כאב הראש של נתניהו: אובמה ונפתלי בנט
ראש הממשלה יצטרך לתמרן מעכשיו בין נשיא מנומס פחות ותקיף יותר, לבין מנהיג צעיר וכריזמטי בבית היהודי – עם קו ימני יותר אפילו מליברמן
- חשש בלשכת רה"מ: אובמה יתערב בבחירות בישראל
האמירות הלבביות הללו נועדו להפשיר יחסים שנתניהו חשב שהניח מזמן מאחוריו וכעת מבין שעוד יזדקק להם. בנט, לשעבר ראש מטהו בתקופת האופוזיציה, היה מוקצה בשנים האחרונות במשפחת נתניהו. לא די בכך שעזב על רקע סכסוך עם שרה, הרי שהוא הפך בהמשך, כמזכ"ל מועצת יש"ע, גם למבקר חריף של מדיניותו "הרופסת" של ראש הממשלה מול האמריקאים בימי ההקפאה ונאום בר אילן.
כעת, סקרים אחרונים, גם אצל נתניהו, מצביעים על בנט בראשות הבית היהודי ככוח עולה בימין עם פוטנציאל למספר מנדטים דו ספרתי. המשמעות פשוטה וברורה. אם המגמה הזו תימשך, בנט כנראה גם יחבור עם מפלגתו הגדולה לממשלת נתניהו. וכאן בדיוק - בחיבור בין בחירתו של אובמה לבחירתו של בנט - טמון כאב הראש העתידי של נתניהו.
אובמה מעתה הוא נשיא שמשוחרר משיקולי בחירות ופזילה לקול היהודי, הוא מתחיל כהונה שנייה ואחרונה בבית הלבן, והוא יהיה מנומס פחות והרבה יותר תקיף ותובעני ביחסיו עם ראש הממשלה. לא משנה כמה יסבירו עכשיו יועצי ראש הממשלה, שנתניהו לא כלל לא התערב בבחירות בארצות הברית, התמונה של נתניהו המגויס לקמפיין רומני עדיין צרובה בתודעה, ובבית הלבן אף אחד לא שוכח וודאי לא סולח כל כך מהר.
המשמעות היא שנתניהו, שעל פי הסקרים ירכיב גם את הממשלה הבאה שתהיה ימנית חרדית בעיקרה, ייאלץ לתמרן בין שני הקצוות האלה. בין נשיא אמריקאי מחוזק שצפוי להתערב ולדרוש את חידוש המשא ומתן עם הפלסטינים לבין הלחצים הקואליציוניים בממשלת ימין. זהו בדיוק מתכון לקדנציה קשה, מורכבת ומלאת קונפליקטים שמצפה לו, אם אכן ייבחר שוב ובכל זאת ימשיך את הברית הקואליציונית עם שותפיו הטבעיים.
לכן, הניסיון שנעשה בימים האחרונים מכיוון מרכז-שמאל המפה הפוליטית להציג את בחירת אובמה כנזק משמעותי לקמפיין נתניהו-ליברמן לוקה בראייה צרה של המציאות. הסיכוי שאובמה יתערב עכשיו בבחירות בישראל הוא אינו גדול אם בכלל. זה לא הסגנון, וממילא גם אין מי שיוכל להתערב לטובתו, כשהמועמדים המובילים במחנה הזה הם שלי יחימוביץ' ויאיר לפיד. וגם אם יתערב, ההיסטוריה הפוליטית שלנו מוכיחה שאין לכך השפעה.
ב-1996, אחרי רצח רבין, האמריקאים יצאו מגדרם כדי לסייע לבחירתו של פרס לראשות הממשלה, ואפילו ארגנו עבורו את ועידת שארם. אבל הציבור הישראלי לא ממש התעניין
גם הסחורה שמוכרים אולמרט-לבני ומופז בימים האחרונים מאז הראיון עם אבו מאזן על החמצת המשא ומתן עם הפלסטינים אינה אטרקטיבית במיוחד, ובוודאי אינה משנה את מאזן הגושים. הציבור בישראל זז בשנים האחרונות ימינה, והוא ממשיך לנוע לשם כל הזמן.
מה שכן, בחירת אובמה תובעת כעת מאולמרט ולבני לקבל הכרעה, ויפה שעה אחת קודם. רגע האמת שלהם הגיע. בתוך ימים הם יהיו חייבים להחליט אם הם חוברים ומקימים את קדימה החדשה. כי כל יום שעובר מעתה ללא הכרעה מגחיך אותם יותר, ופוגע בתנופה שניתן אולי היה לייצר לאחר הבחירות בארצות הברית.
אולמרט ישוב ביום שני הקרוב ממסע הרצאות בארצות הברית, העניין הוא שלצד הבשורות הטובות מהבית הלבן הוא התבשר שלשום גם על הערעור נגד זיכוייו שהגישה הפרקליטות. זהו ערעור גורף בפרשת טלנסקי וראשונטורס. המשמעות היא שענייניו המשפטיים ימשיכו למלא את סדר יומו גם בתקופה הקרובה, וככה קשה מאוד לנהל קמפיין. הסיכוי שלבני תיאות להיות מספר 2 שלו במצב כזה קטן ביותר.
מעבר לכך, הסקרים ששניהם רואים לא באמת מעודדים. אין תנופה, אין הכרעה בגוש המרכז-שמאל, בנוסף, אולמרט כבר אמר, על פי מקורביו, שאם הוא חוזר, זה רק אם יתברר לו שהוא מסוגל לקחת את כל הקופה, כלומר להחליף את נתניהו. האפשרות הזאת הולכת ומתבררת כלא ריאלית. לכן יכול מאוד להיות שבקרוב מאוד גם גורלה של מפלגת אולמרט-לבני יהיה כגורלה הווירטואלי של מפלגת כחלון.
העדר התנופה בגוש המרכז-שמאל הוא הסיבה לכך ששמעון פרס הוחזר אל חיינו כמי שיכול להנהיג את הגוש, לחבר את יחימוביץ', לפיד וקדימה ולהביס את נתניהו. עד כמה שהדבר נשמע הזוי ותלוש, מאחורי הקלעים נעשו ניסיונות גישוש נואשים, שעקבותיהם הובילו אל חיים רמון.
את מידת האבסורדיות היטיב לתאר השבוע בשיחה פרטית הסטנדאפיסט המבוזבז שר הביטחון אהוד ברק. "לפני 17 שנה", היגג באירוע חברתי, "נבחרתי לראשות העבודה, ואני זוכר את הכותרת הגדולה ב'ידיעות אחרונות': 'תם עידן פרס'. עכשיו מתברר שפרס בכלל בשיא הקריירה שלו, ואנחנו מחכים שיגאל אותנו מייסורינו".
ברביעי בלילה נפתלי בנט סגר 48 שעות עם מעט מאוד שינה. לילה קודם הוא רשם הישג פוליטי ואישי מרשים ומעורר השראה, כשניצח את המנגנון המפד"לניקי בנוקאאוט. לפני ארבעה וחצי חודשים הוא יצא לכבוש את ראשות הבית היהודי מידי העסקונה הוותיקה, פקד 40 אלף חברים חדשים, רובם צעירים ובלי אף קבוצה מאורגנת הגיע אל היעד.
"30 שנה שאנחנו בעשייה הלאומית, מפקדים בצבא, אבל בפוליטיקה היינו הכי שוליים, בלתי נספרים. הלבה בעבעה. פתחנו את הר הגעש וזה פשוט עף", מתאר בנט את רגע הניצחון.
בנט, האיש ששרה ובנימין נתניהו לא רצו אותו בסביבתם, חזר עם כוח פוליטי משמעותי משלו. בשבוע הבא תיקבע רשימת הבית היהודי לכנסת, יהיו בה פנים חדשות של גברים ונשים צעירים, אחר כך יוביל בנט לאיחוד רשמי עם האיחוד הלאומי ויעמוד בראש מפלגה שסקרים צופים לה מספר מנדטים דו ספרתי. עכשיו בנט בדרך לממשלה הבאה, שר הפנים, השיכון או החינוך - אלה הנושאים שירצה לעסוק בהם.
אין כאן רק חילופי דורות. ההצלחה של בנט היא גם תוצאה מובהקת של המחאה החברתית. בנט יצא למסע הזה כשברור לו ששינויים עמוקים מתחוללים מעל פני השטח, וגילה מהר מאוד שצדק. שציבור גדול של צעירים, דתיים לאומיים, חיכו שמישהו כמו בנט יאסוף אותם אליו. והוא אסף.
כמו יחימוביץ' ולפיד, הדור החדש של המנהיגים שהמחאה העניקה להם רוח גבית, גם בנט נהנה מאותה אווירה של רצון לשינוי. אם אתם רוצים לדעת לאן התנקזה האנרגיה שזרמה ברחובות בקיץ 2011, אפשר למצוא אותה במאסות של המתפקדים החדשים של לפיד, יחימוביץ' ובנט. "שום טייקון או ועד עובדים לא תמך. אני בחירה נטו של הציבור החופשי", הוסיף בנט ביום שאחרי הניצחון.
בנט זיהה את הזרמים התת קרקעיים הללו בקיץ של המחאה והתחבר אליהם מיד. הוא כיהן אז כמזכ"ל מועצת יש"ע וחש שגורמים מהשמאל עושים במחאה שימוש פוליטי, והגיע אל המאהל ברוטשילד כדי להזדהות עם העיקרון. ביש"ע לא אהבו את הביקור המתועד. אחר כך הוא גם הציג השקפת עולם כל כלית-חברתית סדורה, נגד הוועדים הגדולים והטייקונים.
בנט בן 40, מתגורר ברעננה, נשוי ואב לארבעה. שירת בסיירת מטכ"ל, הייטקיסט שבתחילת שנות השלושים לחייו כבר עשה אקזיט והסתדר כלכלית עם כמה מיליונים. את רוב הקמפיין שלו הוא מימן בעצמו מכספו האישי. אחרי מלחמת לבנון השנייה הוא בא לעבוד עם נתניהו כראש מטה יו"ר האופוזיציה. בלשכת נתניהו חבר לאיילת שקד שמתמודדת עכשיו על מקום ברשימת הבית היהודי ושירתה בצוות הקרוב. הדובר אז היה ח"כ אופיר אקוניס - השלישייה הזו צפויה להיפגש שוב בכנסת הבאה.
בנט מכיר מקרוב מאוד את נתניהו. את חולשותיו ודפוסי חשיבתו. הוא האמין שהוא ירוץ עם נתניהו עד ללשכת ראש הממשלה אבל נפל בדרך. אחר כך מצא את עצמו בתפקיד מזכ"ל מועצת יש"ע. לפני ארבעה וחצי חודשים החל את המסע לראשות הבית היהודי. הוא עבד לפי תוכנית קפדנית. זרוע אחת באינטרנט, שנייה בחריש עמוק.
הססמה שנבחרה הייתה פוזיטיבית: משהו חדש מתחיל. מדי יום יצא אל המכינות הקדם צבאיות וקיים לפחות שני חוגי בית. הוא פגש באופן אישי 28 אלף אנשים, ואת כולם כמעט פקד. הוא הוציא קבוצות מאורגנות של טיולים ליליים של צעירים בהדרכתו, ואחרי מסלול קסום באיזה נחל ישב מסביב למדורה, צלה מרשמלו במדורה לצלילי גיטרה.
1,500 המתנדבים שגייס יצאו לפקוד עוד ועוד חברים. הם עשו זאת אפילו בטרמפים. היעד היה הציבור שהמסורת והחינוך היהודי חשובים לו, שעובד ושמשרת בצבא. החייל המשוחרר עם העגיל באוזן והצעירה שמדליקה טלוויזיה בשבת. הוריהם ואחיהם.
את הרוב גייס בערים ובפריפריה, רק כמה אלפים מתושבי ההתנחלויות. בחוגי הבית הוא שמע הרבה תלונות על המציאות הכלכלית הבלתי אפשרית. הנושאים המדיניים היו פחות במוקד. כמעט בכל חוג בית עלה הרצון לראות את הבית היהודי ואת האיחוד הלאומי מתאחדות, לכן בנט כיוון לשם.
בנט פנה לאסוף גם את מאוכזבי נתניהו. את חלקם הוא עצמו עזר לגייס בליכוד. ב-2009 הליכוד היה המפלגה הגדולה בגוש עציון, זה הקהל הכי טבעי עכשיו של הבית היהודי. האיחוד בין נתניהו לליברמן פועל עכשיו לטובתו של בנט. המאוכזבים עם הזיקה למסורת ימצאו אצלו בית. יש סקרים פנימיים גם בליכוד שמצביעים על כך שבנט יכול לקחת בין שניים לשלושה מנדטים מהליכוד. זה אמנם נשאר בגוש, אבל זה עשוי לשנות את משחק הכוחות בתוכו. היעד של בנט הוא להיות המפלגה השנייה הגדולה בגוש, יותר גדולה מש"ס.
הקמפיין הבא של בנט צופה כבר פני בחירות. הוא יגיד לבוחרים: תבחרו בנו, תקבלו את נתניהו כראש ממשלה כי נשב איתו, אבל נשמור עליו שלא יהיו יותר נאומי בר אילן והקפאות. תנו לנו את הכוח הזה. השאלה הגדולה, יגיד בנט, היא לא מי יהיה ראש הממשלה הבא, זה ברור שזה יהיה נתניהו. השאלה הגדולה היא מה יהיה האופי של ממשלת נתניהו. בנט צעיר, מעודכן, איש העולם הגדול, דובר אנגלית רהוטה ולצד כל התמהיל הזה הוא אידאולוג כבד. יותר ימינה מליברמן. איש ארץ ישראל השלמה.
מה מרווח הגמישות המדינית שלך? אני מתעניינת.
"זה הזוי", הוא משיב, "הרעיון של לקרוע חלקים מארץ ישראל ולחשוב שמביאים שלום זה אחד הדברים ההזויים. לא יהיה הסכם שלום עם הערבים, אבל מצד שני יהיה דו קיום, ואת זה אנחנו יודעים לעשות טוב יותר מכל אלו שלא מחוברים למציאות. זה השלום החדש שאני רואה לנגד עיני, שלום של סופרמרקטים - חיים זה לצד זה בשתי ישויות שונות וקונים ביחד".
לא רק בימין רוצים לראות מפלגות קטנות מתאחדות, זה מאפיין גם את הציבור הערבי. סקר של מכון דיאלוג בפיקוחו של פרופ' קמיל פוקס, שנערך בשבוע שעבר עבור העיתון "כל אל ערב", מצביע על כך ש-65 אחוז מקרב הנשאלים שאותרו ככאלה שמזוהים עם מפלגה מסוימת תומכים במפלגה אחת במקום שלוש מפלגות ערביות.
אבל מה שהצליחו לעשות באיחודים בימין - של נתניהו וליברמן ועכשיו של הבית והאיחוד הלאומי - לא צפוי לקרות בין המפלגות הערביות. הרבה אגואים ומאבקים פנימיים כמו בגוש המרכז-שמאל. מה שברור הוא שהציבור היה רוצה לראות מפלגות גדולות יותר.
ומי הציבור הערבי היה רוצה לראות בראש המפלגה הזאת?55 אחוז מהנשאלים רוצים את ח"כ אחמד טיבי בראש. מוחמד ברכה, ג'מאל זחאלקה ואברהים צרצור זוכים כל אחד מהם למספר אחוזים חד ספרתי. טיבי זוכה לתמיכה רבה דווקא בקרב ציבור הצעירים.
מה שיכול להסביר את הפופולריות של טיבי ולהתקשר למחאה החברתית הוא העובדה שרוב העבודה הפרלמנטרית שלו מוקדשת לנושאי חינוך, לצעירים ורווחה - נושאים שמעניינים את הציבור הערבי כנראה יותר ממשט ראווה במרמרה.
mazal.moalem@maariv.co.il
בואו להמשיך לדבר על זה בפורום אקטואליה -
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם