הדמיון המפתיע בין אובמה לנתניהו
נתניהו הוא כל מה שאובמה לא רוצה להיות, ולהפך. ובכל זאת נתניהו ייבחר בישראל מאותה סיבה שבגללה נבחר אובמה נבחר באמריקה
המפלגה הרפובליקנית מבטאת געגוע לאיזו אמריקה ישנה וטובה שהייתה ואיננה. הגעגוע הזה הוא הדנ"א שלה וההגדרה העצמית שלה, וזו גם ההגדרה העצמית של השמאל והמרכז הישראלי. אפילו הביטוי הרפובליקני "גנבו לנו את אמריקה" כאילו נגנב מ"גנבו לנו את המדינה" הכחול לבן.
רומני הפסיד כי הוא מדבר אל אמריקה של 1970, ולמרות שהוא הוכיח שמיליונים רבים שותפים לגעגועיו לאמריקה ההיא, בסופו של דבר אמריקה של 2012 היא ארץ אחרת, ומי שלא יסתגל לזה ולא יבין את זה, יובס אם מולו יתייצב איש כמו אובמה שמבטא היטב את אמריקה של היום.
בישראל המצב דומה, אם כי הפוך ולכן מבלבל. ציפי לבני או יאיר לפיד מבטאים את הגעגוע לישראל הישנה, ואילו נתניהו מבטא את ישראל כפי שהיא היום. בשתי המדינות, ישראל וארצות הברית, מדובר בשינוי דמוגרפי משמעותי שחל לטוב ולרע מחברת כור ההיתוך הלבנה והישנה, לרב עדתיות ולפסיפס התרבויות בחברה החדשה.
זה מה שדומה, וכל היתר הפוך. ישראל החדשה היא יותר מסורתית ודתית, יותר משפחתית, פחות סוציאליסטית, פחות מפלגתית, יותר דוגלת ביוזמה חופשית. בארצות הברית כל אלה הם דווקא סממניה של אמריקה הישנה. אמריקה החדשה - החילונית, המתירנית, החד הורית, המבקשת ממשלה גדולה ואבהית - דומה דווקא לישראל הישנה והלבנה.
התוצאה המוזרה היא שהמתגעגעים לישראל הישנה נמשכים לאמריקה החדשה של אובמה, ואנשי ישראל החדשה מזדהים עם אמריקה הישנה של רומני. מבולבלים? לא נורא. השורה התחתונה פשוטה: אני לא חושב שכל דבר חדש בהכרח טוב מהישן, ולא מזלזל בכלל בגעגועים לאתמול. לפעמים יש להם הרבה ערך והרבה כוח, אבל בבחירות הם לא יכולים לנצח.
ועכשיו מה יהיה? כולם אומרים שאובמה יתנקם בנתניהו.
לא. לא כולם אומרים ולא כדאי לקחת את זה לריאות. נקמת אובמה בנתניהו היא בסך הכל הכחלון של השבוע, כלומר משאלת הלב התורנית של ישראלים מתוסכלים שמצפים כל שבוע לאיזה משיח שיחולל בעבורם את נס הפלת נתניהו. בתפקיד הגואל הפלאי כבר כיהנו לזמן קצר דרעי וכחלון ואולמרט, וגם ציפי לבני מועמדת בעשירייה השנייה. עכשיו בא המשיח הגדול אובמה, ומה מתוקה המחשבה על נקמתו האיומה בנתניהו.
אבל, צר לי לאכזב, הנקמה לא תבוא. ראשית, משום שבפוליטיקה אין נקמות ואין אהבות, ושנאות מתחלפות בחיבוקים וחיוכים בקלות ובהתאם לצורך. כך בכל מקום בעולם, ובאמריקה זה אפילו לא ציני, זו תרבות אמריקאית ספורטיבית כנה. על המגרש חבטנו זה בזה בכל הכוח, ובסיום המשחק אנחנו מתחבקים ולוחצים ידיים.
שנית, לפעמים קשה לשאת את ההתבטלות הפרובינציאלית של פרשנים ישראלים מול כל התבטאות עצבנית של אישיות אמריקאית. בלהט הקמפיין אמרו כמה מאנשי אובמה שנתניהו מתערב ועובד לטובת רומני,
כאשר רומני ביקר קשות את אובמה על כך שהוא "השליך את ישראל תחת גלגלי האוטובוס", הנשיא פרס רץ לוושינגטון וסיפק לקמפיין של אובמה סופרלטיבים נלהבים על היותו הידיד הטוב ביותר לישראל מאז בריאת העולם אם לא קודם. זו התערבות הרבה יותר בוטה ועדיין לא חצייה של הקווים.
אכן לא סוד הוא שנתניהו ייחל לניצחונו של רומני, ולא סוד שאובמה מייחל למפלתו של נתניהו, אבל זה כשלעצמו לא נחשב בתרבות האמריקאית לעבירה הראויה לעונש, ומיום רביעי השבוע זה כבר בכלל סיפור מהעבר. היום נתניהו כבר יודע שאובמה נבחר בארצות הברית, ואובמה יודע שנתניהו ייבחר בישראל. זה מה שיש, ועם זה צריך לעבוד.
אני לא מסכים עם הרטינות של כמה מחברי הטובים, כאילו התחקיר של אילנה דיין השבוע היה תשדיר בחירות לטובת אהוד אולמרט. בעיניים שלי אולמרט יצא ממנו פטפטן ורברבן ובלתי אמין, וגם אהוד ברק שחרר יותר מדי את לשונו במסגרת ההתכתשות האישית שדיין הציתה וליבתה ביניהם. מכל השלושה רק נתניהו נשמע אחראי, ממלכתי, לא מתחמק משאלות קשות ויחד עם זה לא נגרר לפטפוטים חושפי סודות. אם כך נראה משדר תעמולה לאולמרט, ממש לא כדאי לו לרוץ.
אבל שאלתי את אילנה דיין אם לא רעדה לה היד האוחזת במיקרופון, כשהיא משכה את אהוד ואהוד המסוכסכים בלשונם, ושיסתה אותם זה בזה כדי שיפלטו מפיהם כל מיני דיבורים וחשיפות שהשתיקה יפה להם והפטפטת רעה להם. דיין טוענת, ואני מאמין לה, שהיא נזהרה ובדקה את עצמה ויש דברים שנאמרו לה והיא לא שידרה, ולא הייתה משדרת גם אם הצנזורה הייתה מתירה לה. קנה המידה שלה, לדבריה, הוא לא רק דברים שהאויב לא צריך לדעת, "גם דברים שאמא שלי לא צריכה לשמוע". מידע טקטי או נקודתי שלא הכרחי לצורך הדיון הציבורי, היא אומרת, היא לא תשדר ועצם קיומה של הצנזורה לא משחררת אותה מאחריות כעיתונאית ואזרחית ישראלית. קנה המידה שלי מחמיר יותר.
אכן לא היו שם גילויים חדשים ברמה של סודי ביותר, אבל היו לא מעט דיבורים שלא תרמו הרבה לעניין ולדעתי לא היו צריכים להיות משודרים. שני האהודים פטפטו יותר מדי, והאויב יכול היה ללמוד מדבריהם כמה דברים שלא היו ידועים לו. זו פאשלה שלהם, של אהוד אולמרט ושל אהוד ברק, אבל חשוב לומר שגם העיתונאי שמביא חומר עסיסי כזה, ובואו נודה על האמת - גם מתענג על ההישג שלו - שותף לאחריות.
הדבר היותר מטריד היה הסיפור המרכזי של המשדר, על ההוראה "לדרוך כוננות", שניתנה מפי ראש הממשלה לרמטכ"ל אשכנזי והלה סירב לבצעה. על פי המשדר, ראש המוסד מאיר דגן אמר לנתניהו וברק שההוראה בלתי חוקית, ושהם רוצים "לגנוב מלחמה", כלומר לתת לצה"ל הוראה לתקוף ללא אישור הקבינט.
דיין שאלה את שר הביטחון "רציתם לגנוב מלחמה?", והוא כמובן הכחיש. אבל בתחקיר לא היה שום ממצא שמעיד על רצון שלהם לדלג מעל הקבינט. במצב כזה לדעתי השאלה "רציתם לגנוב מלחמה?" דומה לשאלה "האם אתה מכה את אשתך? ". שאלה כזו מטילה דופי ונשארת באוויר, גם אם התשובה שניתנת היא "לא". השאלה שהייתה צריכה להישאל לדעתי היא אחרת לגמרי: האם אתה רואה בתקרית הזו סירוב פקודה של הרמטכ"ל? האם ייתכן שרמטכ"ל ימשיך בתפקידו אחרי שהוא מסרב לבצע הוראה של הדרג המדיני? אשכנזי לא התראיין לכתבה, ואי אפשר היה לשאול אותו את השאלה הזו, ובכל זאת, זו השאלה שהייתה צריכה להישאל ולהישאר באוויר.
הרושם הכללי והמדאיג שהשאיר בי המשדר, הוא שסביב התקיפה באיראן מתקיים סוג של מרד גנרלים. "הם" לא סומכים על ראש הממשלה ועל שר הביטחון, ועל הקבינט והממשלה, ו"הם" עושים הכל כדי שהם יהיו מי שמחליטים בשאלות הרות גורל ולא הממשלה.
מי זה "הם"? שאלה טובה, שמחזירה אותנו לראש העמוד הזה. במקרה הנקודתי, גבי אשכנזי ומאיר דגן וחבורת הבכירים שסביבם. אבל הוויכוח על שאלת איראן חושף שיש כאן איזשהו "אנחנו" רחב יותר, שמשוכנע שהוא מבין יותר טוב מהדרג המדיני הנבחר, ושעם כל הכבוד לדמוקרטיה, את הדברים הגורליים באמת צריך להפקיד בידיים "שלנו".
נכון יותר: שלנו ושל אמריקה. ה"אנחנו" הזה הוא הגרעין הקשה של המחנה הלבן, זה שלא יכול לנצח בבחירות, זה שההגדרה העצמית שלו היא הגעגוע לישראל הישנה, והמשיכה הכי עזה שלו היא לאמריקה החדשה.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם