הספין ושברו
לא אתפלא אם מאחורי הקנוניה שהובילה את אבו מאזן לראיון השקרי בערוץ 2 עומדים כמה מאדריכלי ההונאה של ההתנתקות והסכם אוסלו
הספין הוא כמובן הראיון שערך אודי סגל בחדשות ערוץ 2 בשבוע שעבר עם חובב ציון, אבו מאזן. קשה לא לזהות את התפרים הגסים שלו: הראיון המוזמן הסכריני; הפאנץ' ליין: "אבו מאזן מוותר על זכות השיבה לצפת" ; העיתוי הכל כך צפוי: תחילת הקמפיין של קדימה, בואכה חלום השיבה של אולמרט ולבני; ההבלחה התומכת של שמעון פרס מבית הנשיא; ופרק הפריצה: ציפי לבני באולפן חדשות ערוץ 2 בפוזת תוכחה אופיינית, נזעקת לדגל רק בגלל החשיפה הדרמטית, שגורל האומה תלוי בה.
אם לא היו לנו ב-15 השנים האחרונות, מאז אוסלו, ספינים זהים שנגמרו בנחלי דם ודמעות, זה היה אפילו מצחיק. לא עבר יום, וכבר הבהיר אבו מאזן בטלוויזיה המצרית: "מעולם לא ויתרתי ולעולם לא אוותר על זכות השיבה". דוברו, נביל אבו רודיינה, אמר: "לא נסכים לוותר על זכות הפליטים לחזור, העמדות שלנו לא השתנו, המטרה של הראיון (בערוץ 2) הייתה להשפיע על דעת הקהל הישראלית".
כך, במשפט אחד, יצא המרצע פורמלית מהשק. מישהו רקח תבשיל מורעל שנועד לבנות סדר יום למסע הבחירות הישראלי, להמציא מחדש את הפרטנר הפלסטיני האובד, לנגח את ממשלת נתניהו ולספק דלק למאגרים הרעיוניים המדולדלים של מחנה השמאל. לא אתפלא אם רעיון הראיון הכוזב עם אבו מאזן נהגה במוחם הקודח של מי מבין הדמויות המיתולוגיות המרכזיות של "קדימה ההיסטורית".
מרעילים את הדיון הציבורי
שם, ממרחבי ההונאה של ההתנתקות ואוסלו, הציעו לאבו מאזן ומקורביו לעזור קצת לחברים בקאמבק הפוליטי. יאללה, רק תגיד שלא בא לך לחזור לצפת, הפצירו בו - והוא נזעק לדגל. נקווה רק שלקנוניית הספין לא היו שותפים גורמים עיתונאיים וכי אלו סתם מעדו והתמסרו, מרוב שקיקה אידיאולוגית, למסר הפוליטי, המניפולטיבי והכוזב שמכרו לנו.
אם כי קשה להבין כיצד מערכת עיתונאית, אפילו כזו של עלון בית ספר, לא תשים לב לבלון שהיא משווקת. די לעיין במיילים המחכימים ששולח ארגון "מבט לתקשורת הפלסטינית" לעיתונאים רבים אשר סוקרים את מה שמתפרסם בטלוויזיה, ברדיו ובעיתונות הפלסטינית. ובוודאי אלה שמגיעים גם לאולפני חברת החדשות.
סקירת התקשורת הפלסטינית,
שנשלטת על ידי מחמוד עבאס ואנשיו, ממחישה את גודל ההונאה. רק בשבוע שעבר פורסמו בטלוויזיה הרשמית של הראיס ארבעה סרטונים שמבטאים את אי-ההכרה בקיומה של מדינת ישראל בגבולות '67. למשל, סרט שסוקר את ערי החוף הפלסטיניות חיפה, אשקלון ועכו. או שיר חביב בטלוויזיה הפלסטינית: "יפו, עכו ונצרת שלנו. על הגליל והגולן (אני) מוחמד שר".
או שיר אחר, שמשודר עשרות פעמים: "לעולם לא אשכח את זיתי הגליל. גם אם התארכה דרכנו, יום אחד נשוב", ועוד ועוד. מה שמדהים כל פעם מחדש הוא שלמרות התפרים הגסים, למרות השקרים הבוטים, אף אחד לא שולח את הספינאים הללו הביתה, והם ממשיכים להרעיל את הדיון הציבורי שלנו בחזונות שווא מסוכנים.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם