם לפעם התבטא בנושאים כלכליים. "וכל חייו יצא נגד הבירוקרטיה", אומרת אלמנתו. "למרות שהיה מיודד עם ראשי הממשלות, לא היסס לדבר נגד מדיניותם כשחשב שפעלו נגד הציונות. במיוחד הרגיז אותו תחום האקזיט. לא הבין איך מפתחים מוצר מוצלח, מוכרים את הידע במיליונים לחברות זרות ומוציאים החוצה את המשאב האנושי".
חיים: "אבא האמין שכולם צריכים להתגייס ולסייע לראש ממשלה באשר הוא שם. יובל שטייניץ סיפר לנו שכשנתניהו הקים את הממשלה והכריז עליו כשר האוצר הבא, אבא צלצל אליו וביקש להיפגש איתו. אלו היו הימים השחורים של המשבר הכלכלי העולמי. הייתה תחושת אחרית הימים באוויר, ושטייניץ היה בטוח שאבא עומד לספר לו כמה רע בתעשייה. אחרי שעתיים איתו, שבמהלכן הוא הכניס לו את הפיקס האופטימי, שטייניץ יצא ממנו מחוזק. אחרי שנפטר הוא סיפר לנו שהעידוד של אבא באותה פגישה החזיק אותו בתקופה הקשה ביותר שלו כשר אוצר במשבר הגלובלי העולמי".
בגיל 70 פרש הורביץ מתפקיד מנכ"ל טבע והפך ליו?ר הדירקטוריון. מאז פרישתו היה פעיל במיזמים רפואיים חדשניים. "אבא היה חבר בצוות 'ישראל- 2028' תוכנית ארוכת טווח שעסקה בכל תחומי החיים בישראל", אומרת ורד בתו. "הוא גם עסק בסטארטאפים ישראליים חדשניים והיה פעיל מאוד בהקמת בית הספר לרפואה בפריפריה. ידידו לאפי חמיס מדיר חנא סחף אותו לקרן המלגות לסטודנטים ערבים ויהודים".
הורביץ קיבל תואר ד"ר לשם כבוד ממכון ויצמן, מהטכניון, מהאוניברסיטה העברית בירושלים ומאוניברסיטת בר-אילן. ב-2011 קיבל את אות עמית הכבוד של המרכז האוניברסיטאי אריאל. "אבא לא היה קפיטליסט", מעיד עליו בנו. "המשרד שלי יושב בשדרות רוטשילד, צומת המחאה החברתית בקיץ הקודם, ובכל פעם שהיה נקלע לסביבה, היינו הולכים לחומוסייה הקרובה ברחוב מקווה ישראל כדי לבקר בדרך את המפגינים הצעירים. הוא נורא התחבר למאבק שלהם. היה אומר לי, אני אוהב צעירים שמשתגעים, שלא מקבלים את מה שהזקנים אומרים להם.
במיוחד הגעילה אותו החזירות של הקפיטליזם הישראלי. לאבא שלי ממש לא התאים להשתמש בביטויים כאלה, אבל צרם לו מאוד שאילי הון מסוימים ממשיכים להציג אורח חיים מנקר עיניים בשעה שהחברות שלהן פושטות רגל. היה אומר לי, הם באמת הגזימו עם החזירות. הוא האמין שצריך לחלט חברות עד רמת הבעלים, ושהבעלים עצמם צריכים להפגין קצת צניעות ואכפתיות במקרים של משבר במקום להגיד זו חברה בע"מ, אין לי קשר אליה. אני חושב שבדור שלו היו טייקונים שחשבו כמוהו, אנשים הגונים שהוא הכיר כמו דב לאוטמן, מיקי שטראוס וסטף ורטהיימר. על זה הוא דיבר עם מנהיגי המחאה החברתית. והם הקשיבו לו. כי ידעו שהוא לא מגיע מרקע קפיטליסטי".
בראשית 2009 אובחן הורביץ כחולה בסרטן בלוטות הלימפה. "אבא, כמו אבא, ידע בדיוק לקראת מה הוא הולך", אומר בנו. "והוא קיבל את המחלה, כהרגלו, ברוח קרבית. בעצם, יותר מדי ברוח קרבית. בהתחלה המשיך לעבוד ואפילו לא התפטר מתפקידו. זלזל בטיפולים ובסכנות. הוא עבר טיפולים כימותרפיים מאוד קשים, אבל המשיך לעבוד ולנסוע ולהיות פעיל. הייתי אומר לו, אבא, אתה לא נורמלי. יש כללים. אתה לא יכול לרוץ ולהסתובב. אתה צריך לנוח ולהגביל את עצמך. אבל הוא עשה מה שהוא אהב ובסוף קיבל את הכל בצורה יותר קשה".
ורד: "שנה וחצי היה ממש חולה. הוא ניהל את המחלה ותכנן את הנסיעות ואת הטיפולים וכולנו נסחפנו איתו. שיחקנו את התפקיד, עשינו את כל ההצגה אבל האמנו באמת ובתמים שהוא ייצא מזה. בשלב מסוים התברר לו שהטיפולים הרבה יותר קשים ממה שהוא תכנן. אבל הוא היה אופטימי. והאופטימיות הוציאה אותו גם מזה".
"וכל משאלה, כל קמט על הפנים שהעידו על סבל, הקפיצו את המשפחה", מעידה דליה. "כל חצי אנחה זכתה מיד לתשומת הלב של כולם. בראיה לאחור, אני חושבת שהיו לו גם ימים יפים בתוך הקושי כי הוא ראה עד כמה המשפחה מחבקת ותומכת וכמה החברים שלו נאמנים. היו חברים, דוגמת דב לאוטמן, שהגיעו יום-יום לבקר אותו במחלתו".
בשנת חייו האחרונה הקליט הורביץ 120 שעות שיחה עם הביוגרף וחוקר תולדות התנועה הציונית, פרופ? יוסי גולדשטיין. ספר על חייו ופועלו אמור היה לצאת לאור לכבוד יום הולדתו ה-80. הורביץ קרא את הפרקים הראשונים אך לא הספיק להגיע לתאריך. באפריל האחרון, לאחר מותו, יצא הספר כמתוכנן.
הורביץ מת בנובמבר אשתקד. 2,000 איש נכחו בלווייתו, ובראשם יו"ר הכנסת ראובן ריבלין, השרים אהוד ברק, יובל שטייניץ, יעקב נאמן ובכירי המשק גליה מאור, דב לאוטמן, דן פרופר ועודד טירה. "בשעות ערותך האחרונות ראית את פניה המכוערים של המדינה שאהבת וזה רודף אותי", אמרה בתו ורד על קברו בלוויה. "במשך שעות ארוכות המתנת שיגיע רופא למחלקה שבה שהית ומצבך הלך והידרדר. ספגת עלבונות ואיומים מאח אטום לב. שיירה ארוכה של רופאים הגיעה בסוף, אבל אז היה מאוחר, הונשמת והועברת במצב נוראי לטיפול נמרץ ואנשים נפלאים טיפלו בך ונאבקו על חייך שבעה ימים".
הורביץ הציבה זרקור על אחת הפינות האפלות של מערכת הבריאות בישראל-מצוקת הקיום וכשלי הטיפול במחלקות הפנימיות בבתי החולים. מדינה שלמה סערה בעקבות הדברים שפרצו פתאום לסדר היום. בשיבא הגיבו אז בתדהמה: "שמענו בהלם ובכאב את הדברים. מר אלי הורוביץ ז"ל היה ידיד אמיתי של המרכז הרפואי שיבא. כאשר חלה הוא בחר לקבל את הטיפול הרפואי בשיבא, ולאורך שנים, כאשר בני משפחתו לצדו, זכה לטיפול מקצועי ואנושי, מיומן ואוהב מן הצוותים הרפואיים של בית החולים".
בשיבא הציעו להקים ועדת חקירה לאירוע אך המשפחה התעקשה על ועדה חיצונית שאינה תלויה ומשרד הבריאות נענה. בתחילת יולי הגישה הוועדה את ממצאיה לפרופ' חיים הרשקו, נציב קבילות הציבור במשרד הבריאות. ממסקנות הוועדה עולה כי הרופאים והצוות לא העריכו נכונה את חומרת מצבו של הורביץ ושידרו למשפחה הערכה אופטימית מדי. עוד נקבע כי העובדה שתוצאות בדיקות הדם שנלקחו בשעות הבוקר ואחר הצהריים מהורביץ לא היו ידועות לרופאים, מחייבת בחינה של נהלי העבודה במחלקה. "ולמרות זאת", סיכמה הוועדה את המלצותיה, "הטיפול הרפואי שניתן למנוח היה על פי סטנדרטים מקובלים".
על פי עבודת הסיכום וההמלצות של פרופ' הרשקו, נקבע עוד כי הצוות הרפואי לא ידע על חומרת בדיקות המעבדה שנלקחו מהורביץ עוד בשעות הבוקר ולא וידא את התוצאות. כפועל יוצא, קובע הרשקו, לא הועברו אזהרות לתורנית המחלקה בעת חילופי המשמרות ולא נעשה מאמץ לעקוב ולנקוט צעדים טיפוליים כמתחייב. "העובדה שהתורנית לא נענתה לבקשות המשפחה והצוות הסעודי לראות את החולה החל משעה 16:00 ועד לקריסת המערכות הברורה בסביבות השעה 20:00 חמורה כשלעצמה", כתב הרשקו, "אם כי יש להתחשב בעומס הגדול שהוטל עליה בגלל טיפול במקרים דחופים אחרים".
פרופ' הרשקו הוסיף כי "מצוקת תנאי העבודה במחלקות הפנימיות מהווה גורם חשוב באירועים מהסוג הזה. ואין לפטור מאחריות את המערכת הקובעת את החסר החמור באמצעים וכוח אדם במחלקות הפנימיות הכורעות תחת העומס".
ומאז המשפחה ממתינה. "במשרד הבריאות אמרו שהתובעת צריכה להחליט אם להגיש תביעה בפרשת מותו של אבא ולהיערך לריענון הנהלים", אומרת ורד שליוהורביץ. "עברו חודשים ארוכים ושום דבר לא התקדם".
למה אתם מצפים?
"לשינוי השיטה", אומרת דליה. "מסקנות הוועדה במשרד הבריאות היו חריפות, אבל מאז שהן פורסמו, שום דבר לא קרה. כמו סערה שחלפה מעל הראש. לכן אנחנו שוקלים עכשיו להגיש תביעה משפטית. אין לנו שום רצון לערב בזה תביעת פיצויים, רק שאלו שחטאו חטא קשה של רמיסת זכויות החולה יבואו חשבון עם עצמם.
"אותי מכעיס חוסר האונים של משרד הבריאות והעובדה שאף אחד מבית החולים לא אמר לנו עד היום סליחה, טעינו. מייחסים את האירוע לתקנים, משאבים, העדר תקציבים. כאילו שיחס טוב או נאמנות למקצוע תלויי כסף. עצם הטענות מעידות עד כמה האטימות גדולה. אנחנו מנסים לגייס רופאים למאבק הזה. אבל רק מיעוט קטן מוכן להילחם איתנו. הם מפחדים על המשרה, על היוקרה, על המעמד. בפומבי הם שותקים ורק בחדרי חדרים הם מדברים אחרת. לפעמים אני אומרת, כל כך הרבה צרות יש במדינה הזו שהנושא שלנו מתגמד. אבל אסור שזה יקרה. כי לנהוג בחולה מבוגר וסובל בצורה אכפתית ומכבדת זה צו מוסרי. זה קול האנושיות".
שיבא בתגובה: "באמצעות מנהל בית החולים התנצלה הנהלת בית החולים אישית בפני המשפחה באם היא נפגעה כתוצאה מליקוי בתקשורת או התנהגות לא מספיק אנושית ומותאמת נסיבות עם מי מהצוות. הצעתו של פרופ' רוטשטיין לבירור הפרשה על ידו נתקלה בחומת התנגדות ולכן הועבר הטיפול לוועדה מטעם משרד הבריאות שסיכמה את הבירור כהאי לישנא: 'הטיפול הרפואי שניתן למנוח היה על פי סטנדרטים מקובלים. גם לאחר קביעה זו לא הסתיר מנהל בית החולים את דעתו שבמקרה של אלי הורביץ, ידיד בית החולים, וחרף קביעת הוועדה, לא הגיע הטיפול באלי ז"ל לסטנדרטים של שיבא, שהם גבוהים יותר מהמקובל, וכיוון לכך שיש מקום לשפר את ממד האנושיות בטיפול בכלל החולים מעבר לטיפול הרפואי גרידא'".
דפנה: "אני כל הזמן שואלת את עצמי, אם אבא היה חי, מה היה עושה עם הסיפור הזה. האם היה מגיש תביעה או מניח לדברים לשקוע. אתמול הגעתי למסקנה מדכדכת שאם זה היה קורה לי, אבא היה מסתער בכל הכוח ודואג כמו בולדוזר לשנות את שיטת הטיפול והסיעוד המזעזעת במחלקות בתי החולים בישראל, אבל לי אין את הכוח לעשות את זה למענו. אם הייתי יכולה הייתי מקדישה את חיי למאבק. אבל אין לי שום יכולת לחולל שינוי מערכתי עמוק כל כך ולשכנע את הציבור שהרפואה הציבורית פשטה את הרגל. כל כך הרבה אנשים בטוחים שהרפואה הציבורית מצוינת. ואת יודעת מה הכי כואב? שגם אבא שלי האמין בזה. והרי לא היה טיפש גדול ובא מהתחום הרפואי. אצלו זה נבע מנאיביות. הוא היה כל כך ציוני, שתמיד חשב שגם אם המדינה תחרבן לך על הראש, עדיין היא המדינה הטובה ביותר בעולם".
ורד: "אני מתנגדת לתביעה משפטית ומאמינה שהמערכת יכולה וחייבת לתקן את עצמה. אני גם חושבת שצריך להתמודד עם תופעת החיידקים הקטלניים בבית החולים. לא מזמן קראתי ש-4,000 איש מתים בבתי חולים בישראל כתוצאה מהידבקות בחיידקים. זו מחלה שתוקפת אלפים בכל מדינה מדי שנה ולמרות זאת אין לה יחסי ציבור, מחקר או תקציבים, ולכן גם לא תרופה. זקנים, צעירים וילדים נכנסים לבית חולים לבדיקה או טיפול ומתים מחיידק אגרסיבי ועמיד לאנטיביוטיקה. צריך להעלות את הנושא למרכז הדיון הציבורי. לשאוף לאפס מקרים כמו "חזון האפס" לתאונות דרכים. וזה אפשרי. כי בשני מרכזים רפואיים גדולים באוקספורד ובהולנד הכריזו עליהם מלחמה ובתוך זמן קצר הם הגיעו למצב של כמעט אפס חיידקים".
משיבא נמסר: "אמנם מדובר באובדן קשה של איש נשוא פנים וידיד בית החולים, כמו גם ביקורת קשה של משפחתו, ולמרות זאת סבור מנהל המרכז הרפואי שיבא שאין מקום לתלות את הש"ג, כפי שהציע משרד הבריאות בניגוד להמלצות הוועדה. אי אפשר לפטור את משרד הבריאות מאחריותו הכוללת למצב הנוכחי של הרפואה הפנימית. גם לאחר סכסוך הרופאים וההסכם הקיבוצי שבו הובטח להקצות מיטות ורופאים, בין היתר לצורך הצלת הרפואה הפנימית, מצערת מאוד העובדה שכיום, במלאת שנה לפטירתו של אלי הורביץ ז"ל, עדיין לא נתקבל ממשרד הבריאות אישור לפתוח מחלקה פנימית נוספת על תקניה בשיבא, דבר שהיה מאפשר רפואה טובה יותר, אנושית יותר וצפופה פחות".
הנכדים גדלים מהר, הזכרונות פורחים לאט. משפחת הורוביץ מסתגלת בלי הראש הדומיננטי. " חשבתי שעם הזמן הקצב קצת ירגע", אומר בנו בגילוי לב, " אבל ככל שהזמן מתארך, הגעגוע גדל. אני חושב הרבה על השקט הנפשי של אבא, על העצה הטובה שתמיד ידעתי שהיא הכי נקייה ומדוייקת. אבא זה משהו שכנראה חסר בכל גיל. אני חושב שהוא חסר גם בטבע להמון אנשים. אפילו שבשנתיים האחרונות לחייו הוא לא היה פעיל, עדיין הוא נתפס אצל רבים מהם כמגדלור. אבא חי ופעל ואהב ולמד והספיק פי כמה מסך שנותיו. תמיד אמר לי, רק מי שאין לו זמן, יכול להספיק הרבה. בשבעה הגיע שמעון פרס לנחם אותנו. הוא הכיר את אבא שנים. פרס אמר לאמא שאלי הורוביץ נפטר בגיל 79 כשהוא בן 160, כי גילו הכרונולוגי היה כפול מגילו הביולוגי. והוא צדק. אבא באמת חי את החיים בנגיסות גדולות".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם