העיקר הביקורת
כש"הארץ" תוקף את יחימוביץ' על אי השתלחותה במתנחלים והתמקדותה בכלכלה הוא מסמן את הגבולות בין מי שחש אחריות למה שקורה כאן, ומי עסוק בחשבונות זרים
טיעונו משלב שלושה מרכיבים: האחד - נטייתה של יו"ר העבודה להתמקד בסוגייה הכלכלית-פוליטית; השני - הזדהותה המוחלטת עם "מתווה קלינטון"; והשלישי – גיוס ביקורתם של "חיילים אלמונים" במפלגה, האמורה ללמד כי יחימוביץ' היא לא מי שחשבנו.
ובכן, מה שעבור ברק רביד ושולחיו הוא אסון כפול – אי השתלחותה של יחימוביץ' במתנחלים והתמקדותה בסוגיה הכלכלית – אמור להיות עבור כל אדם הגון ברכה כפולה ומכופלת. רק האלפיון העליון יצטער אם יחימוביץ' תצליח להוסיף מדרגת מס שולי בגובה 75 אחוז. איך אמר פעם נתניהו? "הם מפחדים".
באלפיון העליון ואצל הביטאון שלו מפחדים שאזרחי ישראל יגלו שכסף יש כאן כמו חמסינים. השאלה מה עושים איתו: תספורות לטייקונים או מערכת חינוך ובריאות מוצלחים יותר. ומה פסול במתווה קלינטון? אולי העובדה שלצערם של אבירי "מחנה השלום" המתווה הזה איננו מבטיח מדינה דו-לאומית, ואפילו לא את ביטול אופיה היהודי-דמוקרטי של המדינה. באשר לחיילים האלמונים: אמנם שם אחד נזכר שם במפורש – ואולי באמת הגיע הזמן שדניאל סימון ישוב לכור מחצבתו (עיתון "הארץ") – אבל כנראה שהבעיה של אותם אלמונים היא האפשרות שבראשות יחימוביץ' תשוב המפלגה החבוטה הזו לעמדת מנהיגות של ממש. והרי איש שמאל אמיתי לא מלכלך את הידיים בביצת המציאות. כיצד אחרת ישמור על מעמדו "הביקורתי"?
ואולי כל זה מתגמד לאור הכותרת עצמה. "יחימוביץ'" מנסה ברק רביד להפחיד אותנו, "תדרוש מהפלסטינים מו"מ ללא הקפאה והכרה במדינה יהודית". ממה נפשך. כל אדם הגון אמור להתייחס לדרישה הזו כאל מובן מאליו. שהרי אם יש עם פלסטיני בוודאי שיש עם יהודי. ואם לראשון יש זכויות קל וחומר שיש גם לשני. ואם דורשים מיהודים להכיר בעם הפלסטיני על סמך מה נקפח את חובתם של הפלסטינים להכיר בעם יהודי, חובה שהיא זכות באשר היא לכשעצמה ביטוי לכוונות של שלום שפירושו סיום סכסוך?
באשר להקפאת ההתנחלויות, הרי עד אובמה סוגיה זו לא היוותה מכשול. והנה בא האיש ששכח שנשיא ומטיף הם שני מקצועות שונים ומנוגדים, וכפי שהגדיר זאת אבו-מאזן, שם את הרשות הפלסטינית על העץ, והקפיד לקחת
את הסולם.
או שמא בעיתון "הארץ" סבורים שאבו-מאזן הוא קוויזלינג, ושלכן השלום הנכסף יושג לא לפני שההנהגה הישראלית תביט על המציאות דרך המשקפיים ההומניסטיים, הפרוגרסיביים ושוחרי השלום של החמאס.
ואולי הדברים פשוטים עוד יותר: הואיל ונתניהו אומר את מה שיחימוביץ' חושבת, הרי לפי הכלל הידוע של ג'ורג' אורוול – "שתי רגליים רע, ארבע רגליים טוב" – כל מה שנתניהו אומר, חובת מי שיוצא נגדו לומר אוטומטית את ההפך. "אנשים חושבים" כבר אמרנו?
כך או אחרת, עבור יחימוביץ' ניתוחו המבריק של ברק רביד הוא חדשות טובות מאוד. אין כמו "הארץ" לסמן את הגבולות הברורים בין מי שעדיין חש אחריות ראויה לשמה למה שקורה כאן, ומי עסוק בחשבונות זרים, פשוטו כמשמעו.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם