בטראומה: יותר אנשים בעולם סובלים מדיכאון
על פי הערכות עדכניות, 5 אחוזים מאוכלוסיית ישראל סובלים מדיכאון. למשק זה עולה מיליארדים, ותעשייה ענפה חוגגת על חשבוננו
בין 15 ל20- אחוז מתושבי כדור הארץ יחוו בחייהם לפחות אפיזודה דיכאונית אחת ושיעורי הדיכאון רק הולכים וגדלים. המחקר מגלה ששיעור הנשים הסובלות מדיכאון גבוה ב50- אחוז משיעור הגברים. בנוסף, אחת מכל חמש נשים סובלת מדיכאון לאחר לידה. ולהבדיל מהמוסכמה הפופולרית, דיכאון הוא לא רק נחלתם של תושבי העולם המערבי השבע. הוא קיים גם במדינות מתפתחות.
רופאים, חוקרים ומומחי כלכלה מסכימים על דבר אחד: דיכאון הוא אחת המחלות הפוגעות ביותר באיכות החיים של מי שסובלים ממנה. היא מכרסמת בכל היבטי הקיום האישיים והציבוריים. דיכאון עולה למשק באובדן ימי עבודה, פוגע בגידול ילדים ובהתפתחותם התקינה, מחבל במערכות יחסים בינאישיות ומאיץ ומחריף בעיות גופניות המקצרות את תוחלת החיים. בקיצור, מדכא.
פרופ‘ לאון גרינהאוס, מנהל בתי החולים הפסיכיאטריים "איתנים - כפר שאול,“ מגדיר דיכאון כ“פרק זמן של שבועיים או יותר שבו מתגלים מספר סימפטומים רגשיים כגון מצב רוח ירוד, עצב וחוסר הנאה, בצירוף סימפטומים שיש להם ביטוי פיזי: ירידה תפקודית משמעותית, מחשבות פסימיות ולעתים אובדניות, אי שקט פנימי והאטה, קושי לשבת במקום אחד. יכול להיות קושי בקבלת החלטות והתלבטות בלתי פוסקת גם לגבי דברים שאינם משמעותיים במיוחד כמו מה ללבוש וכו.‘ עוד יכולים להופיע הסתגרות, צמצום חברתי, ירידה או עלייה בתיאבון ובמשקל, הפרעות שינה וחוסר חשק מיני.“
לפי פרופ‘ גרינהאוס, אחת הסיבות העיקריות לעלייה הגדולה בשיעורי הדיכאון ברחבי העולם היא העלייה בתוחלת החיים. דיכאון נוטה להופיע יחד עם מחלות רבות אחרות ובמקרים רבים הוא צץ בעקבות אירועים כמו תאונה, אובדן, פרידה או פיטורים.
הפסיכיאטר אמיר מנדל אומר שכמעט בלתי ניתן ללקט נתונים מדויקים לגבי שיעורי הדיכאון באוכלוסיה. אנשים רבים אפילו לא מעלים על דעתם שהסבל שהם חווים, מצבי הרוח הקשים ואיזו עצבות כללית מתמשכת הם אכן תופעה פתולוגית הדורשת טיפול. "אני חושב שייתכן כי ישנה ירידה ברמת הבושה,“ הוא אומר. "בדרך כלל, כאשר מדווחים על עלייה דרמטית בשיעור של מחלה מסוימת, מדובר למעשה בשינוי במודעות למחלה או שינוי ברמת האבחון שלה.“
שיעורי הדיכאון בישראל דומים לאלה שבעולם: חמישה אחוזים מהתושבים, כלומר בין 300 ל350- אלף בני אדם, מאופיינים כסובלים מדיכאון קליני. "אין סטטיסטיקות שאנחנו מכירים, שמראות כי ישראל שונה ממקומות אחרים בעולם בשכיחות של דיכאון,“ אומר פרופ‘ גרינהאוס. הוא מסכים, עם זאת, שתנאי החיים הספציפיים בישראל בשנים האחרונות - בעיקר המצב הכלכלי הקשה, האיומים הביטחוניים והמשבר החברתי - עלולים לזרז
בעמותת ער“ן (עזרה ראשונה נפשית), שמעניקה סיוע נפשי באמצעות הטלפון והאינטרנט 24 שעות ביממה, יודעים להצביע על קשר בין המצב הכלכלי-חברתי בארץ בשנים האחרונות לבין העלייה בפניות על רקע דיכאון. "מתוך 150 אלף פניות בשנה לער“ן, 11 אלף נעשות על ידי פונים שמגדירים את בעייתם העיקרית כדיכאון. ככלל, אנחנו רואים בשנה האחרונה גידול בפניות של אנשים על רקע של דיכאון,“ אומרת ד“ר שירי דניאלס, המנהלת המקצועית הארצית של ער“ן.
"בחודשים האחרונים אנו עדים לפניות רבות שבהן הפונים משתפים אותנו בתחושות קשות של מצוקה על רקע משבר הכלכלי, החברתי והביטחוני שעמו מתמודדת החברה הישראלית. אבל לא רק מספר הפניות המבטאות דיכאון ומצוקה עלו, אלא גם עוצמת הכאב והחרדה מגיעה לשיאים מדאיגים.“
לא כל דיכאון, אפילו חריף, מוביל להתאבדות, אבל ברור שיש קשר הדוק בין מצב נפשי קשה לבין אובדנות. מחקרים מראים כי 60 ממקרי ההתאבדויות נובעים מדיכאון. על פי נתוני ארגון הבריאות העולמי, חצי מיליון בני אדם ברחבי העולם מתאבדים מדי שנה כתוצאה מדיכאון.
ב20- ביולי השנה, במהלך הפגנת מחאה בתל אביב, הצית עצמו מול המצלמות הפעיל החברתי משה סילמן ז“ל. במשך כשבוע הוא היה מאושפז ללא הכרה, עד אשר נפטר מפצעיו. סילמן, תושב חיפה, שסבל מנכות בעקבות אירועים מוחיים שעבר ולא היה מסוגל לעבוד, בילה את השנים האחרונות לחייו במאבקים מול רשויות הבירוקרטיה הישראלית בניסיון לקבל תמיכה ומקום מגורים. לדברי אנשים שהכירו אותו, האטימות המנהלית שבה נתקל מצד הממסד הולידה ייאוש ודיכאון, אשר הניעו אותו למעשה הקשה והקיצוני הזה.
"בוודאי שהוא היה בדיכאון,“ אומרת הרבנית עידית לב מארגון "רבנים למען צדק חברתי,“ פסיכולוגית בהכשרתה שליוותה את סילמן מקרוב במאבקו מול הרשויות. "משה הרגיש שדחפו אותו לקיר. בעקבות מצבו הבריאותי הוא נכנס למעגל מצוקה כלכלי שלא הצליח לצאת ממנו והמדינה לא הושיטה לו יד. הוא סבל ממה שהפסיכולוגיה מכנה ’דיכאון מצבי.‘ מדובר באנשים רבים, אשר חיים בעוני ומתקיימים בדוחק מקצבאות של פחות מ2,000- שקל בחודש".
"אנשים כמו משה ז“ל, שאין להם כסף לטיפול רפואי ולבדיקות. הייאוש הופך להרגל. אם הם לא יהיו בדיכאון, זה אומר שהם לא שפויים. משה היה כפסע מהרחוב, עוד שבועיים הוא היה אמור להיות מפונה מהדירה שלו. הוא לא רצה להיות נסמך על משפחתו. זה עצוב שהמדינה מאפשרת בהרבה מקרים לאנשים לאבד את הבית שלהם ולגור ברחוב.“
"הדבר המדכא ביותר שנתקלתי בו בארץ בשנה וחצי האחרונה זה העדר תקווה,“ אומר רגב קונטס (36), מרצה לאמנות, במאי וכותב תושב תל אביב, שהיה ממובילי המחאה החברתית של קיץ .2011 קונטס סבל בעברו מתסמיני דיכאון וחרדה. "אדם קם במדינה הזו ואיך שהוא מתעורר מספרים לו שהוא כנראה ימות כתוצאה מהתקיפה באיראן, אבל זה רק חמש דקות ביום שהוא צופה בחדשות. בשאר הזמן מאיימים עליו שיזרקו אותו מהבית שלו, אין לו שירותי בריאות ורווחה נורמליים. הייאוש הופך לקיומי. אתה לומד לחיות כל הזמן בחירום. החירום הופך לשגרה וזה מקור נובע לדיכאון.“
בכל זאת, המקרה של משה סילמן הוא קיצוני. אתה יכול להסביר איך קורה שהדיכאון משתלט לגמרי על ההוויה?
"בוודאי. זה מה שקורה כשאין תקווה. כשמלחמת ההישרדות הופכת ליומיומית. המקרה של סילמן המחיש שאין יותר את המעשייה שמוכרים לנו על הישראליות, שאם אתה נופל ברחוב מישהו ירים אותך. זה נגמר. אף אחד לא הרים אותו. לא הייתה לאף אחד מדיניות להרים אותו".
"ראש הממשלה אמר שזו ’טרגדיה אישית‘ של בן אדם אחד מסכן שנפל. הוא לא מבין שזו טרגדיה לאומית. המדינה משמרת אותך כל זמן במצב של ’תגיד תודה שאתה חי.‘ אתה יכול להחזיק ככה שנה-שנתיים אבל לא מעבר לזה. אתה מבין שמה שלא יהיה אתה נדפק. כשהכלכלה במשבר אתה נדפק. כשהכלכלה בצמיחה אתה עדיין נדפק. בכלל, אחד הדברים המדכאים ביותר זה עבודה קשה.“
תסביר.
"עבודה קשה היא אחד הדברים שיותר מעצימים דיכאון. סקר שהתפרסם לא מזמן העלה שבישראל, יחסית למדינות אחרות ב,OECD- עובדים הרבה שעות ביום. המהפכה הסלולרית והאינטרנט גרמו לכך שאנשים כל הזמן עובדים, משתעבדים לעבודה שלהם, לא מצליחים להשתחרר ממנה. מילא אם היו רואים בזה ברכה, אבל הם לא. וזה מעודד דיכאון. אני מסתכל על עצמי, בן ,36 עובד קשה בשלוש עבודות, גם מלמד סטודנטים, גם כותב טור בעיתון וגם מביים - ועדיין אין כלום. אין לי חסכונות. אין לי בית שהוא שלי. זה מצב מאוד מתסכל.“
קונטס מסכים שהדיכאון שהוא עצמו חווה התעורר הרבה לפני שהמצב הכלכלי דחף אותו לפעולות מחאה. "אני לא פסיכיאטר או פסיכולוג, אבל ברור לי שדיכאון הוא מחלה שבמקרים רבים מתרחשת בלי קשר לכלום. עניין של אישיות. אני מטבעי אדם מאוד מאוד רגיש. אצלי זה היה ברמה של עלה נושר בסוף היום כשברקע קרן שמש אחרונה ואני מרגיש שהלב שלי נשבר ואני מתחיל לבכות. מלנכוליה פנימית עשירה אבל גם בלתי נסבלת. קשה מאוד לתפקד ככה. היה לי קשה לתקשר חברתית, הייתי צריך להכין את עצמי לקראת מפגשים חברתיים וראיונות עבודה וזה היה מאוד קשה.“
גם המציאות הביטחונית בישראל גובה מחיר, ובמקרים לא מעטים השירות בצה“ל מהווה קרקע פורייה להתפתחות של דיכאון ותופעות של פוסט טראומה. חיילים רבים שלא חוו תופעות דיכאוניות במהלך השירות, מגלים שהוא תוקף אותם כמה חודשים ואפילו שנים אחרי.
"דיכאון הוא כאב לא כאוב,“ אומר ע,‘ ששירת ביחידה מובחרת במהלך האינתיפאדה הראשונה ולטענתו סבל כתוצאה מכך מדיכאון ומהפרעות פסיכיאטריות נוספות. ע,‘ רווק בן 44 מתל אביב, מאמין שהשירות הצבאי הוא הגורם העיקרי לדיכאון שלו. "יום אחרי שהשתחררתי מהצבא כבר הייתי בטיול במזרח. היום אני יודע שלא חוויתי בטיול הזה שום חוויה של שמחה. פשוט לא היה לי הקונספט של ליהנות.“
לדברי ע,‘ המשבר הדיכאוני שלו התחיל כבר בטירונות. "שירתתי ביחידה קרבית מובחרת. זו הייתה תקופה שונה מהיום. עברנו אימונים מאוד קיצוניים ולא קיבלנו מספיק שעות שינה. באימוני לוחמה בטרור ממש חטפנו מכות רצח. כולם יצאו דפוקים מהצוות שלי. ואז התחילה בדיוק האינתיפאדה הראשונה. ארבע חודשים וחצי היינו במחנה פליטים. ישנו באוטובוס בחוץ. עשינו דברים קשים. התפיסה הייתה לשבור להם את הרגליים ואת הידיים. הרגשתי שאני חייב לברוח מפה אחרי השחרור.“
במזרח ניסה למצוא תשובות באמצעות מדיטציות ואשראמים למיניהם, אבל גם הם לא הביאו מזור לכאבי הנפש שחווה. כשחזר לישראל נרשם ללימודי פילוסופיה באוניברסיטה ואחר כך החל ללמוד טיפול גוף-נפש בשיטת גרינברג, שמאמינה שדרך ההתבוננות בגוף האדם ניתן לזהות דפוסים קבועים שמניעים אותו וכתוצאה מכך ללמוד דרך הגוף לשלוט בהם ולנטרל אותם.
"בלימודים משהו נפתח לי מהצבא. החלו לצוף דברים ופתאום הכל נפרץ,“ אומר ע.‘ "זה היה דיכאון עמוק. כל היום הייתי בוכה בלי שליטה. העיניים כל הזמן רטובות. היו לי התקפי חרדה שהפכו מהר מאוד להתקפי זעם. הייתי הולך ברחוב ומרגיש שכולם הולכים להתקיף אותי. כל החיים שלי התפרקו. לא הצלחתי לתקשר עם אף אחד. לא חברים. לא משפחה. אחר כך נסעתי שוב להודו לתקופה, דבר שהתברר כטעות. לא הייתה לי זוגיות יציבה. אי אפשר לתחזק במצב כזה זוגיות. תקופה מסוימת הייתה לי חברה שאמרה לי שאני בוכה בלילה מתוך שינה.“
מתי חלה התפנית?
"כשחזרתי מהודו בפעם השנייה הלכתי לפסיכותרפיסטית שהסבירה לי שיש שם למה שיש לי ושזה נקרא פוסט טראומה וזו הסיבה לדיכאון שלי. לאט לאט התחלתי לטפל בזה. באמצעות שיחות אבל בעיקר עבדתי דרך הגוף. אתה נזכר בסיטואציה ומאפשר לגוף לחוות את מה שלא נתת לו לחוות אז. העומס היה כל כך גדול, שאתה פשוט מדחיק כדי לשרוד. אתה חווה עייפות, אשמה, צער, אחר כך שבירה ואז הכל בסדר. אתה נותן לזה לקרות. כל פעם מקלף עוד שכבה עד שמתנקה לגמרי.“
איך אתה מרגיש היום?
"הרבה יותר טוב. זה בא בגלים, אני עדיין אדם עם פתיל מאוד קצר, אבל יש שיפור עצום. מה שעברתי נתן לי הרבה כלים לרפא ולעזור לאחרים ואני עדיין מלווה על ידי פסיכיאטרית של הצבא. אני ממליץ לכולם לא לעשות דברים נגד הלב וללכת לטיפול. לעבד את הדברים, לשחרר אותם. כשאוגרים בפנים נהיה דיכאון. לא להתבייש וללכת לטפל.“
הבושה היא המחסום הראשון, העיקרי, שאותו צריכים לעבור אלה שמבקשים לטפל בדיכאון שלהם. סקרים רבים שנערכו בקרב אנשים הסובלים מדיכאון מגלים כי רוב החולים לא שיתפו את סביבתם בדבר מחלתם מחשש לסטיגמה. רוב גדול פונים לאבחון וטיפול רק אחרי חודשים רבים שבהם סבלו. מחקרים מגלים עוד שהיחס לדיכאון מצד אלה שסובלים ממנו שונה מהיחס שלהם למחלות אחרות. רבים מבקשים מהרופאים שמטפלים בהם להימנע מלאזכר את הדיכאון שלהם במסמך כלשהו מחשש ליחס שלילי מהסביבה.
"אין ספק שיש עדיין הרבה סטיגמות ובושה סביב נושא הדיכאון,“ אומר פרופ‘ גרינהאוס. "לגבי איתור המחלה, לאנשים קל יותר ללכת ולפנות לרופא משפחה. עם כל הדיבורים, המודעות והפעילות ההסברתית בנושא דיכאון, 30 עד 50 אחוז מהדיכאונות נשארים לא מטופלים ויש עוד הרבה מקרים שבכלל לא מאובחנים.“
"הדיכאון, והרפואה הפסיכיאטרית בכלל, עדיין נושאים תווית, סטיגמה, של משהו מאוד מאיים ואפל,“ אומר ד“ר מנדל. "במשך השנים היו מחלות נוספות שסבלו מדמוניזציה כמו איידס, שחפת, אפילו הסרטן בזמנו. אך בעוד הן עברו איזושהי אבולוציה חיובית מבחינת היחס וההבנה של הסביבה, היחס לפסיכיאטריה במשך הדורות כמעט אינו משתנה. אנשים עם דיכאון לא ירוצו לספר לחבר‘ה.“
למה בעצם?
"הפסיכיאטריה נוגעת בהתנהגות ובהוויה של הבן אדם. הסביבה מזהה אותה כמחלה שמשנה משהו באישיות של האדם, להבדיל ממחלות אחרות שאולי פוגעות באיבר מסוים אבל לא משנות את האדם עצמו. הזיהוי הזה מאוד מאיים ומרתיע. לא רק הסביבה חוששת ונגועה בסטיגמות, גם האדם הסובל עצמו. הפחדים והאיומים הגדולים ביותר שלנו הם מעצמנו.“
ובכל זאת, בשני העשורים האחרונים אנחנו עדים לשינוי גורף בסוגיית הדיכאון והטיפול בו - בעיקר כשמדובר בטיפול תרופתי. במשך שנים נחשבו תרופות אנטי דיכאוניות כסוד אפל שיש להסתיר אפילו מבני המשפחה הקרובים. נקודת המפנה התרחשה באמצע שנות השמונים, עם הופעתה של תרופה חדשה בשם פלואוקסטין, המוכרת יותר בשמה המסחרי: פרוזאק.
הפרוזאק היא הנציגה הראשונה של דור חדש של תרופות מסוג ,SSRI אשר חוסמות קליטה חוזרת של המוליך העצבי סרוטונין, האחראי בין השאר למצב הרוח שלנו. הפרוזאק חוללה מהפך חסר תקדים בשוק התרופות העולמי, שלא הוגבל רק לפיתוח הפרמקולוגי; היא הולידה תודעה חדשה, למעשה יצרה תרבות שלמה.
כבר בסוף שנות השמונים צברה הפרוזאק למעלה ממאה מיליון משתמשים ברחבי העולם וגררה גל של ספרים, אקדמיים ופופולריים. הספר המשפיע ביותר היה ונשאר "להקשיב לפרוזאק,“ של ד“ר פיטר קריימר, שבו תוארה התרופה כמנוע של מהפכה בכל הקשור לבעיות של דיכאון (וחרדה) בפרט ולאופן שבו אנחנו תופסים את מושג הזהות האישית בכלל.
"אומת הפרוזאק,“ הספר האוטוביוגרפי של אליזבת וורצל (שעובד אחר כך לסרט) - שבו סיפרה המחברת בכנות חריגה על העבר הדיכאוני שלה ועל האופן שבו השפיעה עליה התרופה - הגביר עוד יותר את הפופולריות של הפרוזאק בעולם. ניתן לומר כי הפרוזאק הוציאה את הדיכאון מהארון שבו היה קבור במשך דורות.
בראיון שהעניק ל“סופשבוע“ ב2009- התייחס פרנק פ. ביימאסטר, המדען ש“המציא“ את התכשיר, לטענה שפרוזאק הפכה למעין אביזר תרבותי שמאפשר לכל מי שלא מרוצה ממצב הרוח שלו לתקן את הרגשתו באמצעות עזר כימי. "פרוזאק היה ונשאר תרופה טובה לטיפול בדיכאון וחרדה,“ אמר ביימאסטר. "התרופה הזו מועילה רק למי שסובל מחוסר איזון כימי במוח. המחקרים שלנו מראים כי אינה משפיעה על אנשים שאינם זקוקים לה. אם אתה רוצה לשפר את עצמך, עדיף שתעשה דברים אחרים.“
אחרי הפרוזאק הופיעו תרופות מתחרות בהן פקסיל (סרוקסט) וזולופט (לוסטרל), שהתמודדו על השוק ההולך וגדל של אנשים הסובלים מדיכאון וחרדה. בסך הכל מגלגל שוק התרופות האנטי דיכאוניות כ50- מיליארד דולר בשנה.
ב2003- נכנסה לשוק הזה תרופה חדשה, אסציטלופרם, המוכרת בשם ציפרלקס, ונמנית עם אותה משפחה כימיקלית. מאז תפסה ציפרלקס את הבכורה בטיפול בדיכאון וכרבע מיליארד בני אדם ברחבי העולם משתמשים בה. בישראל היא התרופה הנפוצה ביותר; היא מופיעה במספר הגדול ביותר של מרשמים רפואיים בשנה.
רגב קונטס אומר שציפרלקס הצילה אותו מהדיכאון שממנו סבל במשך שנים. "אני בוגר ארבעה טיפולים פסיכולוגיים ארוכי טווח וחמש שנות שימוש בציפרלקס. זה בעיני הפניצילין של המאה ה,21- האנטיביוטיקה של הנשמה. הדבר שעזר לי הכי הרבה בעולם. עברתי טיפול משולב של שיחות עם פסיכולוג ותרופות. אני חושב שהתרופות החזיקו את הדלת של המוח פתוחה כדי שהטיפול יוכל לחדור פנימה. התרופה מאפשרת לך ללמוד מהתהליך.“
איך התרופות השפיעו עליך?
"בשבועיים הראשונים לא הרגשתי כלום. ואז פתאום הרגשתי שבמקום להיות בחוץ ויורד לי גשם על הראש כמו תמיד, אני יושב בבית וצופה בגשם דרך החלון. הרגשתי שזה חותך ומסיר ממני את הקיצוניות. פשוט ככה.“
היו תופעות לוואי?
"קצת שמנתי בהתחלה, כי הדיכאון שהייתי שרוי בו גרם לי לחוסר תיאבון, זה דבר שאפילו לא שמתי לב אליו, אבל פתאום התחלתי לאכול יותר. הייתי קצת עייף בהתחלה אבל זה עבר די מהר. למזלי, לא הייתה לי פגיעה בליבידו, דבר שקורה לפעמים. אצלי זה לא קרה.“
קונטס הוא לא היחיד שמדבר בגלוי על יתרונות הציפרלקס. השחקן אורי אברהמי (63) כתב, ביים ומשחק בהצגה בשם "ציפרלקס 20 מ“ג,“ שכבר הועלתה יותר ממאה פעמים בתיאטרון "תמונע“ ובחודשים הקרובים תוצג מחדש בהבימה. אברהמי השתמש בתרופה במשך כמה שנים.
אברהמי מאמין שהזרע הדיכאוני החל לנבוט אצלו אחרי שנפצע במלחמת יום כיפור. "אני תופס את עצמי כאדם דיכאוני ויש לי גם תעודות על כך. במצבי הקיצון של הדיכאון שלי הייתי נכנס למיטה ופשוט לא יוצא ממנה. השיא היה שמונה חודשים שבהם לא קמתי מהמיטה. אתה מאבד את כוח הרצון שלך, מאבד את האישיות שלך, הולך ונסגר בתוך עצמך. שותק. לא אוכל. מתקשה לתקשר עם בני אדם.“
כשהדיכאון שלו היה קשה ללא נשוא, אברהמי אשפז את עצמו באשפוז יום ועבר טיפול משולב של תרופות ופסיכותרפיה. אחרי המשבר האחרון שלו הוא החל לכתוב וכך נולדה ההצגה. "אני שר ומספר את עצמי ונוגע ברבדים שמשותפים לכל בני האדם,“ הוא אומר. "למרות הנושא הכבד זו הצגה מצחיקה. קיבלתי תגובות רבות מאנשים שיצאו מההצגה ואמרו לי שהם הרגישו שהם יצאו מטיפול.“
"אנחנו יכולים לקבוע בפירוש כי תרופות החדשות, מפרוזאק ואילך, נסבלות טוב יותר מהתרופות של הדור הקודם. יש להן הרבה פחות תופעות לוואי,“ אומר פרופ‘ גרינהאוס. הוא מסכים שגם בשוק התרופות יש מותגים פופולריים וטרנדים אופנתיים. "יש עניין של אופנה בתרופות. אנשים אוהבים דברים חדשים, לשאול מה יצא לאחרונה. אבל יש גם שיקול של מה נמצא בסל התרופות, במה קופת חולים תומכת וכו.“
הפופולריות הגוברת של ציפרלקס ואחיותיה הביאה גורמים שונים מתחום רפואת הנפש לטעון שלהרבה רופאים יש יד קלה על ההדק בכל הנוגע לרישום תרופות נגד דיכאון. שבעידן של תעריפי בריאות מאמירים, הרבה יותר זול וקל לשלוח את החולה לבית המרקחת מאשר להעניק טיפול פסיכותרפי מלא, שמטבעו הוא ממושך ויקר בהרבה.
"אני חושב שהטיפול התרופתי הוא מייצג הגיוני ונאמן של התרבות המערבית שבה אנחנו חיים. הוא קל, הוא נוח, הוא מהיר והוא יחסית זול. הוא עונה על ציפייה מאוד בסיסית בתרבות שלנו,“ אומר ד“ר מנדל. "אנשים מצפים להקלה מהירה לסבל שלהם בלי הרבה מאמץ והשקעה. לכן הטיפול התרופתי היום בדרך כלל מועדף על ידי הלקוחות, גם על ידי המבטחים וגם על ידי הרופאים, לעומת טיפול פסיכולוגי שבמצבים מסוימים של דיכאון נותן תוצאות טובות, אבל דורש יותר עבודה, זמן וכסף.“
אנשי המקצוע ממליצים בדרך כלל על טיפול שמשלב פסיכתורפיה ותרופות לאנשים שסובלים מדיכאון ממושך. ברור שזה הפתרון האידאלי למי שיכול להרשות לעצמו. שעת טיפול נפשי עולה בין 400 שקל ל700- שקל, כשמטפלים מבוקשים במיוחד דורשים אפילו אלף שקלים ויותר.
"יש כמה טיפולים פסיכולוגיים לדיכאון שיש ליעילות שלהם תמיכה אמפירית-מדעית,“ מסביר ד“ר בן שחר, חוקר דיכאון מבית הספר לפסיכולוגיה במרכז הבינתחומי. "ישנו טיפול קוגניטיבי המתמקד בשינוי דפוסי חשיבה שליליים, וישנו טיפול התנהגותי המתמקד בשינוי דפוסי התנהגות תוך מתן דגש על אקטיבציה ופעילות. למשל לצאת מהבית, להיפגש עם אנשים וכו.‘ ויש גם טיפול קוגניטיביהתנהגותי משולב, מה שאנו מכנים בשפה המקצועית: .“CBT
הרשימה לא מסתיימת בזה. "יש גם טיפול שמתמקד ביחסים בינאישיים וטיפול דינמי המתמקד בהעלאת המודעות לתכנים פחות נגישים לחוויה שלנו. וישנו גם טיפול ממוקד רגשות, המתמקד בחוויה הרגשית במהלך הפגישה הטיפולית עצמה, על מנת לעבוד עם הרגשות באופן ישיר.“
במקביל לפופולריות הגואה של התרופות האנטי דיכאוניות, צמחה בשנים האחרונות מגמה מנוגדת, שמחזירה את האחריות להתמודדות מול הדיכאון לכוחות הנפש שלנו - ללא עזרה כימית. סיבה אחת לכך היא שגם התרופות החדשות לא משוללות לחלוטין תופעות לוואי.
סיבה נוספת היא התנגדות על בסיס אידאולוגי לשימוש בתכשירים רפואיים שהפכו למוצרי צריכה לכל דבר, עם קמפיינים פרסומיים ומסעות שיווק אגרסיביים. בשנים האחרונות התפתח ענף חדש, "תעשיית הדיכאון והאושר,“ שמגלגל מיליונים. מדובר במבחר אינסופי של סדנאות ושיטות תרגול שעולות מאות ולפעמים אלפי שקלים למשתתף. עם כל הרצון להביא מזור לסובלים, נראה כי יש גורמים לא מעטים בעלי אינטרס כלכלי לתחזק את הדיכאון שלנו.
המומחה העולמי מספר אחת ללימודי האושר הוא ד“ר טל בן-שחר, חוקר ישראלי בתחום הפסיכולוגיה החיובית, שעשה את הדוקטורט שלו בהארוורד (אין קשר לד“ר בן שחר מהמרכז הבינתחומי). ספרו של בן-שחר, "באושר ובאושר,“ שיצא ב,2007- נכנס לרשימת רבי המכר של ה“ניו יורק טיימס,“ וההרצאות המצולמות שלו הפכו ללהיט ברשת.
הגישה שפיתח, שמבוססת על ממצאים מחקריים, מנסה לסייע לבני האדם לחיות חיים טובים ומספקים יותר באמצעות טיפוח חוזקות אישיותיות. למעשה, מדובר בגישה מניעתית לדיכאון באמצעות טיפוח חוסן נפשי. בין היתר מצביע ד“ר בן-שחר על הירידה בזמן האיכות הישיר שלנו עם משפחה וחברים ועל תופעות כגון "מולטי טסקינג“ (הצורך לעשות הרבה דברים במקביל) והעדר ריכוז כגורמים שיכולים לפגוע באושר שלנו. בנוסף, הוא ממליץ מאוד על פעילות גופנית כטיפול נגד דיכאון.
הפסיכולוגיה החיובית היא הסמן האקדמי בים של שיטות טיפול אלטרנטיביות, סדנאות רוחנית ותאוריות ניו אייג‘ שמזמינות את הציבור לחקור את מושג האושר, לפתח את היכולת לצחוק, לחשוב חיובי ומה לא. השיטה המוכרת בראשי התיבות ,(Based Cognitive Therapy Mindfulness) MBCT למשל, מבקשת לסייע במניעת הישנות של דיכאון. מדובר בתוכנית המשלבת תרגולי מדיטציה וטיפול קוגניטיבי-התנהגותי שפיתח חוקר בשם ג‘ון קבוט זין מאוניברסיטת מסצ‘וסטס עוד בשנות השבעים. השיטה של קבוט זין הייתה מיועדת במקור לחולים הסובלים מכאב ומחלות כרוניות. בשנים האחרונות היא הועתקה גם לתחום הנפשי.
"שיטת לוסקי,“ שפיתח ד“ר דני לוסקי, ראש "מכללת לוסקי לפסיכותרפיה הוליסטית,“ מבוססת על "ספר היצירה,“ כתב קבלי קדום המיוחס לאברהם אבינו, ונעזרת גם בגישות הוליסטיות שמקורן במזרח ובמחקרים מודרניים בחקר המוח. לפי יולי ביילין, מורה ומטפלת, "השיטה גורסת כי הגוף הוא ביטוי לנפש האדם. שורש הבעיה בהפרעות של דיכאון הוא ברגשות ובערכים.“ לטענתה, אחוזי ההצלחה של השיטה גבוהים, אבל "המפתח הוא 50 אחוז באחריות המטפל ו50- אחוז באחריות המטופל. זה תהליך עמוק ומורכב לשינוי דפוסי חשיבה וחיים.“
למרות ההתפתחות המואצת של שיטות טיפוליות ואולי דווקא בגללן, יש מומחים שטוענים שמוטב דווקא להתחבר, אפילו "לחבק“ את הדיכאון שלנו, במקום להילחם בו. הגישה הזאת מבוססת במידה רבה על התפיסה הרומנטית של הדיכאון כחומר גלם רגשי לביטוי עצמי ולהשראה אמנותית. תולדות התרבות האנושית רצופים בעשרות אמנים שסבלו מהתקפי דיכאון. בלי דיכאון, מה היינו עושים בלי הרומנים של וירג‘יניה וולף, הציורים של ואן גוך, האלבומים של אלביס פרסלי והסרטים של מרילין מונרו?
"הרבה אנשים יצירתיים, ולעיתים קרובות אנשים בעלי כישורים יוצאי דופן, סובלים מדיכאון,“ אומר הפסיכואנליטיקאי פרופ‘ יורם יובל. "ככל הנראה לא הדיכאון עצמו אחראי לתכונות יוצאות הדופן שלהם, אלא שהדיכאון והיכולות באים שניהם מאותו מקור. אנשים יצירתיים ואמנים בפרט מודעים מאוד למצבי הרוח של עצמם. הרגישות הזאת מהווה מקור ליצירה ולחיבור רגשי לעצמם ולאחרים, אבל יכולה להיות גם מקור לדיכאון. בנוסף, אחת הדרכים להתמודד עם צער, אובדן וכאב היא להפוך אותם לאמנות.“
האם אפשר בכלל ליצור בתקופת דיכאון?
"רוב היוצרים הגדולים לא יוצרים בזמן דיכאון עמוק אלא לפניו או אחריו. בעיצומו של דיכאון עמוק אי אפשר ליצור. למי שרוצה להיווכח בזה אני מציע לקרוא את ספרו האוטוביוגרפי של ויליאם סטיירון, ’חשיכה נראית.‘ היצירה היא דרך להפוך זיכרון כואב של אובדן או של טראומה לאמנות. לפער בין האובדן והכאב לבין היצירה האמנותית שנולדה כתוצאה ממנו נהוג לקרוא ’המרחק האסתטי.‘ מה שמקרוב, מגוף ראשון, כואב וכמעט בלתי ניתן לשאתו, ממרחק מתאים הופך ליצירת אמנות יפהפייה".
קשה להימנע מהתחושה שיש אלמנט מעט נרקיסיסטי בדיכאון: אותו עיסוק וחיטוט בלתי פוסק באני ובעצמי.
"אכן יש קשר. אני, את המטופלים הדיכאוניים העקשנים שלי שולח ללמוד רפואה. כאשר אתה לא יכול להשתחרר מכאב נפשי, מה שלפעמים עוזר זה להפסיק לחשוב על הכאב הנפשי שלך, ולהתחיל לחשוב על הכאב של אנשים אחרים. לפעמים יש בזה משהו מאוד משחרר.“
"אני חושב שתהליכים נרקיסיסטיים - נטייה להרגיש חוסר ערך, נחיתות ובושה, וניסיונות להגן על העצמי מפני תחושות קשות אלה בהישגיות וגרנדיוזיות - קשורים בדיכאון ויכולים לגרום לדיכאון,“ אומר ד“ר בן-שחר.
"בהרבה מקרים, מתחת לתחושת הייאוש, חוסר התקווה וחוסר האונים שמאפיינים אפיזודה דיכאונית, עומדים ביקורת עצמית חסרת רחמים ותחושה ש‘אני לא שווה כלום.‘ אנשים בעלי מאפיינים נרקיסיסטיים משתמשים בהגנות כמו גרנדיוזיות, פרפקציוניזם, הישגיות - על מנת להתרחק מתחושות ראשוניות של בושה וערך עצמי נמוך. לרוב, אנשים בעלי מאפיינים נרקיסיסטיים מתביישים בדיכאון שלהם ומנסים להסתיר אותו כי הוא מעיד על חולשה - שמאשרת להם את תחושת הערך העצמי הנמוך.“
sofash@maariv.co.il
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם